שחר אדום- סין

בתום משט המדליות של לי קורזיץ, היא רואיינה על ידי עיתונאים ישראלים. כידוע, היא לא צלחה את המשט האחרון והפסידה את המדליה המיוחלת. עצוב, אבל קורה. בהילולת העיתונאים, אחד מהם בלט במיוחד. ראשית, ראשו פיזית נכנס לפריים של המצלמה ונדחף כל כמה שניות על ידי קולגות. שנית, הוא היה כל כך חצוף שאם אני הייתי שם, כנראה שהייתי מסיים את הראיון לאלתר או נוגח בו. אחד מהשניים.

איך אפשר לומר לספורטאית שזה עתה פספסה הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לזכות במדליה אולימפית וצריכה להתמודד עם כל הרגשות שלה, שהיא כישלון והקאמבק המופלא שלה שהוביל לשתי אליפויות עולם, בנוסף לאחת שיש לה, כבר לא כזה נחשב. עיתונאי קטן ואיש קטן. זה עצבן אותי מאוד. הבחורה סיימה במקום שישי בעולם. מעניין אותי אם הכתב הזה נחשב מקום שישי בהיררכיה של מקום העבודה שלו, או בתחום העיתונות המשודרת בעירו, או אולי בארץ. מה שאני בכלל לא מאמין. לי קורזיץ סיימה כרגע מקום שישי בעולם וזו אכזבה. האם הכתב הקטן מבין את זה? זה מקביל עכשיו למיליון כתבות האשפה שהוא יאסוף בחייו ואף אחת מהן לא תזכה בפוליצר. אף אחד לא יתאכזב, כי ברור לכולם שאין סיכוי שהוא יוכל להגיע לשם.

על כתפיה של לי הנחנו משא של מדינה מתוסבכת וחסרת תשתית ספורטיבית שהמדליה שלה תשמש לנו כעלה תאנה. אז זה העניין, כבר אין עלה תאנה וצריך לחזור לשורשים ולבדוק מה לא בסדר. בניגוד לדבריו של השופט ברק, במקרה הזה לא הכל שפיט. אי אפשר לשפוט ספורטאי כאילו הוא סחורה בשוק. אלו אנשים שמתאמנים כל החיים שלהם לרגעים כאלה. פעם מצליחים ולעיתים גם לא. לי קורזיץ אמרה שהיא גאה לייצג את הדגל. אני מחזיר באותו המטבע ואני גאה שהיא ייצגה אותנו ובתקווה תמשיך לייצג אותנו.

תודה לטומרקין, שטילוב שהצליחו לגעת בקו האופק של הציפיות שלנו. משלחת השחייה שהצליחה להוכיח שיש סיכוי בעתיד להגיע לדרג הראשון של השחיה בעולם. בדיעבד, גם תרגיל מעולה של שטילוב לא היה מעניק לו מדליה. למשל, רק אתמול בגמר המתח לגברים, אחד המתחרים הסינים שזכה בציון המעולה 16.266 קיבל "רק" את המקום הרביעי. חבל לי על זאבי שסיים קריירה מפוארת באופן הזה. שלזינגר יכלה לעשות טוב יותר, ריכטר על קוצו של יוד. יש מקום לשיפור. גם של הספורטאים ובעיקר של התקשורת שאמורה לייצג את פרצופה של המדינה, ואם הכתב הקטן הזה הוא פרצופה של המדינה, אז לא תודה.

אז מה היה לנו עד עכשיו? קצת נחת ישראלית בהתעמלות המכשירים, ג'ודו, אקשן בשחייה וקצת טניס. זה לפחות מה שאני ראיתי. אני מודה שאני הכי מתעניין בג'ודו. אני יכול לצפות שעות בקרבות הללו. האינטנסיביות הזו שבשבריר שניה מתפרצת. לא יצא לי לראות את פולק. אני אשמור את האנרגיות לזאבי. יש לי אמונה בו. בווינריות שלו. גם אם הוא לא יצליח להביא מדליה, אני בטוח שהוא יסיים את דרכו האולימפית בכבוד.

את שטילוב ראיתי רק בתקצירים. מה יש לומר? הבחור אליל בהתהוות. מבצע מעולה. קר רוח. וכמובן, מה שלא מפסיקים להזכיר, גבוה במונחים של התעמלות קרקע. מי שלא ראה, חפשו את זה בגוגל ותצפו. יופי של תרגיל. עכשיו נמתין עד שבוע הבא לגמר ונראה אם הוא יכול לפדות את הצ'ק לכדי מדליה אולימפית במקצוע כה נחשב.

אתמול בלילה שלי 0230 צפיתי בגמר השחייה 400 מטר מעורב. הדיון נסב סביב היריבות בין לוכטה ופלפס. הכוח העולה מול השחיין המעוטר ביותר בתולדות הספורט. המשחה היה מדהים. מכתחילה הופתעתי שפלפס היה במסלול הצדדי. תמיד יש לי תחושה שמי שבצדדים הסיכוי שלו לזכות נמוך יותר. משהו באדישות הזו כשאין לך יריב נוסף בצד. הם התמקמו על המקפצות. היכון וצא. קופצים למים. לוכטה התחיל מעולה. כמו דולפין במים. איך אני אוהב לראות את הצילום התת מימי של החברה האלה שוחים. נראים כמו גיבורי על עם זימים. תנועות חזקות ומהירות והם כבר באמצע הבריכה.

פלפס שחה היטב ובשלב מסויים, היה מקום שני, אבל כוחו לא עמד לו והוא סיים את המשחה רק במקום רביעי! לזה לא ציפיתי. איפה לוכטה? אתם שואלים. הוא לקח את הזהב כמצופה (לא זהב מצופה). האמת שאפילו התעצבתי עבור פלפס. הוא הפנים של האולימפיאדה הקודמת ופתאום הוא כבר לא כל כך רלוונטי. אמנם מוקדם להספיד אותו, אך במבחן שלו מול לוכטה במשחקים האולימפים, כמו גם בתחרות ההכנה האמריקאית, הוא הפסיד. עצוב, עצוב, אבל אלו החיים. המלך מת, יחי המלך החדש.

ממש עכשיו, זיפזפתי לי בערוץ הספורט הסיני נתקלתי בזיו פניה של שראפובה וגם שחקנית נוספת שלבושה בצורה חמודה מאוד, מיני לבן וגופיה ונעליים כחולות. כחול ולבן זה הצבע שלי. כן, זו שחר פאר. על המשחק עצמו אין הרבה להוסיף מעבר לתוצאה 6:2, 6:0 לשראפובה. פאר הצליחה לייצר מספר מצבים ועשתה נקודות יפות, אבל לא הצליחה לשמור את היתרון הזה לכדי משחקונים. שראפובה נראתה קצת עייפה ולא מרוכזת ועדיין שחר, לצערי, לא הייתה יותר מיריב אימון. לפחות היא קיבלה חופשה בלונדון. זו אחלה תקופה להיות שם.

זהו לבינתיים, מקווה שיהיו דברים מעניינים בהמשך גם בגזרה הישראלית. תעשו חיים. נשתמע.

עשרה דברים שלא ידעתם עלי.

JENNY  ביקשה כל כך יפה שאקח את השרביט, אז התקשיתי לסרב.

מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע די הרבה פרטים שנכתבו בין השיטין, ובכל זאת:

1. נולדתי בחודש שביעי במשקל 2.100 קילו, בלידת עכוז וחבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. אה, כן, גם שתיתי המון מים מקוניאלים והיה חשש לזיהום. שהיתי באינקובטור תקופה די ארוכה.
2. בגיל שלוש הצלחתי לנפץ שולחן זכוכית. שבר זכוכית אחד חתך לי את העפעף והשני את הסנטר. עד היום יש לי צלקות קטנות. אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מאבד את העין, היא הייתה הורגת אותי. במילים האלו ממש.
3. בגיל 12 נשכה אותי קופה. לא פחות ולא יותר. זה היה עוד בעידן שחשבו שקופים יכולים לשמש כחיות נחייה ואז גילו שהם אגרסיביים מדי. יש לי שלושה סימני ניבים ביד ימין.
4. אומרים שאני דומה לטום קרוז. זה תמיד עדיף על דובי גל, לא?
5. הפרי שאני הכי אוהב הוא מנגו. מיד אחריו, תמר ובננה. בגזרת הממתקים, אין כמו חלבה....
6. אני מאוד אוהב כושר גופני. מאז שאני זוכר את עצמי התאמנתי בצורה סמי מקצועית בכדורעף ואומנויות לחימה. אם אני לא מקיים לפחות אימון אחד בשלושה ימים, אני מתחיל להרגיש אי נוחות בגוף. זה לרוב מסתיים בכך שהדר מניחה זוג נעלי ריצה ליד הדלת בשתיקה ומסמנת לי עם העיניים לצאת לריצה.
7. התאהבתי בקפוארה בזמנו כי זה שילוב אידיאלי בין תנועתיות, אומנות לחימה והמון פוזה. בזמנו, זה התאים לי ממש. תמיד אמרתי שאני לא צריך חימום טוב, אלא שתהיינה הרבה בחורות יפות בקהל. ככה אני אקפוץ הכי גבוה.
8. בחודשים האחרונים, אני מאמן קבוצה של זרים קרב-מגע במשך פעמיים בשבוע. כיף גדול.
9. אני מאוהב באישתי שמבינה אותי עד לנימים הקטנים ביותר של אישיותי. כעת, אני אפילו אוהב אותה יותר שהעניקה לי את אריאל.
10. אחד החלומות שלי הוא להקים פינת חי בבית שנבנה בארץ כשנחזור.

נדמה לי שזה מספיק. עכשיו צריך להעביר את השרביט. אני מעביר אותו לדפנה – כי מגיע לה.    

אתמול רצתי 10,000 מטרים רק כדי לבדוק ששריר הירך שלי חזר למצבו הטבעי. הדו-ראשי ירכי שלי סבל ממתיחה די אכזרית כתוצאה מאימון קרב מגע. כבר כמה חודשים שכל כיפוף לכיוון ברך ימין גורר דמעות כאב. אז כן, מרחתי משחות סיניות, עשיתי מתיחות וחימום טוב לפני כל אימון, ועדיין השריר בשלו. אז החלטתי שמספיק עם הפינוקים הללו. מה שמתיחות לא עשו, ריצה ארוכה בטוח תצליח. שבוע שעבר התחלתי סרגל מאמץ מזורז. בריצה הראשונה רצתי 3 קילומטר שהרגישו לי כמו 30. יומיים לאחר מכן, רצתי כבר 4.5 די בקלות. אימון שלישי, כבר רצתי 6 קילומטר. אתמול החלטתי שזה הזמן לריצת 10. המצחיק הוא שהחלטתי שאני ארוץ את המרחק הזה בבוקר ומבחינתי כבר רצתי אותו בטרם הגעתי למכון. כל שעלי היה לעשות, זה רק לסיים את הפעולה בפועל. בלי מוזיקה, בלי הסחות דעת, רק אני, השריר ובקבוק מים של ליטר וחצי. לכל אחד יש טריקים משלו איך לקצר ריצה. שיטת ספירה מוזרה כזו או אחרת שגורמת לך לחוש שהזמן נע לטובתך. למשל, כשאני רץ 10 קילומטר, אז הקילומטרים הראשונים הם חימום עבורי. השלב הקשה מגיע בקילומטר ה-6. ברגע שאני רואה שהספרות מתחלפות לקילומטר השביעי, אני אומר לעצמי שזהו, זה כבר הסוף. מצחיק, אבל עובד. אחד הדברים הכי מציקים ביום אחרי ריצה ארוכה זה לעלות מדרגות. אפשר לשמוע את חריקת הברכיים עד הבניין הסמוך. פרט לכאבי ברכיים טיפוסיים בברך שמאל, הריצה עברה בקלות יחסית. מדי פעם שפכתי על עצמי מים מהבקבוק לצנן את המערכת. שרירי התאומים עדיין מתוחים ומכווצים מעט. כאב נעים שכזה. טוב להרגיש שהגוף חוזר לעצמו. זו תחושה מדהימה של התגברות.  

שלשום התחיל קצת מקרטע. יום משעמם כשכאב ראש מהדהד לו בצד ראשי. חיכיתי לאימון של סוף היום. בתקופה האחרונה, אחרי מתיחה ארורה בשריר הירך האחורי כתוצאה מאימון בעיטות אגרסיבי וחימום לא מספיק, הורדתי מינון של האימונים האירובים. תוסיפו לכך את החום פה שמשבית גם את הרצון החזק ביותר. ההליכה לאימון מלווה בהזעה מהלחות והזעת יתר רק מהמחשבה על ריצה על המסוע במיזוג המצ'וקמק של המכון. 

התחלתי את האימון במתיחות וקצת גמישות. תליתי פד איגרוף על אחד העמודים של "הגלדיאטור"(מכשיר אימון משולב) והתחלתי לזוז בצעדי ג'ינג'ה, כשמדי פעם שולח בעיטה לכפפה. זה די מצחיק לראות את התגובה של הסינים לקפוארה. אין להם מושג איך לאכול את זה. בזמן ההפסקות, חלק מהסינים מנסים לבעוט גם כן. חלק יודעים מה הם עושים וחלק פחות. בכל אופן, זה משעשע את העין. אני מעלה את מהירות הבעיטות והאגרופים והשילובים ביניהם. ממשיך את המתיחות, עד שאני מרגיש הקלה משמעותית בשריר, הרגל כבר עולה בקלות לגובה ראש ועוד קצת. בין לבין עולה על מכשיר המתח. עליות נקיות, איטיות ורחבות. באים לעבוד, לא לשחק. עשר עליות בשבעה סטים. הגוף כבר חם וחתולי. איני מבחין כבר בזיעה שמטפטפת כממטרים של גשם קיץ. אני מרגיש חזק היום. אנדורפינים ואדרנלין כבר מתחרים בתופסת אצלי בדם. ישנתי טוב אתמול וגם אכלתי היטב.

נשכב על ספסל הדחיקה ומעלה משקל חימום 60 קילו. מסיים ויורד לקצת שכיבות שמיכה. מוודא שאין מגבלה בתנועה או עקצוץ התחלה של כאב. סנטר נוגע ברצפה וגוף מתוח כמו קפיץ.

כדי להקל עליכם את הקריאה, אסדר את הסטים בטבלה.

סט ראשון/חימום – 60 קילו חמש עשרה חזרות.

סט שני – 84 קילו. עשר חזרות קלילות

מרגיש שעוד לא התחלתי לחמם את הגזרה. אין בעיה. מעלה עוד כמה פלטות על המוט.

סט שלישי – 102 קילו שמונה חזרות בקלות יחסית.

בשלב זה כבר מתאספים סביבי רב המדריכים והסינים באימון ומתחילים לספור לי את הפלטות. אני מבקש מאחד מהם לשמור עלי בזמן הדחיקה. עד עכשיו זה היה יחסית משקלים ברמת סיכון נמוכה. כעת חייבים עוד זוג עיניים וידיים. המדריך מסתכל עלי ושואל כמה חזרות. עניתי שאין לי מושג. אני מקווה שארבע מלאות. הוא מחייך אלי ואומר לי שאת המשקל הזה הוא לא יכול להרים.

סט רביעי – 106 קילו. שש חזרות. ארבע הרמות נקיות, שתי האחרונות עם תמיכה קלה של המדריך.

לרב בשלב הזה, אימון הדחיקה שלי מסתיים, אך הפעם הרגשתי שיש לי עוד הרבה יותר. הוספתי עוד פלטה בכל צד.

סט חמישי – 115 קילו בפעם האחרונה שהרמתי משקל כזה, גרנו באשקלון. בלי משים, חלפו להן חמש שנים. אני לוקח כמה נשימות עמוקות. מחמם היטב שוב את המפרקים. בשלב זה כל הסינים במכון החליפו תפקיד ממתאמנים לצופים.

יאללה, זו הישורת האחרונה. תן את כל הכוח. אני אומר לעצמי.

אחת, שתיים, שלוש ו... משקל באויר. לא כבד מדי. מצליח לסיים ארבע חזרות מלאות עם מעט תמיכה. אני מוריד את המשקל בצעקה. הדם טס בורידים, מזרים חמצן. לא בטוח שהייתי יכול לדקלם את כל לוח הכפל באותו הרגע.

אני מתרומם ומבצע מתיחות. מזיז את הידיים מצד לצד. נשען על הקיר עם היד ומסובב את הגוף כדי למתוח את החזה. אני מריח הזדמנות לשבור שיא. יש לי עוד קצת כוח. שום דבר לא כואב לי. שרירי החזה מפוצצים כמעט עד הסוף. אך יש עוד קצת מקום. אני הולך ומביא פלטה נוספת.

סט אחרון וסופי בהחלט – 125 קילו – פוטנציאל לשבירת שיא אישי.

נשימה עמוקה ועוד אחת. לעיתים אני מוחא כפיים לעצמי לפני אקט של מאמץ. מכניס את הראש למצב של עבודה.

אחת, שתיים ושלוש. המשקל באויר. חזרה ראשונה עברה בשלום, כך גם השניה. שלישית. אוקי, רביעית ואחרונה. צעקת אלוהים בזמן ההרמה האחרונה. שברתי שיא! איזה כיף. מי בכלל זוכר שהיה לי יום משעמם עכשיו?

המשכתי להתאמן עוד כמה תרגילי חזה, יד קדמית ובטן. הראש שלי כבר לא היה באימון. התאמנתי על טייס אוטומטי. בראש דקלמתי לעצמי: שברתי שיא, שברתי שיא, שברתי שיא.

זה קצת מצחיק וקצת ילדותי, אבל תחושה כיפית מאין כמוה.

אני מצרף טבלה מקצועית של דחיקת משקלים. לא ידעתי שיש דבר כזה עד שניסיתי להעריך כמה טוב המשקל שהרמתי יחסית למשקל שלי.

משקלי בפאונד הוא 175(79 קילו). שזה בערך משקל האמצע שבין המשקלים המסומנים בצהוב. דחקתי משקל שווה ערך ל-275 פאונד. מה שאומר שהצלחתי לדחוק עשר פאונד יותר ממתאמן מתקדם. היפ היפ הוריי.