שחר אדום- סין

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

"את מחוץ לסקאלה." אמרתי.

"זה ממש מכעיס אותי מה שאתה אומר. אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזו." היא עונה לי. 

יש שקט קצת מביך כשדורכים למישהו על יבלות.

השיחה התחילה כשהדר אמרה שהיא מרגישה לא תמיד נוח שהיא צריכה לטוס בעולם ולהשאיר את אריאל לכמה ימים. שזה מקרה קלאסי של התנגשות ברורה בין הקריירה להורות. היא מודעת לזה ועושה את זה מבחירה, אבל הייתה מעדיפה להיות יותר בבית.

חברה לעבודה אמרה שזה הבחירה של הדר ושזה נורמלי. בואו נתחיל מזה שנורמות משתנות בכל מקום ועת, סיניות נוהגות להפסיק לעבוד בתחילת ההריון. בארץ, אחרי חופשת לידה של שלושה חודשים, נשים רבות מתקשות לחזור לתפקוד רגיל ומלא. הדר חזרה אחרי חודשיים לעבודה מלאה.

"תראי," אמרתי, "אם מדברים על נורמליות, כמעט כל מי שנמצא פה חורג מהנורמליות. כל אישה בת 30 + שעדיין לא נשואה, לא נמצאת בארץ, ומקדישה את עצמה לקריירה, היא לא עונה להגדרה נורמליות. את מחוץ לסקאלה."  

אמנם, גיל החתונה עולה בהדרגה, מספר הילדים יורד בהדרגה, הבדלי הג'נדר משתנים לטובה ועדיין, מרבית הנשים בעולם עוצרות את תנופת הקריירה שלהן בילד הראשון. זה לא תמיד כורח המציאות, הרבה פעמים, הנשים מגלות את עולם ההורות ושוקעות לתוכו. מעדיפות קצת פחות שעות במשרד ויותר שעות בבית בגידול הילדים. אחרת, אני לא מוצא שום הסבר לשאלה "איך אנחנו עדיין חיים בעולם גברי?". נשים הרבה יותר חכמות לאורך זמן, סבלניות, רב מערכתיות. היתרון הברור של הגברים הוא הפזיזות שלהם והיכולת ללכת על כל הקופה והכח הפיזי, שגם הוא הולך ומתמעט בלי אימונים קבועים. במירוץ הארוך של החיים, הנשים עוצרות עם כל לידה ומתאוששות לאיטן, חוזרות לשגרה ואז שוב לידה. למעשה, זה היתרון האמיתי של הגברים. הם לא עוצרים.  

אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא, אישה בת 30 + שגרה בסין כדי לקדם את הקריירה שלה ומוותרת מבחירה על זוגיות היא לא הנורמה. מה גם, שאני יכול להבטיח בריש גלי, שכל בחורה כזו שמתהדרת בקריירה כנוצות טווס, תארוז הכל לתוך מזוודה ברגע שתקבל הצעת נישואין או אפילו הבטחה למשהו קצת יותר רציני מפלירט בפאב השכונתי. לכל אחד יש חלל שהוא רוצה למלא. אנחנו שואפים לאיזון בין הנקודות בחיינו. בסופו של יום, איש מוצלח ובודד הוא איש מוצלח, ובודד. אני לא חושב שהצלחה יכולה להעניק לך חום גוף במיטה.  

אם אתה חולם את זה, זה יקרה. אם אתה רואה את זה מול העיניים, זה יכול להתממש. כל אחד מאיתנו ניחן בראיית העתיד. כל אחד יכול לראות את עתידו ואז לצעוד בתוך פסיעות הזיכרון הישן-חדש. אני זוכר שחלמתי על הדר מולי מתחת לחופה. נזכרתי בזה תוך כדי הליכה בגן האירועים. דמיינתי את אריאל מושכת לי את השיער ומנסה לאכול לי את המצח. נזכרתי בזה שוב לפני כמה ימים כששכבנו פרקדן על שמיכת פיקה על הרצפה.

כמובן שזה לא תמיד כזה קל. לא בכל יום יש ראות טובה. לעיתים תכופות, עננים אפורים מכסים את השמיים ומפריעים לנו לראות את האמת שלנו. בתקופות שאנו צוללים לתוך עצמנו, שם מתרפקים קצת במלנכוליה קיומית, אז הראות אינה קיימת. צריך קצת רוח שתבוא ותסיט את מסך העננה ותכניס אור חדש. לכל אחד יש את הר נבו שלו – מפסגתו אפשר להביט לתוך העתיד. בניגוד למשה, שלא יכול היה להיכנס לתוך ארץ הקודש, לנו יש את הבחירה.

העתיד נזיל ומשתנה, בדיוק כמונו. יש חלומות שנועדו להישאר בספירה הגבוהה של החלומות ויש את אלו שהופכים למציאות. החלומות של אתמול, הם המציאות של היום. יש את אלו שרוצים לטייל, ויש אלו שרוצים בית צמוד קרקע, רכב שטח או סוס גזעי.  לך תכניס סוס לדירת שלושה חדרים באמצע רמת גן. יש חלומות שמתגשמים ומתנגשים. יש צורך עז בתעדוף.

למרות זאת, אסור בתכלית האיסור להפסיק לחלום. החלומות הם האוויר שלנו. המקום שבו אנחנו משתעשעים עם רעיונות, רגע לפני שאנחנו מחליטים להוציא אותם לפועל או לגנוז אותם לעולם. המקום בו אנו חולמים, זה המטריקס שלנו. אין הגבלות וסייגים. לעיתים, אני לא מצליח לראות חלומות ישנים. הם מסתתרים באיזו מגירה נעלמה מאחורי המוח הקטן. אני יודע כי הם מחכים לזמן פריצה. רגע של פכחון. נטול שגרה ואילוצי יומיום.

אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם. הרגילים והכמוסים. תעצמו לרגע את העיניים ותחשבו איפה הייתם רוצים להיות ומה הייתם רוצים לעשות בשנים הקרובות. תחשבו על זה טוב-טוב, וכשתסיימו, תפקחו את העיניים ותתחילו לפסוע לעבר ההגשמה העצמית שלכם.

מחליף לאריאל את הפיג'מה לבגדי בוקר. מניח אותה בזהירות על השמיכה, שקיבלנו מקופת חולים "מאוחדת", שעל השטיח. היא מחייכת אלי. אני מחייך חזרה וצועד לכיוון חדר הארונות. הדר מחליפה בגדים. שוב.

"אני לא יודעת מה ללבוש", היא מתלוננת לרעש צעדיי.

"יש לי רעיון..." אני מודיע.

היא מסתכלת עלי וצוחקת.

"לא!" נוזפת בי וסוגרת עלי את הדלת של חדר הארונות.

אני פותח את הדלת שוב. גונב עוד הצצה.

"אל תשאיר את הילדה לבד וחוץ מזה, המטפלת מגיעה עוד רבע שעה, ואני צריכה להתארגן לעבודה."

אני מביט לעבר הסלון. אריאל מרימה את רגליה אל-על ומביטה באצבעות רגליה, שדומות להפליא לאצבעותיי שלי, זזות בתנועות ריקוד.

"הילדה בסדר גמור. המטפלת עוד לא הגיעה ואת נראית יופי." ולעצמי חשבתי שברבע שעה, אני יכול לרוץ כמעט 4 קילומטר.

"אני עדיין לא לבושה...."

"נו... זה בדיוק מה שאמרתי, את נראית יופי."

יש משהו בחיוך של אישה שיודעת שאוהבים אותה, שנמשכים אליה. היא מפזרת חיוכים של "יהיה בסדר",  ו"די, תמשיך". הנחתי לה לנפשה וחזרתי לאריאל.

כמה רגעים לאחר מכן, היא יוצאת "מוכנה" לעולם. עוד פעם היא עושה את זה. אני לא יכול יותר. נעלי עקב צבעוניות שחותמות ג'ינס צמוד וחולצה לבנה עם מפתח שמח. איך אפשר להתרכז בבית הזה. מה אני יכול לומר? בחרתי טוב.

לכל איש יש יום עצמאות ולכל איש יש יום זיכרון. לרוב הם קשורים בעבותות אחד לשני. ביום הזיכרון מוטבע בנו חותם של כאב, רגע לפני היכולת לצאת החוצה. איני מדבר כרגע ברמת הקולקטיב, אלא ברמה האישית. תמיד תזכרו את היום לפני אירוע חשוב ששחרר אתכם. כמה רגעים לפני המהפך. איך הזמן הופך לפתיתי שלג צחורים המתעופפים סביבכם ללא משמעות אמיתית. גם אחרי שנים, עוד תמשיכו לנסות ולפענח את סדר ההתרחשויות. בדומה למדינה שלנו שהוקמה בהבזק של החלטה. לא צריך יותר מזה. אמנם, תילי תילים של מאמרים נכתבו על אותה ההחלטה, אך אני כלל לא בטוח שהרציונאל הוא מה שהוביל אליה. לעיתים תכופות, הרגש מנצח אותנו. לטובה. יש דברים שאי אפשר לכמת אותם למספרים ולעובדות. לך תסביר ששנות גלות לא היית פה ובמאה שעברה, הובילו שיירות של בני עמנו לתוך תנורי ענק אחרי שגזלו מהם את נשימתם האחרונה. לא פלא שכולנו מחפשים מקום בטוח. בית. אי של שקט. ואז הגיעה הזדמנות שנלקחה בשתי ידיים. הפכנו מיהודים גלותיים, ליהודי שרירים, לישראלים.

גם לי היה אויב מבית. שנים נלחמתי בו כמו דון קישוט ותחנות הרוח. דברים נשברו, ואז נשברו שוב. בלי זמן להחלים. ואז נשברו שוב. רסיסים, רסיסים שננעצו לתוך רקמת חיינו. בערב אחד, לא שונה משאר הערבים אפופי עשן הסיגריות וחריקות החיים, כשישבתי מול מסך טלוויזיה שחור-לבן, זה קרה. הוא ניסה לייסר שוב בשוטים ועקרבים. פעם אחת יותר מדי. סיבוב אחד מהיר. מכה. צוואר. איש על רצפה. יום העצמאות שלי התחיל. זו הייתה רק תחילת הדרך, אבל איזו דרך מדהימה. שנים חלפו והאויב כבר אינו אויב ולעיתים קרובות, הוא זקוק לרחמיי. ועדיין אני זוכר את יום הזיכרון ואת יום העצמאות שלי. 

מה הוא יום העצמאות שלכם?