שחר אדום- סין

חברה שלי כבר 13 שנים

אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום.

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

שלום לכל החברים, 

האמת שהרבה זמן כבר לא כתבתי כאן ולא התעדכנתי. החיים לקחו אותנו לסיבוב ארוך, והנה אנחנו פה. פתחתי בלוג חדש בוורדפרס בשם מדד האושר. אשמח להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד מהבלוגוספירה שלכם, רק בפלטפורמה אחרת. אז בכלל אשמח לשמוע מה שלום כולם. 

נא שלחו תגובות שאדע שכולם בסדר. 

כולכם מוזמנים בחום לשמור את הקישור לאתר שלי ולהגיב. 

https://madadaosher.blog/

שלום שלום. הרבה חודשים עברו. לא הרבה מילים. הורות ועבודה רוקדים בואלס צמוד. כל כך צמוד שלא תמיד משאיר מקום לכתוב מילה או שתיים על המצב. אביה של אשתי היקרה שלח לי קישור לפני כמה ימים. קישור לתחרות "צרצר פיס" של מפעל הפיס. הבנתי את הרמז העבה ונכנסתי לאתר לביקור.

אז זה מה שיצא:

"השבוע גיליתי שלוש שערות לבנות בחזה. ארוכות. אחת לכל עשור. ואת, כרסך בין שינייך, מחזיקה את נעוריי חזק חזק. אני אוחז היכן שאני רק יכול. בך."

כאמור, את הקצרצר הזה העליתי ל"צרצר פיס". אם אהבתם, תכנסו לקישור ותפגינו את אהבתכם בסימון לייק בקצרצר שלי, וכמובן, תשתפו חברים נוספים.

ככה בהזדמנות זו, מי שעוד לא הכיר אותי בשמי המלא, אז ככה תמצאו את הצרצר שלי בקישור: Kobi Kalabres

https://apps.facebook.com/zarzarp/

נעים להכיר.

קובי 

שם הרי ההורות, הושט היד וגע בם. השביל לשם ארוך ומפותל. בצידי הדרך סבך עבות של רגשות מעורבים. אני צועד בנינוחות. בוחן את השינויים בתוואי הדרך. מקשיב לפכפוך המים של מפל קרוב. ההליכה אינה קשה במיוחד. גם לא קשה לנשום. אך עדיין יש משהו באויר. מן תחושה סמיכה של לא-נודע, כאילו שעוד רגע קט, מיד אחרי האוכף הקרוב, אבחין בעליה נסתרת תלולה במיוחד. אני עוצר לנשימה. ידיי על ברכיי וגופי רכון קדימה. מבטי חוקר את האופק. אני לא בטוח במה שעיניי רואות. מעניין אם הוריי היו פה לפניי. מהרהר לעצמי.

טיפות זיעה נופלות על הקרקע בקול עדין. מהן נובטים גבעולים ירוקים רכים ודקי עלים. בהמשך הדרך אני נתקל בפסל אבן גדול בדמות אישה. בטנה עגולה ומלאת חיים. היא מוכרת לי מאוד. זוית האף. עיקול החיוך. אני כורע ברך לפניה. מתוך תיק הצד, אני מוציא שני תפוחים אדומים ויפים. מנגב אותם היטב בשרוול החולצה. אחד - אני מניח למרגלות האישה. מנחה ראויה. פרי עבור פרי. בתפוח השני אני נוגס, מתרגש מהעתיד לבוא.         

יש את אלה האומרים שגיל 30 הוא גיל מעבר. הגיל בו יש תנועה ממשית מתקופת הילדות לבגרות או יש לומר לגברות. הם אומרים שזו שנה של טלטלה רגשית או כמו שחברי המלומד לעבודה ציין "חתיכת כאפה לפנים". תקופה שאתה מגלה שכבר לא תגיע לירח, שלצבעי השחור-לבן יש נטייה להתערבב וליצור אפור על כל גווניו. דברים שהיית בטוח בהם עד כה, הופכים נזילים כמו המים באגן הכיור. רציתי להיות מאלה שיגידו שזה שטויות במיץ ואין דבר כזה "משבר גיל 30", אבל מרחק פסע מגיל 31, אני ממלא פי מים. חברים, גיל 30, זה לא גיל כמותי, זו משוואה מתמטית. מה עשיתי עד כה + חישוב יעדים + כישלונות = גיל 30.

מבחינה מנטלית, אני חושב שזו אחת השנים הקשות שהיו לי. בלי קשר לאירועים שחלפו בשנה. כאילו בחלקים מסויימים של השנה, יצאתי מגופי והשקפתי מלמעלה. תחושה של "לא עם ולא בלי". ככה-ככה. היו אירועים חריגים שניקבו את הבועה בה שהיתי. טיולים למקומות חדשים, צלילות מרגשות עם מנטות וכרישי לוויתן, לתפוס את הדר מחייכת בכנות דוקרת שכזו שאי אפשר להישאר אדיש, הבשורה הכה משמחת שהדר בהריון. אני חושב שהמשבר הזה התחיל בשלב בו כבר הבנתי סופית שישנם שלבים בחיים שחולפים ולא חוזרים לעולם, לפחות לא באותה המתכונת. גם אם נטייל שנית בדרום אמריקה, זה יהיה טיול בעל אופי אחר. המשבר היה באופיו סוג של תרופה למכה. קצת כמו באימון קרב מגע כשהגוף מתכווץ מעצמו ומחזק את שריריו לנוכח איום של מכה מתקרבת. ידעתי שהשנה נהיה הורים. זה בער בי. מעבר למילים היפות של הורות ופרי אהבה, יש פה מעבר קשה מאוד מילדות להורות. בצורה כמעט לא מודעת נסגרתי לשנה וביכיתי את כל מה שיש לבכות עליו. יש לי תחושה שהדר עשתה זאת גם. היא צחקה ואמרה שהיא במשבר גיל 30 גם כן. עניתי לה שהיא רק בת 28. כן, היא ענתה, אבל אני במשבר גיל 30 שלך.

אני אדם מאוד רומנטי. הדר היא מאוד פרקטית. אני תמיד מושך לגוונים הקסומים של הקשת. הדרי בוחרת את הצבעים הזמינים. אני רוצה טנדר ומשק חי. ארבעה ילדים ושלושה כלבים. הדרי רוצה רכב שנוסע ובית שיהיה לה נוח. כלבים היא מוכנה שניים בכל זמן נתון. ילדים, גם היא רוצה ארבעה, אבל מסייגת ב"נתחיל עם זו ונראה כמה שנים עוד יש לנו". השילוב שלנו כזוג הוא איזון נהדר בין הרצוי למצוי. אי אפשר אפילו לומר שזו פשרה כי בסופו של דבר, אנחנו מרוצים. אפילו שהחלטנו שניסע לנפאל דרך הודו ואיכשהו נתקענו בהודו ומשם לסין, זה לא הפריע לי כלל. אנחנו יחד.

המחשבה שנפש נוספת תכנס לתוך הזוגיות המאוזנת הזו מסעירה אותי כל הזמן. איך היא תהיי? למי היא תהיה דומה? האם היא תהיה ילדה של אבא או של אמא? בשנים האחרונות, הבחנתי שמתמעטות הפרות הקדושות שלנו. כמעט כולן נשלחו לאחר כבוד לשחיטה. אנחנו הרבה יותר פוליטיקאים ממה שהיינו רוצים לחשוב. משתדלים לשמר את המצב הקיים, על הסטטוס קוו. אחד הדברים שאני חושש מהם בהבאת ילד לעולם הוא שינוי במרקם העדין הזה שבין הדר לביני. האם במשולש הזה שבין אבאמא תינוקת יש מקום לזוגיות. האם כל הרצונות שלנו כפי שאנו מכירים אותם היום כבר באמת לא יהיו רלוונטים שניה אחרי הלידה?

אם כבר אנחנו עוסקים במשוואות, אני מגיע לשלב הזה בשלמות מסוימת. קיבלתי מהדר שבע שנים של זוגיות שיכולות להספיק לחיי נצח. יש לי תחושה שגם אם דברים ישתנו, תמיד אוכל לשלוף איזה זיכרון מתקתק שלנו רצים יחפים על חוף בתולי. איך תמיד אנחנו נראים אחרים בתמונות. כמו התמונה של הדר בבאנג'י שאני כה אוהב. התמונה מצליחה למסגר חיוניות. אולי באמת, כמו שהאינדיאנים האמינו, המצלמה גונבת לנו משהו מהנפש עם כל צילום.

אני שמח לדלג מעל השנה הזו. מנגד, לא הייתי מוותר עליה לעולם. זו שנה שמקבילה לריצה בדופק גבוה. שנה שמשפרת את הכושר שלך כאדם. מגדילה את טווח הראיה ומחזקת את הליבה. בדומה למה שמדריך הקפוארה שלי אמר לי בגיל 16: "אתה לוחם קפואירה מעולה, אבל עד שלא תדע ליפול על התחת, לא תהיה קפואריסט מושלם".