שחר אדום- סין

שלום שלום. הרבה חודשים עברו. לא הרבה מילים. הורות ועבודה רוקדים בואלס צמוד. כל כך צמוד שלא תמיד משאיר מקום לכתוב מילה או שתיים על המצב. אביה של אשתי היקרה שלח לי קישור לפני כמה ימים. קישור לתחרות "צרצר פיס" של מפעל הפיס. הבנתי את הרמז העבה ונכנסתי לאתר לביקור.

אז זה מה שיצא:

"השבוע גיליתי שלוש שערות לבנות בחזה. ארוכות. אחת לכל עשור. ואת, כרסך בין שינייך, מחזיקה את נעוריי חזק חזק. אני אוחז היכן שאני רק יכול. בך."

כאמור, את הקצרצר הזה העליתי ל"צרצר פיס". אם אהבתם, תכנסו לקישור ותפגינו את אהבתכם בסימון לייק בקצרצר שלי, וכמובן, תשתפו חברים נוספים.

ככה בהזדמנות זו, מי שעוד לא הכיר אותי בשמי המלא, אז ככה תמצאו את הצרצר שלי בקישור: Kobi Kalabres

https://apps.facebook.com/zarzarp/

נעים להכיר.

קובי 

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

"מישהו מוכן להוציא אותי החוצה?" 

"ממממ, את רוצה קוביה במקום?" 

"החוצה..." 

"קובייה?"

"אני רוצה החוצה לדשא."

"אני דווקא מוצאת את השטיח מאוד נוח."

"לרוץ ולהבריח חתולים."

"להתגלגל מצד לצד כמו שניצל."

"נו, שויין.... אני אנבח קצת אולי מישהו יתייחס אלי." 

"אם היא תתחיל לנבוח, אני אצעק קצת. נראה לה מה זה!" 

היא לובשת חולצת טריקו גדולה ממידותיה. כתפיה אחת נשמטת לכיוון הזרוע ומגלה עצם בריח לתפארת. רגליה נחשפות ארוכות-ארוכות. ירך, ברך, שוק וקצה ציפורן משוחה בלק ורדרד. נכנסים למקלחת. מקפידים כל ערב על מקלחת וצחצוח שיניים משותפים. מביטים בראי. לתוך עצמנו. שוקע לתוך העיניים הכחולות שמרסקות אותי פעמיים. פעם אחת כי כחול כזה נוגע במקומות נסתרים. פעם שניה, על הדמיון לאריאל הקטנה שגם לה בתוך הכחול, בגוון שונה, יש צורות משתברות של הרי געש וחלקיקי יהלומים.

אני מנשק שפתים מתוקות ומלטפות. לאט. הילדה ישנה. יש זמן. אני תמיד אומר שבני האדם נולדו פגומים, אך ברגעים כאלה, אני מרגיש שלם להפליא. יצירה מונוליטית של הטבע. ללא סדקים ובקעים.

מחר, נחגוג חמש שנות נישואין. 555. אני מאחל לנו עוד הרבה שנים טובות ומתוקות. שיחלפו בחיוך ואתגר. שתמיד נהיה המקום הראשון לפנות אליו. בכעס ובאושר. שנמשיך לאהוב בעוז. שנדע שגם כשאנחנו נמצאים בחלקו התחתון הגלגל, מפה זה רק למעלה. שההורות רק תשביח אותנו כבני אדם. שהאהבה והמזל יהפכו את ביתנו לנחלתם הקבועה. שיהיה מספיק מהכל. לא יותר מדי ולא פחות מדי.  

באמצע הסרט, היא נעלמת לחדר. אני ממתין כמה דקות ואז מחליט ללכת לראות מה היא עושה. אולי נרדמה על המיטה. כשאני נכנס לחדר, אני רואה אותה יושבת כשסנטרה מונח על מעקה המיטה של אריאל. שתיהן לא זזות. אחת ישנה שנת ישרים והשניה בוהה.

"את בסדר?" אני שואל

היא לא עונה. דרך החשיכה, אני רואה שעיניה מעט בורקות.

"את עצובה בגלל יובב?" אני שואל.

היא מהנהנת. עם כל עלייה וירידה של ראשה, ליבי נסדק ליחידות מיקרוסקופיות. אריאל משמשת כמכשיר כיול.

הדר מגיעה למיטה שלה ומתחברת דרך מבט. הנשימות הקטנות, כמעט בלתי מורגשות, שמניעות את הגוף הקטן. מדי פעם תנועת גירוד מהירה או חיוך קטן שמתחמק מבעד למסך השינה.

אריאל נראית כה שלווה. לפתע חיוך מאיר את הליל. ואז שוב מרגוע. ושוב חיוך. כל זה תוך כדי שינה עמוקה.

אני לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק בקול.

"די, אתה תעיר אותה." הדר מהסה אותי.

אני ממשיך לצחוק בקול ואריאל בתגובה זעה באי נוחות. אני משתתק. בינתיים, אני מבחין שגם הדר צוחקת. היא מחלימה תוך כדי תנועה.

"אתה חייב לראות משהו." היא אומרת לי ומוציאה מגרונה קול גרגור שאהוב במיוחד על הקטנה.

אריאל מגיבה בשניות וחיוך גדול מתפשט על פניה. אני לא מאמין. הדר מגרגרת שוב. אריאל בתגובה מחייכת חיוך גדול יותר ממקודם.

"די, הדרי. זה צער בעלי חיים. בואי נעזוב אותה. היא צריכה לישון."

נהוג לומר שכשהילד מגיע, כבר אין מקום לכלבים בחיינו. על בשרנו, אני יכול לומר שאריאל באה והאירה את ביתנו באור נגוהות. אך באותה נשימה, הכרבול של יובב חסר מאוד. ילד לא מחליף כלב. כמו שכלב אינו יכול להחליף ילד. העוצמות שונות, אך האהבה ישנה. יותר משאני מתגעגע ליצור השעיר והמתוק הזה, כואב לי לראות את הדכדוך של הדר שמגיע כמו ענן ומסתיר את השמש לכמה רגעים. אמנם, זה רק לכמה רגעים והשמש גדולה עשרות מונים מהענן הזה הקטן, אך לדאבוני, למדנו שלעיתים דברים קטנים יוצרים צל גדול.