שחר אדום- סין

היה את הדוד אלפרדו שהיה קצת מסובב. הוא גר בפתח-תקווה במוסד לחולי נפש. רציתי לכתוב מוסד שיקומי, אבל אין שיקום ותקומה לאנשים כמוהו. הוא מת שם במלחמת המפרץ. נחנק בזמן ששמו על פניו את מסכת הגז. אמא שלי חושבת שלא פתחו את הפלומבה של המסנן והזקן נפח את נשמתו בתוך כלוב מגומי שחור. הוא לא היה מהמשוגעים המפחידים. הוא היה חביב מאוד ותמיד מלמל לעצמו: "אולה קלה, אולה קלה" (הכל טוב ביוונית – ק.ק).

אמא שלי הייתה לוקחת אותי פעם בחודש לביקור בפתח תקווה.

"בוא, הולכים לבקר את דוד אלפרדו", הייתה אומרת במפתיע.

לי לא היה איכפת. זה היה טיול נחמד באוטובוס לעיר אחרת. ליד בית החולים היה סופרמרקט ענק. תמיד אחרי ביקור, נהגנו להיכנס פנימה לראות את כל המוצרים פרושים על המדפים. כל כך הרבה שפע. לפעמים, אמא הייתה מוצאת "כמה גרושים" לבזבוז, וכשלא היה, הייתה מוציאה את פנקס הצ'קים ומחפשת במשך שעות את העט שנחבא בתוך מעמקי תיקה. מעולם לא חזרתי מהטיולים הללו בידיים ריקות. אמא דאגה לקנות לי תשורה קטנה, אם זה במזומן או בצ'ק דחוי.

"אתה יודע שיום אחד הוא כמעט שרף את כל הבית שלנו?" אמא שואלת.

"לא...". ואיך אדע? חשבתי לעצמי.

"מה קרה לו, אמא? למה הוא כזה, את יודעת?" סובבתי את האצבע המורה שלי סביב הרקה מספר פעמים להדגיש את הברור מאליו.

"זה לא מצחיק בכלל." אמרה לי והביטה לתוך עיניי. "הנאצים עשו לו את זה. הוא לא היה כזה. הוא היה בחור חזק ויפה. כשהם גרו באתונה בזמן המלחמה. הנאצים לא הרשו לאף אחד לצאת מהבית אחרי שעת העוצר. יום אחד, הוא החליט שנמאס לו ויצא החוצה לקנות סיגריות. חבורה של שוטרים נאצים תפסו אותו והכו אותו בראש בלי הפסקה עם קתות הרובים. הם השאירו אותו מדמם ברחוב. המכות דפקו לו את המוח. מאז הוא לא חזר לעצמו".

ישבנו במטבח על כיסאות שולחן האוכל. על השולחן ניצבו שקיות-שקיות של קניות. ריח של לחם טרי וקופסת זיתים שנפתחה זה מכבר. הסיפור המשיך להדהד בי. פתחתי חפיסה של שוקולד חלב ואכלתי את כולה. אלפרדו היה שם. בשואה. הוא חזר. לפחות בגופו. נפשו נשארה שם. אולי גם הצ'ק יחזור. זה מה שאמא אומרת. לפחות אכלתי חבילה שלמה של שוקולד.