שחר אדום- סין

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.  

אז מה היה לנו עד עכשיו? קצת נחת ישראלית בהתעמלות המכשירים, ג'ודו, אקשן בשחייה וקצת טניס. זה לפחות מה שאני ראיתי. אני מודה שאני הכי מתעניין בג'ודו. אני יכול לצפות שעות בקרבות הללו. האינטנסיביות הזו שבשבריר שניה מתפרצת. לא יצא לי לראות את פולק. אני אשמור את האנרגיות לזאבי. יש לי אמונה בו. בווינריות שלו. גם אם הוא לא יצליח להביא מדליה, אני בטוח שהוא יסיים את דרכו האולימפית בכבוד.

את שטילוב ראיתי רק בתקצירים. מה יש לומר? הבחור אליל בהתהוות. מבצע מעולה. קר רוח. וכמובן, מה שלא מפסיקים להזכיר, גבוה במונחים של התעמלות קרקע. מי שלא ראה, חפשו את זה בגוגל ותצפו. יופי של תרגיל. עכשיו נמתין עד שבוע הבא לגמר ונראה אם הוא יכול לפדות את הצ'ק לכדי מדליה אולימפית במקצוע כה נחשב.

אתמול בלילה שלי 0230 צפיתי בגמר השחייה 400 מטר מעורב. הדיון נסב סביב היריבות בין לוכטה ופלפס. הכוח העולה מול השחיין המעוטר ביותר בתולדות הספורט. המשחה היה מדהים. מכתחילה הופתעתי שפלפס היה במסלול הצדדי. תמיד יש לי תחושה שמי שבצדדים הסיכוי שלו לזכות נמוך יותר. משהו באדישות הזו כשאין לך יריב נוסף בצד. הם התמקמו על המקפצות. היכון וצא. קופצים למים. לוכטה התחיל מעולה. כמו דולפין במים. איך אני אוהב לראות את הצילום התת מימי של החברה האלה שוחים. נראים כמו גיבורי על עם זימים. תנועות חזקות ומהירות והם כבר באמצע הבריכה.

פלפס שחה היטב ובשלב מסויים, היה מקום שני, אבל כוחו לא עמד לו והוא סיים את המשחה רק במקום רביעי! לזה לא ציפיתי. איפה לוכטה? אתם שואלים. הוא לקח את הזהב כמצופה (לא זהב מצופה). האמת שאפילו התעצבתי עבור פלפס. הוא הפנים של האולימפיאדה הקודמת ופתאום הוא כבר לא כל כך רלוונטי. אמנם מוקדם להספיד אותו, אך במבחן שלו מול לוכטה במשחקים האולימפים, כמו גם בתחרות ההכנה האמריקאית, הוא הפסיד. עצוב, עצוב, אבל אלו החיים. המלך מת, יחי המלך החדש.

ממש עכשיו, זיפזפתי לי בערוץ הספורט הסיני נתקלתי בזיו פניה של שראפובה וגם שחקנית נוספת שלבושה בצורה חמודה מאוד, מיני לבן וגופיה ונעליים כחולות. כחול ולבן זה הצבע שלי. כן, זו שחר פאר. על המשחק עצמו אין הרבה להוסיף מעבר לתוצאה 6:2, 6:0 לשראפובה. פאר הצליחה לייצר מספר מצבים ועשתה נקודות יפות, אבל לא הצליחה לשמור את היתרון הזה לכדי משחקונים. שראפובה נראתה קצת עייפה ולא מרוכזת ועדיין שחר, לצערי, לא הייתה יותר מיריב אימון. לפחות היא קיבלה חופשה בלונדון. זו אחלה תקופה להיות שם.

זהו לבינתיים, מקווה שיהיו דברים מעניינים בהמשך גם בגזרה הישראלית. תעשו חיים. נשתמע.

עשרה דברים שלא ידעתם עלי.

JENNY  ביקשה כל כך יפה שאקח את השרביט, אז התקשיתי לסרב.

מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע די הרבה פרטים שנכתבו בין השיטין, ובכל זאת:

1. נולדתי בחודש שביעי במשקל 2.100 קילו, בלידת עכוז וחבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. אה, כן, גם שתיתי המון מים מקוניאלים והיה חשש לזיהום. שהיתי באינקובטור תקופה די ארוכה.
2. בגיל שלוש הצלחתי לנפץ שולחן זכוכית. שבר זכוכית אחד חתך לי את העפעף והשני את הסנטר. עד היום יש לי צלקות קטנות. אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מאבד את העין, היא הייתה הורגת אותי. במילים האלו ממש.
3. בגיל 12 נשכה אותי קופה. לא פחות ולא יותר. זה היה עוד בעידן שחשבו שקופים יכולים לשמש כחיות נחייה ואז גילו שהם אגרסיביים מדי. יש לי שלושה סימני ניבים ביד ימין.
4. אומרים שאני דומה לטום קרוז. זה תמיד עדיף על דובי גל, לא?
5. הפרי שאני הכי אוהב הוא מנגו. מיד אחריו, תמר ובננה. בגזרת הממתקים, אין כמו חלבה....
6. אני מאוד אוהב כושר גופני. מאז שאני זוכר את עצמי התאמנתי בצורה סמי מקצועית בכדורעף ואומנויות לחימה. אם אני לא מקיים לפחות אימון אחד בשלושה ימים, אני מתחיל להרגיש אי נוחות בגוף. זה לרוב מסתיים בכך שהדר מניחה זוג נעלי ריצה ליד הדלת בשתיקה ומסמנת לי עם העיניים לצאת לריצה.
7. התאהבתי בקפוארה בזמנו כי זה שילוב אידיאלי בין תנועתיות, אומנות לחימה והמון פוזה. בזמנו, זה התאים לי ממש. תמיד אמרתי שאני לא צריך חימום טוב, אלא שתהיינה הרבה בחורות יפות בקהל. ככה אני אקפוץ הכי גבוה.
8. בחודשים האחרונים, אני מאמן קבוצה של זרים קרב-מגע במשך פעמיים בשבוע. כיף גדול.
9. אני מאוהב באישתי שמבינה אותי עד לנימים הקטנים ביותר של אישיותי. כעת, אני אפילו אוהב אותה יותר שהעניקה לי את אריאל.
10. אחד החלומות שלי הוא להקים פינת חי בבית שנבנה בארץ כשנחזור.

נדמה לי שזה מספיק. עכשיו צריך להעביר את השרביט. אני מעביר אותו לדפנה – כי מגיע לה.    

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1