שחר אדום- סין

הקטע הבא נלקח מחלון התגובות של כתבה בנושא המשט ב"וואלה". הקישור כאן 

שיעור היסטוריה לזועבי וחבריה !

וואלה לא לצנזר !

  |  12:58   02.06.10

אין במדינת ישראל או בשטחי ארץ ישראל אף לא ערבי אחד שאין לו ארץ מולדת ערבית (ועל כן אתם ערבים ). פלשתם / זלגתם / חדרתם - לארץ ישראל בחסות, עידוד וגיבוי הכובש העותמני והכובש הבריטי אך לא הפכתם עקב כך לבעלים או ריבונים . פתחי את מפת העולם, ערביה מישראל. תגלי ששטח המדינות הערביות (22) גדול משטחה של יבשת אירופה, ושטחן של כל המדינות המוסלמיות (56) מכסה כשליש מכדור הארץ. שטח אדיר שאין לתארו. משאבים של נפט ועושר לאין חקר . אז על פניו נראה שזה ממש בסדר שלעם היהודי תהיה מדינה אחת קטנטונת משלו, מבלי שיהיה עליו להתחלק בה עם עוד עם ערבי מוסלמי, לא ? ובואי ואומר לך כמה מילים על ה"עם " הפלסטיני. אתם אינכם עם. אתם פיקציה מוסלמית שמטרתה אחת ויחידה - לכבוש את ארץ ישראל. נתחיל עם השם שלכם : הרומים שכבשו את ישראל קראו לה כחלק מאקט הכיבוש 'פרוביניקה פלשתינה' - על שם הפלישתים שישבו בערי החוף הישראליות . הפלישתים היו יורדי ים אדומי שיער שהגיעו לחופי ישראל _מ_א_י_ר_ו_פ_ה_ ונעלמו מאזורנו כ-1600 שנה לפני הולדת מוחמד . אין לערבים שמקורם בחצי האי ערב כל קשר לפלישתים - לא גנטי, לא דתי, לא תרבותי, לא היסטורי ולא גיאוגרפי. אתם ערבים ולא פלישתים. באותה מידה יכלו הרומים לקרוא לישראל פרוביניקה שוויצריה. האם זה היה הופך אתכם לשוויצרים ? ואשר לארץ ישראל . תבחרי כל תיעוד היסטורי, כל מפה היסטורית, כל היסטוריון מקובל ע"י האקדמיה הבינלאומית שיראה לנו איפה פלסטין, מתי הייתה אי פעם בהיסטוריה האנושית מדינה או ארץ שנקראה פלסטין, מתי היה אי פעם בהיסטוריה האנושית "עם" שקראו לו העם הפלסטיני, מי אתם, מאין באתם ומה הקשר שלכם לשטחי ארץ ישראל. לא מצליחה למצוא אף לא פרט אחד בשום מקום בעולם, כולל לא אצל חוקרים מוסלמים וערבים (כולל הקוראן שבו ארץ ישראל נקראת 'ארץ ישראל, ארצו של עם ישראל') שיאשש את טיעונייך . יש תיעוד בריטי מתקופת המנדט הבריטי, תיעוד תורכי מהתקופה העותמנית, תיעוד של כל הכיבושים שהיו על ארץ ישראל - אין זכר לא לעם פלסטיני ולא למדינה פלסטינית . ובכן, בואי נסכם שאם תמצאי כל תיעוד שהוא (שאינו חלק מהתעמולה הפלסטינית המשנה עובדות היסטוריות בדיעבד) - להיותכם וקיומכם בארץ ישראל - כבר יש לנו משהו להתחיל ממנו . אתם צביר מקרי של פלגים ופלנגות מרחבי העולם המוסלמי, השונאים זה את זה כמעט . . . כמעט כמו שאתם שונאים אותנו . זה למעשה הדבר היחידי המאחד אתכם - השנאה לציונים. זה בסיס עלוב ביותר לכונן על גבו עם ! ב-1948 היה מספר הערבים שישבו בארץ ישראל זהה למספר היהודים שישבו בארצות ערב . המאה העשרים הייתה מאה של הגירה וחילופי אוכלוסין על פני כדור הארץ כולו . כל היהודים מארצות ערב היגרו למולדתם ישראל. כל הערבים מישראל היו אמורים להגר חזרה לארצות מולדתם הערביות .. לא רק שלא עשיתם כך - המשכתם להסתנן ולחדור לשטח ישראל בכל צורה מתוחכמת שאפשר להעלות על הדעת, ושמדיניותה הרופסת של מדינת ישראל אפשרה לכם . למעשה יש לכם היום מדינה פלסטינית, היא ירדן. אבל אתם רוצים לעצמכם שלוש פלסטין - ירדן , "פלסטין החדשה" שתקום ברצועת עזה והגדה, וכמובן שערביי ישראל המזהים עצמם כפלסטינים ימשיכו להתגורר בישראל ויביאו אליהם עוד ועוד "אחים" פלסטינים מרחבי העולם. כך שבעוד עשור או שניים יהיו היהודים מיעוט בארצם וגם ישראל תהפוך לפלסטין. לא מתאים לנו . ולכן זה מה שבסופו של דבר יקרה, גם אם השמאל שלנו מפזר אשליות הממלאות את לבכם תקווה גדולה: יהיה עליכם לחזור לארצות מולדתכם. זה יקרה או בטוב או בחרב . במשך השנים (עם ההתיישבות הציונית) אימצתם לעצמכם את האתוס היהודי, כלומר - קדושת ירושלים וזכות השיבה לציון. אמנם בניתם מסגד במרכז קודש הקודשים היהודי (מנהג מוסלמי נפוץ בעולמנו), אך עירכם הקדושה היא מכה ולא ירושלים וזכות שיבה יש לכם רק למולדתכם הערבית ולא לציון . לסיכום, אפנה אותך לספר חביב ומלא הומור. שמו "מסע תענוגות בארץ הקודש" והוא נכתב ע" י סופר בשם סמואל לונגהורן (הידוע בכינויו מרק טווין) ב -1867. הוא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה . הוא לא ראה כאן לא פלסטינים, לא בוסתנים מוריקים, לא כפרים ערביים, לא ערים שוקקות. כלום. הוא ראה ומתאר עזובה, ביצות, כולרע, קדחת, חולות . "ארץ הבכא", כך הוא כינה את ארץ ישראל . כל מה שיש כאן, גן העדן הזה הנקרא ישראל – בנה הגניוס היהודי . אין פלא שאת ואחייך חומדים אותו ! ואם את יושבת בביתך המחובר לחשמל ומקלידה תשובה במחשב, זה כי הציונים סידרו כאן מדינה המאפשרת לך לחיות ברמה שונה לחלוטין משל 99% מאחיותייך במדינות ערב."

סוף תגובה

גם למי שלא בטוח בעובדות הכתובות לעיל. ניתן להבין את הרושם הכללי של התגובה. יותר מזה, לדעתי האישית, יש קונצנזוס בשתיקה שהערבים הישראלים לא היו מגיעים לאן שהגיעו אילולא הקירבה למדינה עולם ראשון (אפשר לדון במיקום של ישראל – ראשון, שני, שלישי בדברים מסויימים – בטח טוב יותר משאר המדינות הערביות, כולל העשירות ביותר) בעלת יומרות מערביות ודמוקרטיות כמו ישראל. התפיסה הישראלית חדורה עד השורש במיליטריזם. צבא העם, אמרנו? ויחד עם זאת, רצון בלתי יאומן למוסריות. לכו תשאלו את רוסיה, או את העולם, מה קורה בחבל גאורגיה שרק לפני חודשים ספורים נכבש על ידי כוח צבאי. כנראה, שאיש לא באמת יודע או מתעניין. אך מדינת ישראל, השער למזרח התיכון, היתד האמריקאי בלב האיסלאם, מעוררת עניין על כל סטירה שחייל מג"ב משחרר במחסום. איני בעד אלימות ובטח שלא אלימות צבאית, אך יש מקום שבו ההתנהלות המתחנחנת והרצון לעשות טוב, פשוט גורעים מהמשאבים שלנו כמדינה. אנחנו חיים על החרב וכנראה, שנמשיך כך עוד שנים רבות. ניסיון גישור נעשו במשך שנים רבות, אני מאמין שמשני הצדדים, אבל גורנישט.

הפלסטינים הם קורבן. אין לי ספק בכך. העניין הוא שלא אנחנו המקרבנים. האומה הערבית והמוסלמית כולה החליטה שטוב לה ונעים כשיש לישראל עצם בגרון שנקראת פליטים. ואם כבר פליטים, אולי נמציא להם שם קליט ונאמר שהם אחינו למאבק, כך שכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינינו, נוכל רק לזרוק את משפט הקסם "שחררו את אחינו הפלסטינים" לאויר והכל יחזור לשגרה. בניגוד למה שקובץ הפליטים הזה חושב ומתנהג בהתאם, ישראל אינה סלמי שניתן לחתוך אותו לרצועות דקות. זה שרצועת עזה היא "כלא אחד גדול" כפי שח"כ זועבי ציינה, זה נכון. אם ערב הסעודית או אולי טורקיה, שאינם מדינה ערבית אך לפתע חוזרת לשורשים הפונדמנטליסטים שלה, תקח כמה מהם באוניה הבייתה, יתפנו קצת מיטות בבית הסוהר. לפי איך שזה נראה, מעכשיו יש להם גם יעד אקזוטי – ניקרגואה.  

אני יכול להעיד על עצמי שפעם החשבתי את עצמי כשמאלן מתון, הצבעתי לברק ולעבודה, אבל כפי שנוכחנו לדעת, כבר אין שמאל במדינה שצריכה כל הזמן להפעיל מנגנוני הגנה. הפלסטינים היו כורתים לעצמם את רגל ימין לו הייתה להם אפשרות לגור בתל אביב. אבל אני יכול להבטיח לכם, שעשר דקות לאחר מכן, תל אביב תראה כמו עזה. מכל המשאבים הכלכליים שהחמאס וממשלת לא משנה מי המושחת שעומד שם קיבלו, מה נשאר? לא הרבה. יש הרבה נשק, אמצעי לחימה וכרזות של החמאס. איפה בתי הספר? איפה התרופות והמזון שנשלחו בשיירות משאיות לתוך עזה? איפה היצר להשתפר ולהצליח?

מדינת ישראל, לצורך העניין, מוגבלת בשטח ומשאבים. אין פה באמת מקום לשני עמים. יש מוכנות לפשרה להקים מדינה על שטחים שלא בחזקה ישראלית, ואולי החזרת שטחים כבושים מ-67. כל עוד אנחנו מאבדים משאבים, הם מרוויחים אותם. זה כל פעם אותו תרגיל. ישראל מתאפקת ואז מכה אפיים. הפלסטינים סופגים אבדות חמורות ואז יוצא איזה צל אדם רצוץ ופצוע שהתחבא כל ימי הלחימה בארון בלי אוכל ומדבר עם התקשורת על איך הרוח הפלסטינית לא תשבר. ואיך שהתקשורת אוהבת את החלש. הפלסטיני מזכיר להם איך רוקי בלבואה הצליח לנצח  נגד כל הסיכויים בסדרת "רוקי". ממש סיפור מהאגדות. אז זהו, שלא. אין פה חזק מול חלש, יש מדינה שמנסה לנרמל את עצמה למול טרוריסטים שרוצים עצמאות. גם אם אני יכול להבין את הכמיהה שלהם למדינה. אני לא יכול להסכים לה על חשבון המדינה היהודית. 

כשראיתי את חיילי השייטת עומדים וסופגים מכות נמרצות ומחפשים מקום מסתור לשיפור עמדות, לא יכולתי שלא לחוש צער עמוק ולהקביל את הלוחמים הללו למצב המדינה. המדינה שלנו היא לוחמת קומנדו שמרימה את ידה החשופה כדי לבלום מוט ברזל, כל זה כדי שלא להפעיל כוח קטלני. מה המחיר? ללוחם זה עולה, במקרה הטוב ביותר, ביד שבורה, מה המחיר שהמדינה אמורה לשלם?

 "הוא נהרג בהיתקלות לפני שבעה חודשים, ומאז אין לי חיים. אני פה כי רציתי לברוח מהכול. לא יכולתי לראות את ההורים שלו, להריח את הריח של הכביסה שלו שנשארה מיותמת על המדפים בארון שלי. נגמרו לי הדמעות, אני בוכה על יבש. כל כיווץ עיניים שורף כמו העור שלו שעלה בלהבות המטען. מי יחליף אותו, מי?"

אני מזהה את הבכי היבש שמותיר עיניים ניחרות. היא מקנחת את אפה בגב ידה הקטנה, פניה אדומות ועייפות. אני חושב לעצמי מה עבר עליה, שבעה חודשים של חלום רע, שלעולם לא תהיה לו יקיצה. היא יפה עד מאוד, גם מאחורי הכאב, רואים את תווי הפנים המלכותיים. היא מראה לי תמונה שלו. אני לא שואל לשמו. "הוא נראה כמו בחור מיוחד. צר לי", לא היה לי מה להוסיף לזה מבלי להיגרר לקלישאות מיותרות.

טאבו - זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים של שתיקה. לא משנה מה יקרה, הנסיכה הזו היא מחוץ לתחום בשבילי. חשתי מחויב לשמור עליה, שלא יאונה לה כל רע, שוב.

"מעכשיו, אני האביר שלך. סר ק.ק לשירותך גברתי", אמרתי.  

היא טמנה את ראשה בכרית מיטתי. חשבתי שאולי רמסתי כמה שתילים רגשיים שהחלו להנץ. ציפיתי לשמוע קול נהי, התייפחות או אפילו זעם על החוצפה שלי לנסות ולתפוס מקומות שמורים. היא נעמדה בקצה המיטה על ברכיה, כשביד ימינה אחזה בשלט הטלוויזיה. היא הניחה אותו ברכות על כתפי הימנית ואמרה: "אתה נחמד וקצת מצחיק. זה יהיה לי לכבוד סר ק.ק".    

אורי נכנס לחדר, שתי דקות מאוחר יותר, מהורהר וחולמני. היה משהו בנסיכה שערער את איזונו הנפשי. השיער הבהיר והחלק שלו ירד במורד עורפו, עיניו הכחולות היו מצועפות. גופו התהלך כאילו מעצמו, טייס אוטומטי. לקח לו כמה דקות להבין שאנחנו בחדר.

"הי, מה המצב?" פטר לעברנו. הדרך בה הגה את המילים, לא הותירה מקום לספק. הוא היה מעדיף להגיע לחדר ריק מאדם. אני מכיר אותו כבר מתחילת התיכון, למדתי לזהות את סימני המצוקה שלו, קלושים ככל שיהיו.

"אנחנו בסדר," ירדן השיבה ברכות, "ק.ק הבטיח שהוא יהיה האביר שלי. אתה רוצה להצטרף?"

"אני בעד, שני אבירים ונסיכה נשמע הרבה יותר טוב", אמרתי.

אורי הביט בירדן וחייך חיוך מריר. "את באמת רוצה שאני אהיה האביר שלך? אני לא בטוח שזה הרעיון הכי חכם".

מי שלא היה נוכח בשיחה, לא יכול היה לראות את הכאב שאורי וירדן הגירו לרצפה בחילופי המשפטים.

אורי נשכב על המיטה הנוספת בחדר, ראשו נתמך בקיר ואמתו השמאלית מכסה את עיניו.

"מה יש?" שאלתי, "אתה נראה מחוק לגמרי".  

החבר של ירדן שירת עם אורי ביחידה, שני צוותים מתחתיו. כולם הכירו את ירדן בתור הבחורה של..., אף פעם לא כירדן האדם. אורי ייסר את עצמו על המשיכה שלו כלפיה, הוא הרגיש שהוא בוגד בזכרו של חבר מהיחידה.

כמה ימים קודם לכן, הוא סיפר לי ששבוע לפני ההיתקלות, במהלך משחק כדורעף, אחד החיילים פנה לרון בהומור השחור, שכה אופייני ליחידה, לאחר שהפסיד במשחק ואמר: "לא נורא, היום ניצחת במשחק, מחר תמות ואני אזיין את ירדן". המשפט הזה ניסר את ליבו של אורי, הלוך ושוב, כל הלילה.

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות

שוכבות על הרצפה, מוכות, מושפלות

אין מקום לתיאורי נוף מלבבים

בינות מערומי הפגזים

עצוב לראות בני אדם לכודים בהריסות

עצוב לראות את שנותר - פסיפס שאריות

צילומים גראפים עד מאוד של מלחמה ואיברים כרותים

גוף מוטל שבור ליד בור שנפער ברגע

מה שפעם אולי היה גן משחקים

ושכח שהיה

רק לפני

רגע.

ולמרות הכל, זה נכון להלום בכל הכוח,

כי ידוע שאדם המרחם על אכזריים, בסופו של יום,

לרחמנים לא ייתן מנוח.

זה אינו קרב של חיילים מאומנים מול אספסוף מזדמן,

זהו דו-קרב על לאומיות וביטחון ברחובות 

זו תפילת האללה הוא אכבר מול חתימת האמן

זו היכולת לקבוע את כיוון הרוחות.  

במתק שפתים לא נעצור את נתיב הטילים

השלום יגיע מתחת לזחלי הטנקים מתוך אדמה מבוקעת 

למצער, בדמגוגיה לא נוכל למגן את גגות הבתים

עייף ורצוף יגיע הוא אז, כָּמֵהַּ ליד הנוגעת.

יהיה זה שלום האין ברירה

צלה הדהוי של יונה לבנה

התיקו הנכסף של תשישות הלחימה 

אנו נגיע לשם ויהי מה.

כיום, אין צדדים במפה הפוליטית. משום שאין פוליטיקה כשאין בטחון. זו הסיבה שביבי, לדאבוני, ניצח בבחירות 1996, כי הוא הבטיח בטחון. ההבנה שפתרון הלאומיות של הפלסטינים הוא קץ הלאומיות הישראלית, היא הצעד הראשון בדרך לשלום האין ברירה. אותנו לא ייסלקו מכאן ואנו נגיב בחומרה על כל ניסיון שכזה. לא בכדי, מנהיגי האומות הערביות אינם פוצים פה, יודעים הם כי המיעוט הפלסטיני מתח את החבל יותר מדי. אולי, ורק אולי, העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט יבינו כי אנו כאן כדי להישאר.

חייב להיאמר כי תמיד החשבתי את עצמי כשמאלני בדעותי, ותמיד הצבעתי ל"עבודה". עד היום, יש בי מעצור להצביע ליכוד וימינה משם. באותו מידה, מפלגות השמאל הקיצוניות נראו לי כמו בדיחה לא מצחיקה או במקרה הרע, טעות של הדמוקרטיה. הסיטואציה, בה אנו נתונים כיום, היא מראה מצב לאנשים שקצו בפוליטיקה ופשוט רוצים לחיות. אנשים רוצים מישהו שיוכל לשמש כמנהיג, שיוכל להילחם עבור התנאים הסוציאלים, המדיניים ובישראל, בראש וראשונה, שיידע להשיב מכה אחת אפיים לאוייבנו. כשאנואר סאדאת אמר כי הוא יצא למלחמת יום הכיפורים רק כדי שיוכל להגיע לשולחן הדיונים כשווה בין שווים ולא כאנדרדוג, אנשים אמרו כי זהו מעשה חכם מבחינה טקטית, ואכן נחתם הסכם שלום. בליבי תקווה שהמכה שהנחתנו על ארגון הטרור תגרום לעם הפלסטיני להתעורר ולסרב לשמש כמגן אנושי של המרצחים הללו בשנית. איני מאמין במלחמות, אך תומך אני במהלך הזה, כי הוא טומן בחובו שינוי, או לפחות אופציה לשינוי בשני העמים. כמו בשיר לעיל, השלום יגיע כשהידיים יהיו מותשות מכדי להגן, ואז תתחיל ההידברות.

בשולי הדברים אומר כי גם אם יוותר חמאסניק אחד בתחתונים שיצליח לעמוד בסוף המערכה, הם יאמרו כי הם ניצחו. אני ממתין לרגע הזה, לראות את האידיוט בתחתונים מנסה להסביר לעולם שארגון הטרור הזה עדיין איתן ושכל העם מאחוריו. 

צהרי יום שני, מעלית עמוסה לעייפה בסינים וערבים, תיבת נוח לעובדים זרים. השפה הערבית מתגלגלת על לשונותיהם של הניצבים לידי ונתקעת לי בגרון. אני מחליף עם הדר מילים של בוקר, ואני רק רוצה לצאת מהמעלית הזו למקום פתוח נטול ריחות, לאכול את ארוחת הצהרים הקבועה שלנו, ולהאזין לרשת ג' באין מפריע.

בדיוק הכנתי מרק ירקות חורפי ומהביל שרק מחכה שנדוג מתוכו תפוחי אדמה, בטטה ופטריות יער סוררות. בעוד אני מוצף בשרעפים, אני קולט כי שלושה ברנשים בעלי חזות מזרחית (נו בסדר, ערבים), בוהים בי ובהדר. איכשהו, אני תמיד לא מסתדר להם בעין, וכן, זה הדדי לחלוטין. ראיתם פעם ציפור דרור בחורף? היא מתנפחת וממלאת אויר בין נוצותיה כדי להתחמם ותוך כך, היא מגדילה את הנפח שלה. כך גם אני, הערבים הם משב הרוח המקפיא שלי. 

מתוך הקבוצה מציץ ראש של ערבי ג'ינג'י שמביט בי במפגיע, אני ממהר להביט בחזרה. שירו של מאיר אריאל מהדהד בראשי: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה".

"שלום"

הוא אומר במבטא מתגלגל, ממש כמו מלצר מנומס פלוס בשיפודיה סואנת.

"שלום"

אנחנו עונים. המילים יוצאות מבין שיניי בצרורות קטנים, מטחי הברות לתוך דמויות קרטון.

"ואללק, איך ידעתי שאתם מישראל? מאיפה אתם?"

"חדרה"

"איזה יופי, אנחנו שכנים. אני מברטעה."

אני לא צריך לספר לכם עד כמה התגלית היממה אותי ושמחה אותי, איזה אושר צרוף, איזה קסם של יום. בן דודי, נצר ישמאעל, מגלה ידע נרחב בגאוגרפיה הישראלית, ולאחר סקירה בבית תפוצות ישראל וביקור ב"יד ושם", גילה כי אנחנו שכנים.

אז זהו, שלא.

האמת, שיש לי רפלקס נוראי שהשתרש בי עוד מימי הצבא, כשאני רואה שני ערבים ומעלה, אצבעותיי נסגרות לאגרופים קמוצים ואני מחפש יציאה קרובה או לחילופין, חתירה למגע, ולא מהסוג שעושה נעים.

דלתות המעלית נפתחו ולהקת הישמעלים (זה יכול להיות אחלה שם ללהקה), יצאה החוצה בקולות רמים, נרעשים מהתגלית. חבריו טפחו על גבו ועודדו אותו, איך הוא זיהה ישראלי בסין ואפילו אמר לו שלום. הם המשיכו בקולות הרקע שנשמעו כברבור קולני, ההולך ומתרחק, של קופים בקרקס.

הדר מושכת אותי לכיוון השני, מרפה את שריריי שהיו מוכנים לקפיצה. אנחנו פוסעים ברחוב והאויר החם יוצא מריאותי בקול נשיפה שקט, כמו בלון שיש בו חור נסתר. חזרתי לשגרה, נשימה ונשיפה, חיוך ונשיקה. הכל בסדר, השריטה שלי מעלה ארוכה, רק שמדי פעם מגיע ערבי ומקלף את הגלד, וחוזר חלילה.

ניסיתי לחשוב בצורה מפוכחת על הנושא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית, והגעתי למסקנה הסתומה שאין פיתרון ( או בידרון) אם תרצו, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שאני רוצה אותם כשכנים שלי. הם אנשים כמו כל האנשים ויכול להיות שאילו אני הייתי במקומם, אזי הייתי נוהג באותה הדרך, אבל למזלנו, אנחנו לא שם.

אין פה עניין של סיסמאות וקלישאות, ימין ושמאל. כל עוד אנחנו רבים על אותם המשאבים ועל אותו "הריבוע", כפי שאני מגדיר זאת, לא יהיה שלום. לנו יש ולהם אין, ומה שהם רוצים לקבל, אנחנו לא ניתן. יתרה מזאת, אם הייתי חושב שחלוקת שטחים תרצה אותם ותאפשר לנו שגרת חיים, הייתי עושה הכל כדי שיקבלו זאת. לדאבוני, אני יודע כי ברגע שהם יקבלו שטח חדש, הם לא יבדקו האם הוא כשיר לבנייה או לחקלאות, הם יבדקו אם ניתן להעמיד שם עמדת צלפים.

הדבר היחיד שאני יכול לדמיין הוא שתי מדינות לשני עמים. הם לא רוצים אותנו, וסליחה לכל התקינים פוליטית, אנחנו לא רוצים אותם. אנחנו ב-48 לקחנו את מה שנתנו לנו ונלחמנו על כל פסע. הם רוצים לקבל את מפתחות הבתים שלנו, ועוד בחינם. שיקחו את הרשות ואת השטחים שהם נמצאים בהם, ואם לערבים הישראלים היה מעט כבוד, הם היו לוקחים את עצמם לשטחים ובונים את עצמם כראש לאריות, כסמכות לגיטימית ולא כאוכלי שאריות של הישראלי הממוצע בתוך גבולות המדינה שלנו.

אם למישהו מהאחים הערבים של הפלסטינים, היה באמת כל כך איכפת ממצבם, היה ניתן להקצות להם איזה נחלה לא מיושבת בכל אחת ממדינות המזרח התיכון, אפריקה או אסיה, אבל בשורה התחתונה, הם גרים בתוכנו, ואנחנו גרים בתוכם - זרות קיומית בלתי אפשרית. הם רוצים להיות כמונו, אבל לעולם לא יצליחו כי ישנה אפליה מובנית, אז הם חוזרים מתוסכלים לכפרים שלהם וחושבים כיצד לתקוע טריז בגלגלי הציונות.

אני יודע שהדברים שאני אומר נשמעים מעט קשים ולא משוייפים לאוזן, אך תנסו לענות לשאלות הבאות ותגידו לי מה אתם חושבים:

האם הייתם רוצים שכן ערבי?

האם הייתם מסכימים שהבת שלכם תתרועע עם חבר ערבי?

האם הייתם מעוניינים בראש ממשלה ערבי?

אם עניתם בשלילה גמורה לשלושת השאלות הנ"ל, אתם ככל הנראה, מאמינים כי לא בכדי ישראל הוגדרה במגילת העצמאות כ"מדינה יהודית דמוקרטית". יתרה מכך, אתם מאמינים כמוני, כי ישראל זו המדינה שלנו, ולא שלהם.