כמה לבטים היו לי לפני הפגישה. אישה אנונימית מזמינה אותי להיפגש איתה לאחר היכרות אינטרנטית קצרה. מה היה עלי לחשוב? האם עלי לומר כן? ואיפה הגבול בין סקרנות לסיכון מיותר?
זה מיד הציף בי שאלות סמי-פילוסופיות כגון: מדוע אנשים ששים לעבור מהסביבה הוירטואלית לבית קפה גשמי המגיש קפה בספלי חרסינה מעוטרים. האם כמה תגובות שנונות בבלוג מעניקות לך באופן אוטומטי פגישה עיוורת? היא נשואה + שניים ואתה נשוי טרי יחסית. מה יש לך לחפש שם?
אמנם, מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא את הבלוג שלה, אמרתי להדר שאם הייתי נולד בדמות אישה, אז ככל הנראה, הייתי היא. היה חיבור די מיידי והרי אנחנו יודעים כמה קשה למצוא כותבים טובים שאתה מתחבר אליהם. אבל האם זה מצדיק מפגש?
אז זהו שאני והדר מאמינים בשקיפות מלאה. מיד העליתי את הנושא לדיון ושאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף והאם באופן כללי, היא חושבת שמפגש כזה הוא ראוי. היא צחקה עלי ועל החששות שלי ואמרה: "אני יודעת שאני לא הייתי הולכת מכמה סיבות. הראשונה והמשמעותית בהן היא שלא היית שמח מהעובדה שאני נפגשת עם גבר זר. אם המפגש הזה מסקרן אותך, תלך. אם אתה ממש מפחד שהיא תתגלה כאחת שתקפוץ עליך בהזדמנות הראשונה, תקבע איתה במקום המוני ומואר. לי אין מה לעשות שם". התשובה הצחיקה אותי וגרמה לי להבין שזה יכול להיות משעשע וזהו. אני מודה שאם זו הייתה סיטואציה הפוכה, לא הייתי מאפשר שזה יקרה.
בדרך לשם, תוך כדי נהיגה, חשבתי לעצמי כמה מגוחך זה לצאת ל"פגישה עיוורת" שלא למטרות "פגישה". מעולם לא הייתי חסיד גדול של פגישות עיוורות ולפתע, אני נוסע לפגוש אישה רק כי התכתבנו בצורה הדדית והגבנו על טקסטים שכתבנו ברשת.
הגעתי באיחור אופנתי. כמובן, שהתקשרתי והודעתי מראש שאאחר והצדקתי את זה במשפט: "מאמי, את יודעת שחובה לתת לאישה לחכות מעט. זה מעלה את העניין." היא צחקה ואמרה שבינתיים היא תחפש לעצמה בגדים, כי היא לבושה מזעזע. אחרי מספר דקות, הגעתי לעיר הגדולה ונפגשנו. ספק לחיצת יד, ספק נשיקה קלה על הלחי והופ חיפוש מהיר אחר בית הקפה הקרוב.
לדאבוננו, גילינו שיש הפסקת חשמל בכל הקניון. אז התיישבנו במקום היחיד שהגיש משהו, קפה קר סביל עם קוביות קרח. היא והבלונד חייכו אלי ושאלו שאלות היכרות. הרגשתי כמו אחד שפוגש חבר לעט אחר תקופה ארוכה של התכתבות. אחרי הקפה ושבירת הקרח (לא קרח מטאפורי, היא באמת ריסקה קוביות קרח על השולחן ואספה אותן בחזרה לכוס) ושליפת תמונות של יקירנו תוך כדי ניפוח החזה וקולות של "תראי\תראה כמה שהם יפים", היא החליטה שאנחנו הולכים למסע קניות. לא אשקר אם אומר שהיה לי נחמד מאוד בזמן שהיא מדדה חולצות ורצה להראות לי, אבל חיפשתי איזו מצלמה נסתרת. הרי אני לא מטורף על קניות ופתאום, אני מוצא את עצמי עם אישה זרה בחנות בגדים והיא שואלת אותי: "איך זה נראה? אולי אני אקח מידה אחת פחות?" אני מביט לצדדים וחושב שזה נראה בסדר אבל איפה הדר בכל הסיפור הזה.
היא מכנה את עצמה "מאמי" והיא קופצנית ומתוקה ושרוטה ומשוגעת. סוג של הנדסה גנטית בין ברבי והג'וקר מבאטמן. גילוי נאות, היה לי מצחיק וגיליתי שההומור שלה שעובר היטב בבלוג מגיע בעסקת חבילה איתה, שנים במחיר אחד. הצלחנו להעביר מפגש שלם על טהרת הסבבה. לא הייתה תחושה מעיקה של גבר ואישה זרים שנמצאים יחד ומגששים. הכול זרם בנתיב ברור ונעים. אז אחרי שעה קלה, הסקרנות הראשונית חולפת. כבר יש פנים למילים ומעכשיו ואילך, לכל הערה יש משמעות נסתרת של "אני ראיתי אותך ואני יודע איך את נראית, אז את לא יכולה לעבוד עלי."
בשורה התחתונה, ביליתי כמה שעות כיפיות ובלתי מחייבות עם מאמי אמיתית. ועדיין חזרתי הביתה בתחושה מעורבת. מחד, היה לי נחמד וקליל אבל מנגד, אני לא יודע אם אעשה זאת שוב. לא איתה באופן אישי, אלא בכלל. לא הצלחתי להבין האם הקונספט של המעבר מהעולם הווירטואלי למציאות היומיומית מקובל עלי.
בכל אופן, אם זה לא היה ברור, אז "מאמי" את על הכיפאק!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
