יש לי קופסא קטנה מלאה במכתבים עוד מהתקופה שספרנו נשיקות. זה נמצא בתוך קופסת "הרווקות" שלי, יחד עם עוד פיסות היסטוריה מצהיבות. היום, בתוך השקט, התיישבתי על המיטה ופתחתי את המכתבים שקופלו בקפידה רבה. בפנים כמו סוד גלוי פרושות מילים. נערות הכמינו בתוך כתב יד מעוגל את מחשבותיהן הנסתרות, ומילים כמו "חמוד", "מחכה לך", "תתקשר אלי", ו"נשיקות" נשלחו כמו צלצלים לתוך בשר הסקרנות הנערי שלי.
אז נשיקה הייתה המגע הראשון והממלא ביותר, איש לא דמיין לעצמו שישנם גבולות רחוקים יותר. השלב שזה בו המבטים הצטלבו והשתהו לשבריר שנייה. אני מיישר את הדף, יש כאלו שנכתבו על נייר משבצות בשעורי מתמטיקה ודפי שורה מכל השאר. ימים של "איקי" ונשיכות מבולבלות, טמטום חושים לא מוסבר. הרגע שעומדים בלי מילים אחד מול השניה אף לאף, חפים מהתחכום והמשחק של שנות הניסיון, רק הרצון העמוק והבלתי מוסבר להיות קרוב, ושפתיים נושקות/נושכות שפתיים ולפעמים קצת דם ושיניים מתנגשות.
ואם היה לך מזל התפלחת כמו מסתנן לא קרוא מתחת לחולצה, והיא לא זזה וחיוך ביישן מתרחב בהדרגה, ואתה רוצה להמשיך ולאן לא ברור. ויש משהו שמושך למטה ולעור החשוף, כמו קריאה לצפון. גוף מתחכך בגוף מבעד לבגדים, וזה נעים ושורף, ולא נעים. ואני חוזר למכתבים, שם יש אחת ציירה אותי בעט פיילוט בסקיצה מהירה, שרירי עם משקפי שמש, ולחשוב שזה היה בכיתה י'. למטה בכיתוב היא רשמה: "אל תשחק אותה כוסון!" ודווקא אחת שרציתי ולא ידעתי לגשת אליה, הראשונה והאחרונה. כמו שאמרו: "מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין". הייתי מלווה אותה כל יום לביתה הסמוך לתיכון והיא הייתה גומלת לי בנשיקה על הפה. מה אומר ומה אגיד, התמכרתי. כפי שציינתי, זה היה לפני שלמדתי לדרוש, קיבלתי את המתיקות שלה כמו מן משמיים. הסימביוזה הזו נמשכה שבועות ארוכים, עד שיום אחד, נפלה לידיי הזדמנות נדירה. ידידה משותפת הזמינה אותנו למסיבת פיג'מות פרטית בהחלט.
"המסיבה" כללה בסך הכול, עוד חבר נוסף, והמופע האומנותי עסק בעלבונות הדדיים, נגיעות בחושך ותירוצים למגע. בשלב מסוים, שנינו התגלגלו על המיטה, מיטה וחצי-אפשר לישון באלכסון, עד שנפלנו ממנה מטה. גופי נשען על גופה, ונשימתה כמו כנפי מלאכים מילאה אותי. התערבלנו יחד ויצרנו ישות אחת של שמונה גפיים ושני פיות. לפתע, שני החברים שנותרו מחוץ למסיבה האינטימית שלנו העירו הערה נבזית שהחזירה אותנו למציאות. כמה דקות אחר כך, נמשכנו לשירותים, משהו בי גרם לי להרים אותה בידיים ולהניח אותה על השיש הקר. היא נצמדה אלי ולחשה משהו. מבחוץ, התרבו הקולות. משהו בקולה בלם אותי, הרגע חלף. היחסים בינינו הצטננו במהרה. בדיעבד, אני חושב כי שיש איזה שלב של קירבה, שאם הגעת אליו ופנית לאחור, אי-אפשר להשיב את הנעשה.
זה היה אירוע מכונן בתקופה של התגבשות והתמצקות בתחום שבינו לבינה. שם, כמו בחיים, למדתי כי תמיד יש לנוע קדימה ללא היסוס. יתרה מזאת, למדתי כי המעצור הכי גדול שלנו הוא הפחד שלנו מעצמנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
