שחר אדום- סין

אחד החברים הטובים שלי הוא לוחם קומנדו במילואים. הוא סיפר לי שבמבצע "חומת מגן" הוא נשלח לחלץ גופות של גדוד מילואים מתוך גיהנום אורבני בג'נין. הצוות שלו נכנס לתוך מבוך בתים שהושחתו ללא היכר ממטענים וכדורים שורקים. מכל מקום סגרו אותם בניינים צפופים ומכל מרפסת ניבטו קנים רושפים. הרעש היה מחריש אזניים. כשהגיעו לגופות לאחר מאמץ לא אנושי גילו שמרבית הגופות ממולכדות. בזמן שהם בסכנת חיים, הם פרקו את המטענים המאולתרים ולקחו איתם את הגופות שכבר הספיקו להתקרר. בדרך אגב, הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא זיהה את גופתו של אחד הלוחמים כבחור שלמד איתנו בשכבה.

האירוע הזה מייצג היטב את הדבקות במטרה וערכי צה"ל. גם הוא וגם אני חונכנו על ברכי התפיסה כי מחזירים חיילים הבייתה בכל מחיר, גם במחיר סיכון הלוחמים הטובים ביותר.

ישבנו על גג ביתו בזמן השיחה. שתינו תה צמחים ונתנו לחום לזרום לנו בגוף. הפוגה מהחיים כדי להחזיר קצת צבע ללחיים. אני זוכר שצחקנו שאני הפסיכולוג שלו. כל השירות שלו הוא שתק, פרט לשיחות הגג שלנו. סיפר לי במשפטים תלושים על אירועים שסימרו את שערות ידיי. הוא לא שקל מילים, אלא פשוט דיבר. ניצל את הבמה להוציא הכל החוצה.

לפני כמה ימים, אחרי עסקת שליט, שוחחנו בטלפון והוא הפגין שמחה מסוייגת.

"אני שמח מאוד שהוא שוחרר, אבל המחיר כבד מדי. זה נותן אור ירוק לחמאס לנסות לחטוף עוד חיילים. בינינו, שנינו יודעים שזה לא סיפור כל כך קשה לחטוף חייל."

בראשי דמיינתי את כל החיילים העפוצים בדרכים שרק רוצים להגיע הבייתה בימי שישי. חושבים על האוכל של אמא ועל הדייט, אולי, שמחכה להם. את החיילים השבוזים בעמדות השמירה. מנסים שלא לעצום עיניים ומתחילים לסטור לעצמם כדי להישאר ערים. מי חושב בכלל שמישהו יבוא ויחטוף אותם. הפחדים שלהם הרבה יותר קיומיים. הם רוצים לצאת שבת.

"זו לא באמת משימה מסובכת מדי...." הנהנתי.

"אסור למדינה לשחרר מחבלים עבור חיילים. כל חייל צריך לדעת שאם חוטפים אותו, הוא אדון לעצמו. כמובן, שצה"ל חייב לעשות כל שביכולתו מבחינה מבצעית, אבל לא להגיע למשא ומתן עם המחבלים הללו."

אני אישית הייתי בעד העסקה, חרף המגבלות הברורות שלה. במקום מסויים, אני חושב שעסקאות כאלו מחלישות אותנו. אני רוצה לומר שזו הייתה העסקה האחרונה ודי. רק רציתי לדעת שגלעד חוזר הבייתה ולא הופך לעוד רון ארד. עכשיו שאנחנו יודעים שהוא בבית, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים.

האם אפשר לבצע חקיקה בנושא? לקבוע כי כל חייל, שבעינינו הוא עדיין ילדון בן 18, יחתום על הסרת אחריות של צה"ל כבר בשרשרת החיול. זה אפשרי. זה אפילו חלק מהתהליך הבלתי נמנע של המעבר של צה"ל מצבא-העם לצבא מקצועי. לכל מקום עבודה, יש הסכם מוסדר בין המעסיק למועסק. אם נסיר את מסך האמוציות שלנו מעל הגיוס לצה"ל, אז ההגיון שבתהליך מוציא ראשו. ברור שהייתי רוצה ועדיין רוצה שכל חייל שיוצא למשימה יחזור בשלום לבסיסו ולחייו. העניין הוא שארגוני הטרור מנסים למנף את החטיפות הללו לכוח מדיני. רק לשמוע את המחבלים הללו מתבטאים בתקשורת על כוחו של הארגון וכיצד יחזרו לשחרר את יבנה ותל אביב מהכובשים, גורם לי לחשוב מחשבות לא טובות.

אני מסכים שצה"ל מחוייב להחזיר כל חייל לביתו בכל דרך. הדרכים הללו צריכות להיות דרכים צבאיות, מודיעיניות ולא מדיניות. מעבר לעובדה שאני מסיר את הכובע בפני משפחת שליט שהפכה את בנם לבן הקולקטיבי של מדינת ישראל, זה לא יכול להיות משהו נורמטיבי. לא החטיפות ולא הלחץ הציבורי שליווה את השלטון עד למתן המענה המדיני.

החזרה של גלעד שליט חיזקה את המדינה הרבה יותר ממה שהיא חיזקה את ארגוני הטרור. ישראל כמדינה מאוחדת, חזקה פי כמה וכמה מחיילי מילציות רעולי פנים. היינו צריכים אחדות. קיבלנו אותה. עכשיו בואו ונחשוב איך זה לא קורה שוב.     

שלום. מילה חזקה ועוצמתית ובעיקר מילה כללית עד מאוד. כולם מתרעמים על ליברמן שהעז להסתייג מתהליך "השלום". אפילו שר החוץ של מצרים, מי ידע שיש לה כזה, החליט להגיב לדבריו של ליברמן. טוב, אז אולי מדיניות החוץ שלנו לא בדיוק מבריקה, אבל היא אמיתית. לי אין בעיה לומר שאני חושש מאוד מהערבים כשכנים, אני לא רואה בהם אחים, אני מתקשה להאמין שנגיע יום אחד להסכם חוזי על מה מותר ומה אסור. אני אפילו לא רוצה להעלות על שפתיי את המילה שלום.

בתוך המילה שלום מסתתרת המילה שלם. מה שהוליד בזמנו את הסלוגן: "דור שלם רוצה שלום". הדור של היום רוצה שלם, ואין שלם בהסכם עם החמאס או הפתח. לא עוד מילים מעורפלות על שלום תמורת שטחים, או ויתורים תמורת שלום. מי באמת צריך את ההכרה של האומה הערבית במדינת היהודית? מבחינתי, שיקראו לנו "הרפובליקה של ציוני העולם". למי איכפת? אנחנו מחזיקים בשוט ובגזר ועדיין מתייחסים לערב רב הזה של פליטים כפיגורה פוליטית שיש להתכופף בפניה.

במידה והפלסטינים, עוד מכבסת מילים, רוצים לדון, אז שיבואו לדון בלי תנאים מקדימים. הם גם באים בעמדת נחיתות וגם מנסים ללחוץ אותנו לקיר. ללא ספק, תפיסה ערבית כוחנית טיפוסית. לא פלא שהתפרסמה כתבה ב"טיים" הטוענת שהישראלים אינם רוצים שלום, כי הם עסוקים בחיים הטובים. זה נכון. יש לנו חיים טובים גם בלי הגיבנת הפלסטינאית. יתרה מכך, הנשק היחיד של הפליטים הוא איום בפגיעה בשפע הזה על ידי פיגועים. תפיסה כוחנית כבר אמרנו?

אם נסתכל על המצב הדמוגרפי בארץ, מצבנו לא טוב. אחוז הילודה במגזר הערבי, הערבי-ישראלי והפלסטיני, גבוה מהילודה במגזר היהודי. זו אולי הסיבה העיקרית בגללה יש לחתור לחתימת הסכם. לא מאהבת מרדכי, אלא בדיוק ההפך. המטרה היא ליצור הפרדה. גבול בר-הגנה שיאפשר לצבא לשמור על הריבונות, ומצד שני, שחיילנו לא יהפכו, כפי שקורה לא פעם, לשוטרים בחאקי בשטחים הכבושים.

תוסיפו לזה את הנאמנות המוטלת בספק של הערבים הישראלים שנהנים מחסותה של מדינה דמוקרטית, אבל בליבם שומרים זיקה לאחיהם הפליטים. מי שחושב שאני מגזים, אני מזמין אותו לעבור בכביש ואדי ערה בזמן אינתיפאדה, או בשכונות ביפו. מה גם שאני לא יכול לשוטט להנאתי בכפרים ערבים בלי חשש אמיתי וקיים לחיי, אך אם תבואו לכפר סבא, תראו הרבה מתושבי המשולש חוגגים בימי שישי בקניון. שוב עולה המשוואה הברורה, לנו יש מה להציע להם, והם בתמורה מציעים רק בריונות.     

אפשר לקרוא לי גזען או בשמות אחרים, אבל בשורה התחתונה, לא מפריע לי שאין לי חברים ערבים, אני לא רואה את עצמי מתחבר אליהם ברמה בה אני אתחבר לישראלים צברים, ובטח ובטח שלא ארצה קשר דם איתם. יכול להיות שעוד כמה עשורים, אחרי שהתסכול והכעס ההדדי ישככו מעט, נוכל לשבת ולדבר באמת. אולי. 

הקטע הבא נלקח מחלון התגובות של כתבה בנושא המשט ב"וואלה". הקישור כאן 

שיעור היסטוריה לזועבי וחבריה !

וואלה לא לצנזר !

  |  12:58   02.06.10

אין במדינת ישראל או בשטחי ארץ ישראל אף לא ערבי אחד שאין לו ארץ מולדת ערבית (ועל כן אתם ערבים ). פלשתם / זלגתם / חדרתם - לארץ ישראל בחסות, עידוד וגיבוי הכובש העותמני והכובש הבריטי אך לא הפכתם עקב כך לבעלים או ריבונים . פתחי את מפת העולם, ערביה מישראל. תגלי ששטח המדינות הערביות (22) גדול משטחה של יבשת אירופה, ושטחן של כל המדינות המוסלמיות (56) מכסה כשליש מכדור הארץ. שטח אדיר שאין לתארו. משאבים של נפט ועושר לאין חקר . אז על פניו נראה שזה ממש בסדר שלעם היהודי תהיה מדינה אחת קטנטונת משלו, מבלי שיהיה עליו להתחלק בה עם עוד עם ערבי מוסלמי, לא ? ובואי ואומר לך כמה מילים על ה"עם " הפלסטיני. אתם אינכם עם. אתם פיקציה מוסלמית שמטרתה אחת ויחידה - לכבוש את ארץ ישראל. נתחיל עם השם שלכם : הרומים שכבשו את ישראל קראו לה כחלק מאקט הכיבוש 'פרוביניקה פלשתינה' - על שם הפלישתים שישבו בערי החוף הישראליות . הפלישתים היו יורדי ים אדומי שיער שהגיעו לחופי ישראל _מ_א_י_ר_ו_פ_ה_ ונעלמו מאזורנו כ-1600 שנה לפני הולדת מוחמד . אין לערבים שמקורם בחצי האי ערב כל קשר לפלישתים - לא גנטי, לא דתי, לא תרבותי, לא היסטורי ולא גיאוגרפי. אתם ערבים ולא פלישתים. באותה מידה יכלו הרומים לקרוא לישראל פרוביניקה שוויצריה. האם זה היה הופך אתכם לשוויצרים ? ואשר לארץ ישראל . תבחרי כל תיעוד היסטורי, כל מפה היסטורית, כל היסטוריון מקובל ע"י האקדמיה הבינלאומית שיראה לנו איפה פלסטין, מתי הייתה אי פעם בהיסטוריה האנושית מדינה או ארץ שנקראה פלסטין, מתי היה אי פעם בהיסטוריה האנושית "עם" שקראו לו העם הפלסטיני, מי אתם, מאין באתם ומה הקשר שלכם לשטחי ארץ ישראל. לא מצליחה למצוא אף לא פרט אחד בשום מקום בעולם, כולל לא אצל חוקרים מוסלמים וערבים (כולל הקוראן שבו ארץ ישראל נקראת 'ארץ ישראל, ארצו של עם ישראל') שיאשש את טיעונייך . יש תיעוד בריטי מתקופת המנדט הבריטי, תיעוד תורכי מהתקופה העותמנית, תיעוד של כל הכיבושים שהיו על ארץ ישראל - אין זכר לא לעם פלסטיני ולא למדינה פלסטינית . ובכן, בואי נסכם שאם תמצאי כל תיעוד שהוא (שאינו חלק מהתעמולה הפלסטינית המשנה עובדות היסטוריות בדיעבד) - להיותכם וקיומכם בארץ ישראל - כבר יש לנו משהו להתחיל ממנו . אתם צביר מקרי של פלגים ופלנגות מרחבי העולם המוסלמי, השונאים זה את זה כמעט . . . כמעט כמו שאתם שונאים אותנו . זה למעשה הדבר היחידי המאחד אתכם - השנאה לציונים. זה בסיס עלוב ביותר לכונן על גבו עם ! ב-1948 היה מספר הערבים שישבו בארץ ישראל זהה למספר היהודים שישבו בארצות ערב . המאה העשרים הייתה מאה של הגירה וחילופי אוכלוסין על פני כדור הארץ כולו . כל היהודים מארצות ערב היגרו למולדתם ישראל. כל הערבים מישראל היו אמורים להגר חזרה לארצות מולדתם הערביות .. לא רק שלא עשיתם כך - המשכתם להסתנן ולחדור לשטח ישראל בכל צורה מתוחכמת שאפשר להעלות על הדעת, ושמדיניותה הרופסת של מדינת ישראל אפשרה לכם . למעשה יש לכם היום מדינה פלסטינית, היא ירדן. אבל אתם רוצים לעצמכם שלוש פלסטין - ירדן , "פלסטין החדשה" שתקום ברצועת עזה והגדה, וכמובן שערביי ישראל המזהים עצמם כפלסטינים ימשיכו להתגורר בישראל ויביאו אליהם עוד ועוד "אחים" פלסטינים מרחבי העולם. כך שבעוד עשור או שניים יהיו היהודים מיעוט בארצם וגם ישראל תהפוך לפלסטין. לא מתאים לנו . ולכן זה מה שבסופו של דבר יקרה, גם אם השמאל שלנו מפזר אשליות הממלאות את לבכם תקווה גדולה: יהיה עליכם לחזור לארצות מולדתכם. זה יקרה או בטוב או בחרב . במשך השנים (עם ההתיישבות הציונית) אימצתם לעצמכם את האתוס היהודי, כלומר - קדושת ירושלים וזכות השיבה לציון. אמנם בניתם מסגד במרכז קודש הקודשים היהודי (מנהג מוסלמי נפוץ בעולמנו), אך עירכם הקדושה היא מכה ולא ירושלים וזכות שיבה יש לכם רק למולדתכם הערבית ולא לציון . לסיכום, אפנה אותך לספר חביב ומלא הומור. שמו "מסע תענוגות בארץ הקודש" והוא נכתב ע" י סופר בשם סמואל לונגהורן (הידוע בכינויו מרק טווין) ב -1867. הוא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה . הוא לא ראה כאן לא פלסטינים, לא בוסתנים מוריקים, לא כפרים ערביים, לא ערים שוקקות. כלום. הוא ראה ומתאר עזובה, ביצות, כולרע, קדחת, חולות . "ארץ הבכא", כך הוא כינה את ארץ ישראל . כל מה שיש כאן, גן העדן הזה הנקרא ישראל – בנה הגניוס היהודי . אין פלא שאת ואחייך חומדים אותו ! ואם את יושבת בביתך המחובר לחשמל ומקלידה תשובה במחשב, זה כי הציונים סידרו כאן מדינה המאפשרת לך לחיות ברמה שונה לחלוטין משל 99% מאחיותייך במדינות ערב."

סוף תגובה

גם למי שלא בטוח בעובדות הכתובות לעיל. ניתן להבין את הרושם הכללי של התגובה. יותר מזה, לדעתי האישית, יש קונצנזוס בשתיקה שהערבים הישראלים לא היו מגיעים לאן שהגיעו אילולא הקירבה למדינה עולם ראשון (אפשר לדון במיקום של ישראל – ראשון, שני, שלישי בדברים מסויימים – בטח טוב יותר משאר המדינות הערביות, כולל העשירות ביותר) בעלת יומרות מערביות ודמוקרטיות כמו ישראל. התפיסה הישראלית חדורה עד השורש במיליטריזם. צבא העם, אמרנו? ויחד עם זאת, רצון בלתי יאומן למוסריות. לכו תשאלו את רוסיה, או את העולם, מה קורה בחבל גאורגיה שרק לפני חודשים ספורים נכבש על ידי כוח צבאי. כנראה, שאיש לא באמת יודע או מתעניין. אך מדינת ישראל, השער למזרח התיכון, היתד האמריקאי בלב האיסלאם, מעוררת עניין על כל סטירה שחייל מג"ב משחרר במחסום. איני בעד אלימות ובטח שלא אלימות צבאית, אך יש מקום שבו ההתנהלות המתחנחנת והרצון לעשות טוב, פשוט גורעים מהמשאבים שלנו כמדינה. אנחנו חיים על החרב וכנראה, שנמשיך כך עוד שנים רבות. ניסיון גישור נעשו במשך שנים רבות, אני מאמין שמשני הצדדים, אבל גורנישט.

הפלסטינים הם קורבן. אין לי ספק בכך. העניין הוא שלא אנחנו המקרבנים. האומה הערבית והמוסלמית כולה החליטה שטוב לה ונעים כשיש לישראל עצם בגרון שנקראת פליטים. ואם כבר פליטים, אולי נמציא להם שם קליט ונאמר שהם אחינו למאבק, כך שכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינינו, נוכל רק לזרוק את משפט הקסם "שחררו את אחינו הפלסטינים" לאויר והכל יחזור לשגרה. בניגוד למה שקובץ הפליטים הזה חושב ומתנהג בהתאם, ישראל אינה סלמי שניתן לחתוך אותו לרצועות דקות. זה שרצועת עזה היא "כלא אחד גדול" כפי שח"כ זועבי ציינה, זה נכון. אם ערב הסעודית או אולי טורקיה, שאינם מדינה ערבית אך לפתע חוזרת לשורשים הפונדמנטליסטים שלה, תקח כמה מהם באוניה הבייתה, יתפנו קצת מיטות בבית הסוהר. לפי איך שזה נראה, מעכשיו יש להם גם יעד אקזוטי – ניקרגואה.  

אני יכול להעיד על עצמי שפעם החשבתי את עצמי כשמאלן מתון, הצבעתי לברק ולעבודה, אבל כפי שנוכחנו לדעת, כבר אין שמאל במדינה שצריכה כל הזמן להפעיל מנגנוני הגנה. הפלסטינים היו כורתים לעצמם את רגל ימין לו הייתה להם אפשרות לגור בתל אביב. אבל אני יכול להבטיח לכם, שעשר דקות לאחר מכן, תל אביב תראה כמו עזה. מכל המשאבים הכלכליים שהחמאס וממשלת לא משנה מי המושחת שעומד שם קיבלו, מה נשאר? לא הרבה. יש הרבה נשק, אמצעי לחימה וכרזות של החמאס. איפה בתי הספר? איפה התרופות והמזון שנשלחו בשיירות משאיות לתוך עזה? איפה היצר להשתפר ולהצליח?

מדינת ישראל, לצורך העניין, מוגבלת בשטח ומשאבים. אין פה באמת מקום לשני עמים. יש מוכנות לפשרה להקים מדינה על שטחים שלא בחזקה ישראלית, ואולי החזרת שטחים כבושים מ-67. כל עוד אנחנו מאבדים משאבים, הם מרוויחים אותם. זה כל פעם אותו תרגיל. ישראל מתאפקת ואז מכה אפיים. הפלסטינים סופגים אבדות חמורות ואז יוצא איזה צל אדם רצוץ ופצוע שהתחבא כל ימי הלחימה בארון בלי אוכל ומדבר עם התקשורת על איך הרוח הפלסטינית לא תשבר. ואיך שהתקשורת אוהבת את החלש. הפלסטיני מזכיר להם איך רוקי בלבואה הצליח לנצח  נגד כל הסיכויים בסדרת "רוקי". ממש סיפור מהאגדות. אז זהו, שלא. אין פה חזק מול חלש, יש מדינה שמנסה לנרמל את עצמה למול טרוריסטים שרוצים עצמאות. גם אם אני יכול להבין את הכמיהה שלהם למדינה. אני לא יכול להסכים לה על חשבון המדינה היהודית. 

כשראיתי את חיילי השייטת עומדים וסופגים מכות נמרצות ומחפשים מקום מסתור לשיפור עמדות, לא יכולתי שלא לחוש צער עמוק ולהקביל את הלוחמים הללו למצב המדינה. המדינה שלנו היא לוחמת קומנדו שמרימה את ידה החשופה כדי לבלום מוט ברזל, כל זה כדי שלא להפעיל כוח קטלני. מה המחיר? ללוחם זה עולה, במקרה הטוב ביותר, ביד שבורה, מה המחיר שהמדינה אמורה לשלם?

לפני כמה ימים חלמתי חלום מטריד מאוד. אני מרגיש כאילו גם עכשיו, כעבור ימים שלמים של שינה והתעוררות, הוא עדיין דבק בי. חלמתי שאני צופה במקלט הטלוויזיה ופתאום זרם השידורים נקטע וראש הממשלה בממשלת החלום, אהוד אולמרט, עולה על הפודיום. אני לא זוכר את המילים המדוייקות, אבל אני זוכר את המשמעות הכבדה והחד משמעית. גופי פרכס בחלום וגופי התעוות במציאות, זיעה קרה גלשה על עורפי וזיעה חמה הרטיבה את מיטתי. ראש הממשלה מצהיר בזאת כי מדינת ישראל תחדל להתקיים מרגע זה ממש והערבים הם בעלי הבית.  אני מכבה את מדורת ההבלים ומנסה לעכל את המילים שנאמרו. "מדינת ישראל", "מתפרקת מנשקה", "מחזירה את האדמות". פרצופו החיוור של אולמרט הבהב בראשי כמו העין האדומה של מקלט הטלוויזיה. חלפו כמה דקות, רעשי גרירת רגליים נשמעו, והנה דפיקה על חלון ביתי. פרצוף בעל חזות מזרחית מסמן לי לצאת החוצה מהבית. אני שומע אותו צועק מבעד לזכוכית. "צא מהבית שלי", הוא אומר. יש לו עברית טובה, אני מניח שהוא מאיזור המשולש. הלב שלי מסרב לצאת ואז אני מביט על המקלט הכבוי והשחור, גם ראש הממשלה אמר שאין יותר מדינה. אני יוצא מביתי כשרק בגדי על גופי. חששות של לינץ אכזרי עולים בי, אני חש את ההסלמה של התגובה הערבית מדי דקות. השקט הלא ברור של אי הידיעה הופך לידיעה ברורה, הישראלים היהודים הופכים שוב להיות פליטים. קריאות שמחה וכאב מתערבבות יחד. הלילה כבר ירד, ובשעות שהייתי נוהג לקשקש לי ביצה ולחתוך ירקות לסלט, ברחובות מתאגדים אנשים קבוצות-קבוצות. מבטם תלוש וחסר תקווה. הם מביטים בחלונות שהיו פעם חלונות ביתם. אנשים זרים, ערבים, מסתובבים בתוך הסלון בהליכה רכה, כמו ריקוד סלוני בתוך הסלון שלי. החרדה, אוי החרדה, שניבטה מכל נקבובית זרמה החוצה על גלים של זיעה מפוחדת. איך זה קרה? אני שואל את עצמי. אני מדמה שאני קופץ קפיצה קטנה בכל גופי, כמו רכב שטח שעלה על מהמורה בכביש, ומתעורר לתוך המציאות שלי. הדר שוכבת לידי, מביטה בי בעיניים עצומות. זנבו הנפוח של יובב נח על קרסולי מתחת לשמיכה. שרוע על סדין חם ואוהב והכל אמת. אני קם מהמיטה לשתות קצת מים, לתרגל שוב את המציאות הנעימה הזו שלי.

היום יום חמישי. דניאל, מפקד הצוות, אמר שאם נסיים את האימון האחרון לפני חמש, נוכל לצאת חמשוש. עכשיו השעה שש וחצי בבוקר, יש עוד המון זמן עד השעה המיועדת. ערן ואני נכנסים לחדר האוכל. ערן הוא בחור מוצק, שחקן כדוריד, די נאה במושגים של פעם. קרחת "על הסכין", עיניים כחולות ולסת מרובעת. נפגשנו בטירונות ומאז אנחנו בלתי נפרדים, אפילו העונשים שלנו קולקטיבים. אנחנו עוצרים ליד עמדת חלוקת האוכל ולוקחים קוטג', שתי ביצים קשות לאדם והרבה לחם.

"אז מה אתה אומר, דניאל יוציא אותנו חמשוש או שהוא מדבר באוויר?" אני עדיין לא התעוררתי לחלוטין, שלוש שעות שינה בלילה זה מתכון בטוח לחוסר ריכוז בארוחת הבוקר. הגוף שלי חם ומזיע מאימון הבוקר, ריצה של שעה מסביב לבסיס. התרגלתי לכך שהגוף שלי חם תמיד, מוכן לפעולה, להריגה.

"נראה לי שכן, בייחוד אחרי שסגרנו שבת שבוע שעבר. שבועיים פה זה לא צחוק. אני חייב לראות את סתיו, אני כבר משתגע, אני חייב את החיבוק שלה."

ערן מביט בי ומחייך, "הלוואי והייתה לי אהבה כזאת, אצלי הן באות והולכות. אתה זוכר את תמר, הזונה הזו, מחיפה ששברה לי את הלב. פגשתי אותה ביום שישי לפני שבועיים ב"חורבה" והזדיינו ברכב של אבא שלה. גמרתי בפנים".

"דיי, יא מאנייק. עכשיו אתה מספר לי!". אני שולח טפיחה חזקה לכיוון השכם שלו. "בוא נשב ונדבר, יש לנו כמעט שעה עד האימון הבא".

ערן הוא כמו מבצר ממוגן, קשה מאוד לחדור אליו, אבל ברגע שאתה מצליח הוא שלך לנצח. השעות הארוכות שהעברנו בשמירות, אימונים ושעות ת"ש, קירבו בינינו עד מאוד. עדיין כל גילוי טפח שלו היה אירוע משמח מאוד מבחינתי.

"היא הודיעה לי שהמחזור שלה מאחר כבר שבוע והיא לחוצה מאוד, ידעתי שהייתי צריך לשים קונדום. רק זה חסר לי עכשיו, ילד באמצע החיים."

לי זה כבר קרה כמה פעמים עם סתיו, היא שכחה לקחת גלולה בזמן או שנקרע הקונדום. ידעתי שאין לזה מרפא חוץ מלחכות לטלפון הגואל שאומר שהכול היה אזעקת שווא או שיש לקבוע תור להפלה. בין כה וכה, אין לזה פיתרון כרגע.

"עזוב אותך שטויות, זה בטח מהלחץ. אתה יודע מה זה בחורות, הן קצת בלחץ והופה נעלם המחזור. אל תתרגש, תהייה שקט ובוא נעבור את היום הזה."

השעה רבע לשמונה. כולנו, חמישה עשר חיילים מצוות דניאל, עומדים בשורה אחת ברחבת האימונים, שטח של שדה בור שאינו עולה על קילומטר רבוע. דממה מוחלטת. יאיר הסמל עובר בינינו, מוודא שאנחנו מסיימים מימייה שלמה לפני האימון. מי שסיים הופך את אותה על פיה להראות שלא נותר בה דבר. כולם לובשים מכנסים קצרים וחולצות לבנות, חסרי ייחוד, חיילים למופת. הנשקים האישים מונחים במערום, הר שחור של מתכת, בוהק כמו מצבת זיכרון.

"מוכנים?" הוא שואג. זה הסימן שהיום מתחיל. הגוף שלנו נוטה קדימה ומטה, ממתינים לפקודה הבאה.

"פרוץ", זו הפקודה שאומרת לנו להפוך לחיות אדם, חסרי בינה אגרסיביים. להגיע למטרה בכל מחיר. מבנה הגולגולת משתנה, מתחדד קמעה, נעשה זאבי. הניבים יוצאים החוצה מבעד לשפתיים, יש ריח של דם באוויר. אסור לנו להסתכל אחד על השני, אנחנו מתמקדים בנקודה דמיונית מולנו. אני רץ הלוך ושוב, זוחל, קופץ, דוחף, נדחק וחוזר לשורה.

"אגרופים כולם", פקודה חותכת את האויר. נשכבנו על הרצפה החולית שאגרופינו טמונים היטב באדמה. תנוחת שכיבת סמיכה ללא תנועה, אני לא זוכר כמה זמן נשארנו במצב הזה. חשבתי על השניצלים של אימא, על מקלחת חמה, על החמשוש ועל סתיו. האימון נמשך ונמשך, וכבר הגיע זמן ארוחת צהריים.

פירה תפוחי אדמה, עוף אפוי, סלט כרוב ולחם, זהו תפריט ארוחת הצהריים. מאימון לארוחה ומארוחה לאימון. שרירי הקפוארה הפכו מאסיביים יותר, חזקים יותר. הנשק האישי שלי, M16 מקוצר, הפך להיות חלק ממני. היד השלישית כמו שהסמל אמר. כל פעם, לפני שהתיישבתי או התרוממתי שלחתי ידי מתחת למושב כדי להניח או להרים את הנשק.

בהתחלה פחדתי מהרובה. אבק השריפה היה נכנס לי לעיניים אחרי הירי, אבל עם הזמן למדתי לאהוב את זה, ואת הרתע לאחור. כמו תזכורת חיה לשקע הכתף שאתה חייל קרבי. למדנו גם לירות מהחזה, ירי טרור. להיות יצוק לתוך הנשק גם שהכול מסביב מתפרק.

ערן ואני התיישבנו בשולחן, איתנו ישבו גם רועי, קיבוצניק מטורף מהצפון, שהאמין שאין כמו רכיבה על טרקטורון שאתה מסטול לגמרי, כי אז אתה הכי חד. יונתן אורן מרעננה, שנפל מקורס טיס אחרי שנה והאמין שהוא יוכל לחזור לשם אחרי שיצא לקורס קצינים. שניהם היו חברים די טובים שלנו בצוות, כל השאר היו שונים מאיתנו לחלוטין. אבי הנצנצן שחיפש כל רגע להשתמט, לא אהבתי אותו במיוחד. רותם המוזר שאהב חיות הרבה יותר מבני אדם. סיפרו לנו שיום אחד בתיכון הוא שבר למישהו את האף כי הוא בעט בחתול. היה את אביב שהיה בטוח שהוא התשובה הישראלית לאדוניס. הוא לא היה צריך איש מלבדו. מראה הייתה מספיקה לו לשעות של שיחה פורה עם עצמו.

היו עוד, כל אחד והשריטה שלו, התיק שלו מהבית. בשעות הקשות כולם היו נפתחים ומספרים, לרגע אחד היינו הופכים לאור אחד גדול, ואז שוב חוזרים לפינה. צוחקים על החברה של אבי שלא נותנת לו מנוח, ועל זה שנתפור ליונתן כנפיים מקרטון ונזרוק אותו מהבונקר.

יונתן כחכח בגרונו ואמר:" כדור הארץ לק.ק, האם שומע?" רועי התפקע מצחוק ודפק על השולחן. זה כאב לי באוזן. פתאום הבנתי שנרדמתי על שולחן האוכל, איזו פדיחה.

יצאנו מחדר האוכל לכיוון החדר שלנו, כוך קטן שיש בו שמונה מיטות קומתיים וטרנזיסטור שמנגן כל היום גלי צה"ל. היה לנו עוד זמן עד האימון הבא, כמעט שעה. המיטה שלי הייתה הראשונה מצד שמאל ליד הדלת, מיטה עליונה. אהבתי מאוד לישון למעלה, תמיד הרגשתי שיש שם יותר אויר. נשכבתי לרגע על המיטה, עצמתי עיניים לשנייה.

"קום. קום, נו. כבר אחת ורבע, צריך להיות ברחבה עוד חמש דקות." ערן העיר אותי. הרגשתי כאילו עברה שנייה אבל שהסתכלתי בשעון היד שלי ראיתי שישנתי יותר מדי. "שיט", אמרתי בקול.

"בוא נעוף מפה לפני שהסמל יקרע לנו את הצורה", ערן דחק בי. זרקנו את הנשק ב"הצלב" כשהרצועה מתחת ליד ימין ומעל כתף שמאל, ואת המחסנית החזקנו ביד. פתחנו בריצה והגענו דקה לפני הזמן, כלומר בדיוק בזמן.