שחר אדום- סין

שלום שלום. הרבה חודשים עברו. לא הרבה מילים. הורות ועבודה רוקדים בואלס צמוד. כל כך צמוד שלא תמיד משאיר מקום לכתוב מילה או שתיים על המצב. אביה של אשתי היקרה שלח לי קישור לפני כמה ימים. קישור לתחרות "צרצר פיס" של מפעל הפיס. הבנתי את הרמז העבה ונכנסתי לאתר לביקור.

אז זה מה שיצא:

"השבוע גיליתי שלוש שערות לבנות בחזה. ארוכות. אחת לכל עשור. ואת, כרסך בין שינייך, מחזיקה את נעוריי חזק חזק. אני אוחז היכן שאני רק יכול. בך."

כאמור, את הקצרצר הזה העליתי ל"צרצר פיס". אם אהבתם, תכנסו לקישור ותפגינו את אהבתכם בסימון לייק בקצרצר שלי, וכמובן, תשתפו חברים נוספים.

ככה בהזדמנות זו, מי שעוד לא הכיר אותי בשמי המלא, אז ככה תמצאו את הצרצר שלי בקישור: Kobi Kalabres

https://apps.facebook.com/zarzarp/

נעים להכיר.

קובי 

הפעם הראשונה שנחשפתי לקונספט של "יום עבודה", ואני לא מדבר על שטיפת חדרי מדרגות, גזימת שיחים סוררים או אפילו ניקוי בית כנסת שלם, כולל הסרת אבק מכל הנברשות – כן, כן, גם את זה עשיתי (לכסף אין בושה, ובטח שבית הכנסת משרה בך גם קצת קדושה), הייתה בשוק הפירות והירקות של כפר סבא. במשך יום שלם זרקתי ותפסתי אבטיחים. בתמורה הביאו לי כמה שקלים. אמנם נתפסו לי השרירים טוב-טוב, אבל זה לא באמת נחשב.

על העבודה הראשונה\השנייה שלי שהייתה יום סבלות שלם שכבר כתבתי עליה פה. העבודה השלישית שלי הייתה מלצרות בבית קפה, שקודם לכן היה חנות לאלקטרוניקה שהבעלים נפרד מנפשו בעזרת אקדח בחדר האחורי – איפה שמוקמו תנורי החימום הגדולים. אמא שלי ובעלה באו כל יום לשתות קפה. היא בכלל לא שותה חלב, אז היא הזמינה מקיאטו. אז, זה הצחיק אותי. היום, אני רואה עד כמה נחמדה הייתה המחווה. הם לא קיבלו הנחות, אם לא מחשיבים עוגיות חמאה, וכשהלכו השאירו לי טיפים יומיים גדולים מהשכר השעתי של אמי. במשך שבוע התרוצצתי בין התנורים, מכונת הקפה ושולחנות האנשים. אני מניח שבתחושה שלי הייתי הרבה יותר יעיל ממה שהייתי באמת. ביד רועדת הגשתי קפה מזוגזג ומאפה. נקיתי שולחנות. צרבתי אמות בנשיקות לוהטות. אי אפשר לומר שזו הייתה הצלחה גדולה, אבל לשבוע הרווחתי הון עתק במונחים של ילד מתבגר.

העבודה שאחריה כבר החזיקה במשך שנים, מלצרתי בקייטרינג "יונתן" מכיתה י' ועד סוף התיכון. 50 שקלים להעמסת משאית, 120 שקלים ליום עבודה מלא משתיים בצהריים ועד סוף האירוע. אם זכרוני לא מטעה אותי, זה היה 70 ש"ח בסיס ועוד 50 שקלים "טיפ". מטיבי הלכת, נשארו לפירוק המשאית עבור עוד 50 ש"ח. טיפים לא באמת ניתנו לעובדים, אבל היה כיף גדול. אהבתי את העבודה הפיזית מאוד, את ההתערבבות באנשים, תחושת ה"חונטה" של העובדים שהחליפו הנדי ראש במסדרונות התיכון. במשך כל התקופה, עבדתי כשלושה ימים בשבוע, בשאר הימים התאמנתי בקפואירה ולעיתים, בלילה, ביום לפני בחינה, נהגתי גם ללמוד קצת. העבודה הזו במקומות שונים ליוותה אותי במשך מרבית חיי הבוגרים, עד גיל 27 כולל. באמצע התואר, כשראינו שמשכורת סטודנט ועוד משכורת רעב לא מספיקים לנו, חזרנו לקייטרינג. בהתחלה קצת לחץ בצדדים, כי רצינו לעסוק במה שלמדנו, אבל התוספת של עוד 2000 ש"ח בחודש, די שחררה את האגו. המדהים בסיפור שהדר שעבדה משרה מלאה באה לעבוד איתי בימים שהייתה פנויה יותר. עד היום אני לא בטוח אם היא עשתה זאת כדי להביא עוד יומית הבייתה, או כדי לחזק את ידי.

האויר טוב יותר שם, אני נושם מלוא הריאות. הרחובות נקיים ברובם, מלבד כמה יושבי קרנות רחוב המקרקשים בפחיות שימורים ריקות ומרקידים בתוכן כמה מטבעות מלוכלכים. הבניינים זוהרים בניאון, והכבישים כמו בהסכמה שבשתיקה סואנים פחות. לבד, אני צועד, נושם גדול. בדידות מעיקה רובצת לפתחי כמו כלב זקן שנים, הוא ממתין לאות, אני לא נותן לו להתעורר, מרדים אותו בליטופי כף ידי. שן, ידידי, שן, אין לך בשביל מה לקום, אני אומר לו בהמהום. רתך יושב על רגלי מפלצת מתכתית, עכביש אלומיניום, ומתיז מטר של גחליליות רומצות.

אני פוסע לתוך שדרת בילויים ידועה, מרחק הליכה ממלונות "מריוט" ו"הילטון", יש פה הרבה זרים שיושבים סביב שולחנות ומשיקים כוסות בירה מוקצפות לנשיקות זכוכית. אני מחפש מקום לאכול בו. אמנם, אני מכיר את המקום הזה מצוין, אך כשאתה מגיע לבד למקום אתה מעדיף למצוא מקום כמה שיותר ביתי וצנוע, מקום שלא יצעצע ויחצין את הלבד שלך. עיני לכדה שולחן עץ פנוי ומזמין בקצה מסעדה שכבר סעדתי בה בעבר, היא מתמחה במטבח הגרמני ומייצרת בירה במבשלה משל עצמה. השירות היה מהיר ונעים, מיד כשהתיישבתי הניחו מולי לחם שחור מלא בסלסלת קש, ובצד חמאה רכה למריחה. הבירה הגיעה ונלגמה בתענוג. למנה עיקרית הזמנתי שיפוד פילה בתוספת ציפס עבה מותן. הרגשתי כמו במשתה פרטי משלי. בזמן ההמתנה, שכאמור לא היה רב, שלפתי את ספרו של גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" והמשכתי בקריאה הרצופה שלי שהתחילה לפני כמה ימים במיטתי והמשיכה ברכבות.

מאז ומתמיד אהבתי את כתיבתו של גרוסמן, כתיבה חדה אך מעוגלת. מציאות פשוטה שעטופה בתיאורים מלבבים שמאירים לנו את המציאות שאנו חיים בה. הוא לוחץ לי על שלושה מקומות בו זמנית: על הבטן, על שריר הלב ועל שקיות הדמע.

בבטן הוא מנצח על נחיל עשים גדולים ומגושמים שמשק כנפיהם המתאבקות במגע, מרעיד את קצות העצבים. על הלב הוא לוחץ ביד חשופה, ללא סרק, עובר דרך בית החזה כמו בן-בית, בואכה לליבי ומפמפם, ומלהיט את המצח ומתפיח ורידים. ואז כמו פרץ, לחלוחית פותחת שער, והיד כמו מגבה המכונית נשלחת מלקטת מי מליחות, ובמריחה זריזה מעלימה זכר.

סיימתי את הארוחה המצויינת והחלטתי לקנח בסרטו החדש של ג'ימס בונד, שהיה מעולה (בוז לכל המלעיזים. בונד צריך להיות בונד ולא יותר) וקערת ג'מבו של פופקורן מתוק, ומשם המשכתי למלון.

בחדר המלון, התרחצתי היטב במים רותחים, התלבשתי בבגדים חמים ונכנסתי למיטה כשטמפרטורת גופי עוד בנסיקה. כיוונתי את השעון שבטלפון הנייד לשבע בבוקר, כדי שאספיק להגיע לפגישה בזמן, אבל הבחנתי שהשעה כבר תשע דקות אחרי חצות, אז הזזתי את ערות הבוקר ברבע השעה קדימה, כיביתי את האור ונאספתי במהירות לחיבוקה המתקתק של השינה.    

יש לנו עוזרת, אימו של הנהג של החברה, היא מגיעה פעמים בשבוע ומנקה או יותר נכון, מרטיבה. יש לסינים קטע כזה שהם מעבירים סמרטוט מלוכלך ממקום למקום והם בטוחים שהמקום מצוחצח. היא לא מנקה מתחת לספות, את השירותים היא מנקה כמו הצרות שלי אבל מה, היא שוטפת יופי כלים. היא מה שנקרא למראית עין, וגם זה חשוב, בעיקר כשאני מגיע אחרי יום עבודה ואימון והבית נראה נקי.

חרף מגרעותיה, אנו משאירים אותה על תקן התרומה שלנו לקהילה, ממש כמו ש"ארומה" מעסיקה ילדים בעלי נכויות כפיקולו.

אתמול היא הגיעה מוקדם מהצפוי ובעודה משקשקת ומקרקשת במנעול הדלת, רצתי להתלבש. הכנתי לעצמי קפה והתעוררתי באיטיות מבוקרת. היא יצאה לסלון כשבידיה סיר אורז שהכנתי אתמול ושאלה אותי בסינית:

"מה לעשות עם זה? לזרוק או להשאיר?"

השבתי לה בג'יבריש סיני שאני אסדר את זה כשאחזור. מיד אחר כך, היא שאלה אם היא יכולה להשליך קרטון ריק החוצה. אמרתי שאין בעיה ויצאתי לעבודה.

בערב חזרתי הביתה וראיתי שהבית מנוקד בטיפות מים, סימן מוסכם לניקיון סיני. הסיר ניצב על מעמד הכלים נקי ומנצנץ, הקרטון נשאר במקומו והאורז אין. הנחתי כי היא החליפה בין התשובות שלי וזרקה את האורז והשאירה את הקרטון. המשכתי בענייני ועמלתי על הכנת ארוחת הערב. הוצאתי דג שבבוקר עוד שחה עם חבריו בבריכת השוק, שטפתי את הבוץ מהבטטות וחתכתי בצל לרצועות. הכנתי את התבלינים שאני צריך בשליפה מהירה והתחלתי לתקתק עניינים. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר, השעון של התנור צלצל והלכתי לבדוק את חתוצאה הסופית, שהביטה בי במבט קיקלופי מהמגש מכוסה האלומיניום, דג אפוי בתוספת בטטה ובצל בתנור. התחלתי לערוך את השולחן. הנחתי את כיסוי השולחן מפלסטיק (פליסמנט בלעז), הוצאתי סכו"ם ואז התכוונתי להוציא צלחת, אך מה רבה הייתה תדהמתי כשמצאתי את האורז בתוך אחת הצלחות שתוך הארון. חמש צלחות ערומות אחת על השנייה והאחרונה שבינהן ניצבת כמו פרס ניצחון על איזה קרב לא ידוע, מלאת אורז.

"האורז בתוך ארון הכלים", זה נשמע כמו בדיחה רעה, אז התחלתי לצחוק. מה אפשר לומר על דבר כזה. זוהי לוגיקה שמעולם לא נתקלתי בה. הצלחת חייבת להיות עם הצלחות האחרות, לא משנה שיש אוכל והוא צריך להיות בקירור. באותה מידה, ניתן לתלות אנשים על אחד ממדפי "המשביר לצרכן" כי הם לובשים תחתונים שהם רכשו שם.

והיום בבוקר, החלקתי ביציאה מהמשרד כי איזו מנקה אחרת החליטה להרטיב את הרצפה בסחבה המטונפת. נפלתי קדימה על הברך. רציתי לחבוט לה בראש עם הדחליל ההפוך הזה שהיא שוטפת איתו את הרצפות. נשמתי עמוק והבטתי בה ואמרתי לעצמי שהיא בערך בת 50 ועובדת כמנקה של בניין משרדים, וכמובן, אזרחית סינית. זאת אומרת, שהחיים לא האירו לה פנים. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שאיזה זר יצעק עליה בשפה שיש בה המון "ח" ו "ע". היא בכלל תשמע רק צלילי מגרגרים שעולים ויורדים שמאוד מזכירים לה את צלילי החריקה העייפים של מעלית הבניין ולא תבין כלום, ורק תחייך בנימוס שמעלה את הסעיף.

כמובן, שדברים טובים מגיעים בשלשות ורביעיות וכן הלאה, אז גם ניתקו לי את החשמל פעם שנייה השנה. למה? כי אני לא קורא הודעות בסינית שהם תולים שלושה בלוקים משם, אצל המשרד המקומי לחשמל. זה לא שניתקו לי את הזרם, הם חתכו את הכבל עם קטר. מעניין מה השלב הבא? סקילה באבנים או קבר אחים. אמנם הסחר פה חופשי, אבל הראש מנוון קשות. אז אחרי שניבלתי את פי במשך דקות ארוכות, הלכתי לישון בחושך כמו פולני טוב. למחרת, שילמתי את החשבון והתקשרתי לבחור מחברת החשמל שיחבר אותי היום ולא ימתין 24 שעות, ואכן שלוש שעות אחר כך, זכיתי לומר ו"יהי אור". אני לא מגדיר את עצמי כמכור למחשבים או להתעסקויות דיגיטליות, אבל אחרי שבישלתי לי ארוחת ערב לאור נר ואכלתי לי ארוחה שקטה ומהירה למול ירח, הבנתי עד כמה אנחנו תלוים בחשמל, אש התמיד שמסתתרת מאחורי תיבת הנתיכים. פעולה פשוטה כמו להפעיל נגן מוזיקה שינגן לי בזמן רתיחת המים לקפה, רעשים קטנים שממלאים אותי.

חוץ מזה, יש בעיות אינטרנט קשות ווירוס תקף את השרת של העבודה והמחשב שלי מושבת טוטאלית. כמו כן, לא הצלחתי להיכנס לישרא יותר משבוע. בימים כאלו, אני מודה על חדר הכושר, מועדון האגרוף הסיני ואהבתי לכושר. תנסו לדמיין כמה אנרגיה ניתן לתעל לתוך אגרוף שניתך לתוך שק ובעיטות נמוכות שמרעישות כמו בס קדמון. אני מניח שאם היו רותמים אותי השבוע לטורבינה, הייתי יכול להפיק מספיק חשמל לכל הבלוק לשבוע.

מה יש לי לומר על השבוע הזה? "עברנו את פרעה ונעבור גם את מאו צה-טונג."