"הדרי", אני קורא.
"מה מותק?" היא משיבה לי מהסלון.
"אני איש". אני שומע את קולי חוזר אלי מקירות השירותים.
"אתה מה? אני לא שומעת."
"אני איש. כלומר, כבר לא ילד." אני נגלה לעצמי בראי. מחייך בהפסקות ומותח של שרירי הלחיים, מודד חיוניות בעור הפנים.
"כאילו, אני נראה אותו הדבר, רק בגירסה של איש." אני מחדד את הדקויות.
אני שומע את צעדיה מתקדמים לעברי ומיד אחריה, כמו צל קולני, מהלך לו בצעדים זעירים הכלבלב הנפוח מחשיבות עצמית ופרוות חורף.
"כן." היא עונה ביובש
"מה, כן?"
"כן, אתה נראה איש ואתה אפילו נראה טוב לגילך." היא מצחקקת לה משפט.
"מה זאת אומרת: "נראה טוב לגילי? אני נראה טוב נקודה! ביום שאראה טוב לגילי, זה יהיה ביומולדת היובל." אני עונה ברוגז מעושה.
"ומה אתה אומר?" אני שואל את הכלבלב. הוא מביט בי בעיני הכפתור שלו ורץ להביא לי עצם משחק. אני מניח שזו סוג של עקיצה בסגנון של "אני אזרוק איזו עצם לקשיש".
"תודה, באמת" אני עונה לו ומשליך את העצם לכיוון הסלון. הוא נעלם אחריה בגרגורים רכים.
"אתה באמת איש", הדר אומרת בעודה בוהה בי במבט בוחן קמט וכליות.
"תודה, אישה." אני משיב בזמן שהיא מעכסת את דרכה לסלון. לפני שאני מכבה את האור, הבבואה שלי מחייכת אלי חיוך עדין, מונהליזה שכזה, ממרומי שש עשרה שנותיה. שם, כנראה, היא תשאר תמיד – צעירה לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
