שחר אדום- סין

זה עתה סיימתי ריצת 10,000 מטרים בזמן שיא עבורי: 46:32 דקות.

במסגרת הנקיונות הוירטואלים ותהליכי גיבויי המסמכים השנתיים שלי נתקלתי בכתבת הראיון שלי עם דני ליטני בגירסת ה"וורד". הכתבה פורסמה במקור בעיתון הסטודנטים של מכללת ספיר. אז החלטתי להחזיר לקוראים הותיקים חוב ישן ולהעלות את הראיון לרשת.

אני מקווה שתהנו.

ראיון עם דני ליטני.

מאת ק.ק

"היה לי החבר הזה,

שקם כל יום בבוקר,

וניסה בכל הכוח, לשנות את העולם.

היום הוא מגלה,

שהוא שילם על זה ביוקר;

הוא לא צעיר יותר, והוא לבד, ואיפה הן כולן?" (מילים מתוך השיר "יחס חם")

"שלושים שנה הייתי שיכור ומסטול, אני יודע מה זה להיות מאושר? הייתי אלכוהוליסט, הייתי על סמים, הייתי כל מיני דברים. אתה לא כל כך יכול לדעת אם אתה מאושר או לא. גם אם אתה חושב שאתה מאושר, זה בטח מהסמים."

זה לא משפט הפתיחה של משתתף בכנס אלכוהוליסטים אנונימיים או נאום נלהב של מתנדב בעמותת אל-סם. זוהי תשובתו של דני ליטני לשאלתי, מהו הרגע המאושר בחייו. ליטני, זמר הבלוז והנשמה, שמאחוריו שנים של יצירה וקריירה רבגונית מגלה שקצב הבלוז הוא אינו רק סוג של מוזיקה אלא דרך חיים.

אנו נפגשים בקומה התחתונה של מועדון הבי בר בשדרות. ליטני משחק ביליארד עם דיויד, פסנתרן הליווי שלו בארבע עשרה השנים האחרונות. רק הכדור השחור נותר על השולחן, יש לו הזדמנות לסיים את המשחק. הוא מכוון לחור השמאלי העליון, מכה ומחטיא. בניסיון השני, הוא מנצח. נראה כי, הקריירה של ליטני, מאז ומעולם, החטיאה את מטרתה. הזמר שצמח יחד עם שלום חנוך, מאיר אריאל, אריאל זילבר ומתי כספי, תמיד נשרך מאחור במרוץ על אהבת הקהל.        

אנו מתיישבים על כורסאות העור, הוא מבקש ממני לשבת קרוב לאוזן שמאל, שם השמיעה טובה יותר. בראיון שבו כל הקלפים מונחים על השולחן, הוא מרבה לצחוק על עצמו ועל העולם. הוא כבר לא צעיר, עבר את שנתו השישים. אבל עדיין כוחו במותניו, הוא מפנה אלי את החיוך המריר- מתוק שלו שממגנט אותי למושב. ליטני שייך לדור הזמרים שהולך ונעלם, זמרים עם אופי שהתחילו ליצור עוד בתקופה שלמילות השירים הייתה משמעות. הרבה לפני דור הsms ומוצרי הפופ חסרי המשקל המציפים אותנו היום.

אהלן דני, יצאת במופע גוספל חדש בשם "ימות המשיח" לא מזמן. האם מצפה לנו שינוי בסגנון שאנו מכירים?

"אני יוצא במופע חדש ביחד עם עופר ואיריס פורטוגלי ולהקת הגוספל, מדובר במשהו גדול. תראה, אנחנו בזמנים האלה צריכים להיות מודולרים. אני על מנת לפרנס את משפחתי או שמא עלי לומר את משפחותי. אני משתתף בכמה מופעים. יש לי מופע עם רוני פיטרסון, מופע עם דני רובס, ויש לי את המופע החדש. יש לי גם מופע סטריפטיז רק לאירועים מיוחדים."

כמעט והיית חבר בלהקת תמוז המיתולוגית, מה קרה?

"בשנת 1974 הייתה הצעה שבאה ממתי כספי להקים להקת על עם מתי כספי עצמו, שלום חנוך, אריאל זילבר ואנוכי. עבדנו חודשיים ולא הצלחנו להוציא שיר אחד, כי כל אחד משך לכיוון שלו. אז נפרדנו וקיבלתי הצעה להמשיך עם יהונתן גפן במופע.("זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל"-ק.ק) שלום נשאר לעבוד עם אריאל ומזה נולדה תמוז."

דני ליטני התחיל את דרכו כשחקן בתיאטרון חיפה. הוא שיחק בתפקידים משניים בהצגות שונות, ומאוחר יותר, קיבל תפקידים ראשים ב"גבעת ספונריבר" ו"איש חסיד היה", הצגה שהפכה לשלאגר, הועלתה מאות פעמים ויצאה לסדרת הופעות בברודווי.

הוא שיחק ושר בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", ובסרטו של ענר פרומינגר "גולם במעגל". הוא הוציא שלושה אלבומים עם חומרים מקוריים, 'יחס חם', 'תקופת החיץ' ו'מין out'. אבל ליטני פרץ לתודעה רק עם צאת האלבום 'בלוז 1' שבו עיבודי בלוז לקלאסיקות עבריות שיצא ב1996 ומכר למעלה מעשרים אלף עותקים.

קיבלת הצעה להשתתף במחזמר "שיער", מדוע דחית אותה?

"לא דחיתי, לא לקחו אותי כי הייתי מבוגר מדי לתפקיד. אבל כשהלכתי לבחינות, התיידדתי עם הבמאי של המחזמר ושכנעתי את צביקה פיק לגשת לאודישן. אני אחראי לכך שצביקה פיק שהיה אז בלהקת 'מרמלדה' עשה את התפקיד הראשי במחזמר 'שיער'. הוא, גבי שושן ושוקי לוי ניגנו באותה תקופה בלהקה. אמרתי להם ללכת להבחן לתפקיד כי זה המחזמר שהופך את העולם. אז באיזשהו מקום אני אחראי לתופעה שנקראת צביקה פיק. כי אחרי המחזמר הוא הפך לסטאר. יכול להיות שהוא היה ממשיך עם הלהקה ברחוב המסגר ולך תדע."

למה אתה לא מוציא עוד חומר מקורי שלך?

"אני מודה ומתוודה אני די בטלן." הוא מביט בי ואומר "אתה יודע מה, אל תרשום בטלן, תרשום שאני לא סובל מחריצות יתר. זה נשמע טוב יותר. הייתי צריך כבר להוציא חמישים תקליטים. אבל יש לי ילדים קטנים מגיל שבע ועד גיל 30. זה קשה לעבוד שיש ילדים בבית. אני בן 63, כל החברים שלי או שהם מתים או שהם מקבלים את הנכד שלהם לשעה שעתיים וזורקים אותו הביתה.

יש לי ילדה, בת 15, מתבגרת. זו צרה צרורה, אתה בטח מכיר. היא נהדרת והכול, אבל מה שמעניין אותם היום זה שטויות. היא שומעת כל מיני ראפים, העיקר שלזמרים יהיו ריבועים בבטן."

באיזה תחום הרגשת הכי מסופק מבחינה מקצועית?

"התחלתי כשחקן תיאטרון, לקח לי זמן לעבור לשירה כי לא כל כך סבלתי את הקול שלי בהקלטות. אתה מכיר את זה שבהקלטות אתה נשמע אחרת, היה לי מוזר, קול מעצבן. בגלל זה כתבתי בהתחלה לאחרים. לחוה אלברשטיין, לשלושרים ועוד. לכל תחום יש את הזמן שלו. כל תחום שהיה חדש לי, נהניתי בו לאללה."

דני עוצר לרגע כדי להתעניין במשחקי הכדורגל של ליגת האלופות. הוא שואל אותי על תוצאות משחקי אתמול ומיקום הקבוצות. אחרי רגע הוא אומר: "לא מעניין אותך כדורגל, אה?" הוא מחייך ומראה לי את פרק ידו, הוא עונד סופג זיעה שרקום עליו סמל הקבוצה של "מנציסטר יונייטד". "זה של הבן שלי, הוא חולה על כדורגל."

אתה ידוע כציניקן גמור, האם התעדנת במשך השנים?  

"היום אני הרבה פחות מעורב. זה לא נכון שאני הייתי ציני, אני נהייתי ציני. הרבה שנים נלחמתי. התחלתי בתור זמר מחאה. מה זה זמר מחאה? זה זמר שבמודע מחליט לחתוך את הקהל שלו לחצי. ברגע שאתה מודיע שאתה זמר של קהל מסוים, אתה גורם לחצי השני לשנוא אותך או לא לאהוב אותך.

לאט, לאט גיליתי שהכול שווה לתחת, כל המחאות. כאילו מה. מה הועילו חכמים בתקנתם? (זהו ביטוי של תהייה האומר מה התועלת בחוקים שתיקנו חכמים אם אין שינוי במצב ?- ק.ק)

מה נהייה בסוף? שחר אדום." הוא אומר וצוחק.

מה אתה חושב על תוכניות הריאליטי שצצו בזמן האחרון?

"בכל תוכניות הריאליטי, גופות מוטלות בצד ואף אחד לא רואה. אנשים יכולים להשתגע מזה, אלו שלא עולים. הילדים שנזרקים. זה חברה צעירים, הם יכולים להרגיש לוזרים לכל החיים, הם נפשות רכות. זה יכול לקרות לכל מי שמלקק את הזוהר ואז נופל לשפל המדרגה." 

מילה על פוליטיקה...

פוליטיקה בעיני זה הדבר הכי מסריח שבן אדם יכול להתעסק איתו, והכי משחית שיש. כל אדם ישר שנכנס חייב להיות מושחת כי אחרת טורפים אותו, יורקים אותו וזורקים אותו לפח הזבל. לצערנו, הפוליטיקה קובעת לנו מה לעשות. מצד שני, צריך להיות משהו שיקבע לנו קצת חוקים.

למזלי, אני בגיל שכבר הכול על הזין שלי."

בעבר היית תומך נלהב  בשימוש בתרופות למניעת דיכאון, היכן זה עומד היום?  

" 'פרוזק' זו תרופת קסמים. אתה יכול לצחוק. אבל זו תרופה שהורסת לפסיכולוגים את הפרנסה. אתה יכול לעשות אנליזה עם פסיכולוג במשך שנים ולשלם הון תועפות, את הבית שלך למכור או שאתה יכול לקחת כדור ותוך חודש להיות בן אדם אחר. הכדור הזה שינה לי את החיים. אם הייתי לוקח 'פרוזק' לפני שקיבלתי את ההתקף לב כנראה שלא הייתי מקבל אותו. הייתי טיפוס עצבני, אני וה'פרוזק' עדיין חיים על מי מנוחות, אני לוקח אותו כבר כעשר שנים ואני לא חושב לעזוב אותו."

מלצרית הבית מחייכת בנימוס ומגישה לליטני טוסט וסלט. בינתיים, ליטני עושה פוזות למצלמה כמו דוגמן מנוסה שיודע בדיוק את התנוחות הנכונות. הוא גונב עוד הצצה למסך הטלוויזיה, אולי יתפוס איזה גול של הרגע האחרון.

בילדותך נחשבת לפסנתרן מחונן, האם בראייה לאחור הפוטנציאל שלך מומש?

דני בוהה באוויר ומחייך. "לא מומש בכלל. אחד הדברים שאני מצטער עליהם ואני לא מצטער על הרבה כי זה שטויות להצטער על מה שהיה. זה על זה שלא המשכתי לנגן על פסנתר. הייתי יכול להגיע לרמות מאוד גבוהות. אפילו הופעתי בקונסרבטוריון. אבל הקטע של ההורים שהיו יושבים ומכריחים אותך פשוט ביאס אותי. אחר כך הם נפרדו וזרקו אותי בקיבוץ. אז כל הסיפור ממילא נגמר. אחר כך ניגנתי קצת על אקורדיון, ולמדתי לבד לנגן על גיטרה." 

הרגע הכי מאושר בחייך?

"אני לא חושב שאני יודע מה זה להיות ממש מאושר. עכשיו אני די מאושר למרות שהייתי קצת חולה, והברך כואבת. אני ילד שגדל עם ילדות עשוקה, מה שנקרא. ההורים שלי נפרדו וזרקו אותי לקיבוץ. גדלתי פה ושם, מוסדות עניינים. אני מאושר באמת שאני רוכש לי משהו שאני אוהב, שאני קונה לעצמי מתנה. אני קורן מאושר שאני קונה גיטרה חדשה."

על שלושה דברים העולם עומד?

"אני אומר לך על מה העולם עומד. על כרעי תרנגולת, וגם עכשיו עם שפעת העופות גם זה לא בטוח."

הוא מקציף את זיפיי במברשת רכה. עובר בצורת חיוך מקו האוזן לאוזן השנייה דרך הסנטר, תוך כדי משיכות קטנות. בזרת ידו, הוא אוסף שארית של קצף לבן ומשרטט לי את קו השפם. מכשיר אדים המזכיר בצורתו מטול שקפים נושף על פני ומרכך את עורי. בתנועת אגודל עם כיוון השעון, הוא פותח את תער הכסוף. במכה קטנה, מחליף להב ישן בחדש. הוא מרסס חומר חיטוי על הלהב ומבעיר אותו עם מצית. תנועה מהירה ומיומנת של מפרק היד, מכבה את הלהבה.

הלהב המטוהר מסמן את קו הפאה ויורד מטה. תחושות גירוד ועקצוץ באות כנחשול לאחר תנועת התער. יש משהו נקי ומזכך בגילוח הפנים. הלהב המבהיק מסיר שכבות של עור מת וזיפים, אולי גם הורדה פיזית של מסכות נסתרות, מפנה מקום להתחדשות יומיומית.

הוא אוחז בסנטרי ומושך אותו מעט מעלה. הלהב עובר על הגרון הפועם. חששות קדמוניים עולים לנוכח קור המתכת על חמימות העורקים. בראשי, אני מדמיין סצינה ממערבון ספגטי בו אני, הבוקר, אוחז אקדח ומכוון אותו לאיזור חלציו של הגלב התורכי ומזהיר אותו שפגיעה יכולה להיות הדדית.

הוא מסיים את הגילוח ומקרב את קיקלופ האדים לפניי עד שנקבוביות עורי נפתחות לנשימה.

מסתבר שהגילוח היה רק ההתחלה והטיפול המשיך והמשיך וכלל ניקוי פנים, מכשירי יניקה, שאיבה, מסכות שונות ואף מריטת שערות סוררות בחוט תפירה. הדר שהבחינה ביכולות התלישה והמריטה של הגלב, יעידו גם לחיי שהאדימו כסלק, אצה רצה וביקשה סידור גבות זריז. הבחור לא נרתע, ובחמש דקות של חוט ופינצטה, שימח עד מאוד את הדר. להפתעתה, התוצאה הסופית הייתה טובה לא פחות מעבודתה של הקוסמטיקאית הקבועה בפאתי חדרה.

כשסיים את הטיפול בהדר, הוא ניגב את פני במגבת חמה שניחוח כביסה מתקתק עולה ממנה.

"חאלס, סיימנו", אמר.

הבטתי בראי במהלך הטיפול ולרגעים חשתי ונראיתי כאילו נקלעתי לקטטת רחוב, אך בסוף הטיפול, הבטתי שוב במראה ולא רק שהייתי חלק למשעי, אלא גם צעיר בעשר שנים.     

את שוקו מצאנו מתחת לעץ מול המשרד. הוא ישב מכונס בעצמו, זנב בין הרגליים ורתמת בד קרועה סביב גופו. פרוותו החומה והלבנה הייתה מלאת קוצי שדה. הוא גרגר לכל עבר. לא נראה שהוא ישרוד יותר מכמה ימים בקור הזה. שני כלבי רחוב שבאו לרחרח אותו זכו לחשיפת שיניים לא אימתנית במיוחד, שקצת הזכירה לי את סימבה במלך האריות, לפני שלמד לשאוג. ניסיתי להתקרב אליו והוא נהם לכיווני. לא ניסיתי להתעסק איתו יותר מדי והנחתי לו לנפשו. לנוכח אי השקט שלו והנראות הכללית, המחשבה אולי הוא חולה חלפה בראשי.  

בבוקר למחרת, הוא היה באותו המקום. כנראה שהעביר את הלילה הקר באויר הפתוח. גופו הכחוש והצעיר התנחם בתנוחת כעך. קרני שמש בודדות חדרו מבעד למסך העננים האפור והפשירו את היום. בצהרים, הבאתי לו שאריות עסיסיות, כרעי עוף, בגודל של רגלו שלו. קרעתי נתח אחד בידיי והשלכתי סמוך אליו. הוא אפילו לא הסיט את מבטו החשדני. זזתי מעט כדי לצאת מזוית הראיה שלו והצצתי מעבר לחומת בטון. הוא זחל על גחונו באיטיות והביט לצדדים, כשראה שאיש אינו מאיים עליו, הסתער על הבשר. חייכתי לעצמי ואמרתי שהכלב הזה הוא כלב רחוב משופשף, חרף גילו הצעיר. הנחתי את שארית המנה מתחת לעץ וחזרתי לעבודה.

בערב, לא נותר זכר לארוחת הצהרים ושוקו נראה הרבה יותר סבלני כלפי. בימים הבאים, שוקו העביר את משכנו לתוך המשרד ופיתח יחסי אהבה עם השומרים. כל מי שהגיע לקומה הכניסה, ראה את שוקו והעניק לו תשומת לב.

החיבה, האוכל והבית החם גרמו לשינוי מהותי בשבועות בודדים. שוקו התחיל לשמוח, לקשקש בזנב לקראת כל אורח, הפרווה שלו נעשתה בריאה ומבריקה, לא ממש מבריקה כי עוד לא רחצתי אותו, אבל הכל יחסי בחיים. לפתע, היה לי ברור ששוקו מצא בית והמשרד מצא כלב. בסינית, "כלב קטן" נשמע כמו שוקו (שייאו גואו). העובדים בטוחים עד היום ששמו למעשה הוא "כלב קטן".

התקשרתי לוטרינר שהגיע לחסן אותו את חיסון המשולש ואת החיסון נגד כלבת. סידרנו לו פינת שינה ואוכל, אפילו קנינו לו עצמות משחק לניקוי הפה וג'קט פרוותי וסגול ללילות הקרים. בהתחלה פחדתי שיהיה לו קר מדי בחלל הגדול של הכניסה למשרד ובלי חימום, אבל אז גיליתי שהוא מצא מיקום מעולה בלילות, קדמת תנור החימום של השומר, כך שירדה לי אבן מהלב.

שוקו נמצא אצלנו כבר למעלה מחודש ועושה לכולם שמח בלב. בבוקר כשמגיעים לעבודה, בהפסקות הקפה וכשאנחנו עוזבים, הוא רץ וקופץ ומתרפס בחינניות על הרגליים שלנו, מודה לנו שאימצנו אותו. אנחנו מודים לו שהכניס כל כך הרבה אהבה לתוך מקום העבודה שלנו.

אי אפשר בלי תמונה של הגאון ושיר סיום.