שחר אדום- סין

השירים שבחרתי קפצו לי מהבטן החוצה בפחות מחמש דקות. אני בטוח שיש עוד עשרות שירים שמצליחים לגעת ולרגש אותי, אבל אלו השירים שמלווים אותי כמו טייס אוטומטי במחשבות.

1. "אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות, ותוכלי אז לבחור אם לצחוק או לבכות, אני אדע לפחות שעשיתי הכל בשבילך." (דני ליטני, "משבר אמון")

דני ליטני במיטבו, מלנכוליות עדינה ומלטפת. השיר הזה תופס אותי תמיד קצת לא מוכן, כמו אגרוף בבטן.  

2. "מתחת לראשי מונחת ירך ועל בטני צרור תלתלים מוטל. בלאט יוצאות ידיים אל הדרך
ומסלולן ארוך ומפותל." (מאיר אריאל, "אגדת דשא")

השיר הזה, בביצועו של מאיר אריאל, תמיד מזכיר לי את גיל ההתבגרות שלי. את אי-הוודאות וההתרגשות שבצעדים הראשונים שבינו לבינה. 

3. "תפסיקי לבכות ולבזבז טיפות מלח כל כך יקרות, הם מורידים את מפלס המלח במלח
וצריך את הדמעות שלך לפת שחרית." (מאיר אריאל, "היכנסי כבר לאוטו וניסע")

זה פשוט מצחיק. כאילו הוא אומר: "טוב בסדר, הבנתי את הנקודה שלך כבר לפני שעה, אז בואי נזוז מפה כבר", וכדי להצדיק את הרצון שלו ללכת, הוא מעלה טיעונים משעשעים.

4. "שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך, שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך, שתמצא את דרכך
בכל דרך שתלך ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך. שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב. הו בגילגול הזה, הגילגול הזה." (שלום חנוך, "בגילגול הזה")

זו המנטרה שאני משתדל לחיות על פיה. אמנם, זה קשה ולא פשוט ואנחנו חוטאים בעשרות חטאים קטנים בדרך, אבל אנחנו נצליח בגילגול הזה.

5. "אלקו זה אחד שלא נחשב, אין לו כסף ולא שעון זהב
אלקו זה אחד שלא נחשב, אין לו כסף אך יש לו לב זהב." (יהודה פוליקר, "אלקו")

צלילי ילדות מתנגנים לי בראש כשאני שומע את השיר הזה. בתור אחר שלא היה לו שעון זהב, תמיד הזדהיתי עמוקות עם אלקו.

6. "מה הייתי יכול לעשות במקום, אולי לקרוא ספר, אולי כסף גדול.
אבל הייתי מכור כשהערב ירד, עיניים, צוואר ויד
אבל הייתי מכור כשהערב ירד, שפתיים, צוואר ויד." (אריק סיני, "מכור")

לא צריך להסביר. הקול של סיני, מחוספס ועייף, מספר על התמכרות ומה יכולנו לעשות אילו...

7. "הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה, אם אפגוש קוסם, שיודע לעשות הכל,
בתוך רכבת מלאה באנשים שאף אחד לא יצליח לעצור." (עמיר לב, "שש שעות").

שיר מדהים שמדגיש את הבלבול הקיומי שאנו חיים בתוכו. גם אם נוכל להגשים את שאיפות חיינו, האם אנו יודעים מה אנו רוצים?

8. "קמת והלכת לתל אביב בבוקר, ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר.
מה המחיר של ילד מלומד, שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד." (אלון אולארצ'יק, "ילד מזדקן")

בעיניי השיר הזה מתייחס למירוץ העכברים בו אנו חיים. ההזדקנות המהירה וההליכה בתלם לא לך.

9. "עם הבוקר מתעורר, אל הדרך המתמכר. נוסע, נוסע, מסביב הרבה ירוק, זה נוגע כך בצחוק
זה רגע מתוק זה." (מוש בן ארי, "דרך")

שיר דרך. כל פעם שאני שומע אותו, יש לי התנייה ללכת לארוז את המוצ'ילה שלי לטיול נוסף.

10. "שיהיה לנו בית עם כלב ועם חצר ושני עצי זית, לשבת ולדבר
כל בוקר אתה תתעורר לידי במיטה. שתחשוב שאני יפה אפילו עוד עשרים שנה
ושתאהב אותי גם אם אהיה שונה." (קרן פלס, "שיהיה לנו בית").

משאלת לב ונבואה שתגשים את עצמה.

שבת שלום.

צהרי יום שני, מעלית עמוסה לעייפה בסינים וערבים, תיבת נוח לעובדים זרים. השפה הערבית מתגלגלת על לשונותיהם של הניצבים לידי ונתקעת לי בגרון. אני מחליף עם הדר מילים של בוקר, ואני רק רוצה לצאת מהמעלית הזו למקום פתוח נטול ריחות, לאכול את ארוחת הצהרים הקבועה שלנו, ולהאזין לרשת ג' באין מפריע.

בדיוק הכנתי מרק ירקות חורפי ומהביל שרק מחכה שנדוג מתוכו תפוחי אדמה, בטטה ופטריות יער סוררות. בעוד אני מוצף בשרעפים, אני קולט כי שלושה ברנשים בעלי חזות מזרחית (נו בסדר, ערבים), בוהים בי ובהדר. איכשהו, אני תמיד לא מסתדר להם בעין, וכן, זה הדדי לחלוטין. ראיתם פעם ציפור דרור בחורף? היא מתנפחת וממלאת אויר בין נוצותיה כדי להתחמם ותוך כך, היא מגדילה את הנפח שלה. כך גם אני, הערבים הם משב הרוח המקפיא שלי. 

מתוך הקבוצה מציץ ראש של ערבי ג'ינג'י שמביט בי במפגיע, אני ממהר להביט בחזרה. שירו של מאיר אריאל מהדהד בראשי: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה".

"שלום"

הוא אומר במבטא מתגלגל, ממש כמו מלצר מנומס פלוס בשיפודיה סואנת.

"שלום"

אנחנו עונים. המילים יוצאות מבין שיניי בצרורות קטנים, מטחי הברות לתוך דמויות קרטון.

"ואללק, איך ידעתי שאתם מישראל? מאיפה אתם?"

"חדרה"

"איזה יופי, אנחנו שכנים. אני מברטעה."

אני לא צריך לספר לכם עד כמה התגלית היממה אותי ושמחה אותי, איזה אושר צרוף, איזה קסם של יום. בן דודי, נצר ישמאעל, מגלה ידע נרחב בגאוגרפיה הישראלית, ולאחר סקירה בבית תפוצות ישראל וביקור ב"יד ושם", גילה כי אנחנו שכנים.

אז זהו, שלא.

האמת, שיש לי רפלקס נוראי שהשתרש בי עוד מימי הצבא, כשאני רואה שני ערבים ומעלה, אצבעותיי נסגרות לאגרופים קמוצים ואני מחפש יציאה קרובה או לחילופין, חתירה למגע, ולא מהסוג שעושה נעים.

דלתות המעלית נפתחו ולהקת הישמעלים (זה יכול להיות אחלה שם ללהקה), יצאה החוצה בקולות רמים, נרעשים מהתגלית. חבריו טפחו על גבו ועודדו אותו, איך הוא זיהה ישראלי בסין ואפילו אמר לו שלום. הם המשיכו בקולות הרקע שנשמעו כברבור קולני, ההולך ומתרחק, של קופים בקרקס.

הדר מושכת אותי לכיוון השני, מרפה את שריריי שהיו מוכנים לקפיצה. אנחנו פוסעים ברחוב והאויר החם יוצא מריאותי בקול נשיפה שקט, כמו בלון שיש בו חור נסתר. חזרתי לשגרה, נשימה ונשיפה, חיוך ונשיקה. הכל בסדר, השריטה שלי מעלה ארוכה, רק שמדי פעם מגיע ערבי ומקלף את הגלד, וחוזר חלילה.

ניסיתי לחשוב בצורה מפוכחת על הנושא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית, והגעתי למסקנה הסתומה שאין פיתרון ( או בידרון) אם תרצו, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שאני רוצה אותם כשכנים שלי. הם אנשים כמו כל האנשים ויכול להיות שאילו אני הייתי במקומם, אזי הייתי נוהג באותה הדרך, אבל למזלנו, אנחנו לא שם.

אין פה עניין של סיסמאות וקלישאות, ימין ושמאל. כל עוד אנחנו רבים על אותם המשאבים ועל אותו "הריבוע", כפי שאני מגדיר זאת, לא יהיה שלום. לנו יש ולהם אין, ומה שהם רוצים לקבל, אנחנו לא ניתן. יתרה מזאת, אם הייתי חושב שחלוקת שטחים תרצה אותם ותאפשר לנו שגרת חיים, הייתי עושה הכל כדי שיקבלו זאת. לדאבוני, אני יודע כי ברגע שהם יקבלו שטח חדש, הם לא יבדקו האם הוא כשיר לבנייה או לחקלאות, הם יבדקו אם ניתן להעמיד שם עמדת צלפים.

הדבר היחיד שאני יכול לדמיין הוא שתי מדינות לשני עמים. הם לא רוצים אותנו, וסליחה לכל התקינים פוליטית, אנחנו לא רוצים אותם. אנחנו ב-48 לקחנו את מה שנתנו לנו ונלחמנו על כל פסע. הם רוצים לקבל את מפתחות הבתים שלנו, ועוד בחינם. שיקחו את הרשות ואת השטחים שהם נמצאים בהם, ואם לערבים הישראלים היה מעט כבוד, הם היו לוקחים את עצמם לשטחים ובונים את עצמם כראש לאריות, כסמכות לגיטימית ולא כאוכלי שאריות של הישראלי הממוצע בתוך גבולות המדינה שלנו.

אם למישהו מהאחים הערבים של הפלסטינים, היה באמת כל כך איכפת ממצבם, היה ניתן להקצות להם איזה נחלה לא מיושבת בכל אחת ממדינות המזרח התיכון, אפריקה או אסיה, אבל בשורה התחתונה, הם גרים בתוכנו, ואנחנו גרים בתוכם - זרות קיומית בלתי אפשרית. הם רוצים להיות כמונו, אבל לעולם לא יצליחו כי ישנה אפליה מובנית, אז הם חוזרים מתוסכלים לכפרים שלהם וחושבים כיצד לתקוע טריז בגלגלי הציונות.

אני יודע שהדברים שאני אומר נשמעים מעט קשים ולא משוייפים לאוזן, אך תנסו לענות לשאלות הבאות ותגידו לי מה אתם חושבים:

האם הייתם רוצים שכן ערבי?

האם הייתם מסכימים שהבת שלכם תתרועע עם חבר ערבי?

האם הייתם מעוניינים בראש ממשלה ערבי?

אם עניתם בשלילה גמורה לשלושת השאלות הנ"ל, אתם ככל הנראה, מאמינים כי לא בכדי ישראל הוגדרה במגילת העצמאות כ"מדינה יהודית דמוקרטית". יתרה מכך, אתם מאמינים כמוני, כי ישראל זו המדינה שלנו, ולא שלהם.

החומה הנמוכה, מלאת הטחב, ליוותה אותי משחר ילדותי. במשך שנים רבות, הטמנתי בה פתקים מקומטים, בידיעה שהיא הכותל המערבי שלי. גדר היקפית סביב הבלוק השכונתי שהפרידה בין כר הדשא הירקרק לכביש הצר. החומה הסינית של ימי התבגרותי שהיוותה עבורי מונומנט היסטורי, קו גבול בין המותר לאסור.

העשב השוטה שהקיף אותה היה בשבילי סבוך ומרתק כשמורת האמזונס, והרמשים הקטנים כמיקרו קוסמוס של הסוואנות בקניה. חגבים קופצים הפכו לסוסים מעופפים, ונמלים חרוצות שינו עורן ללטאות ענק. כל יום כנפי הדמיון היו לוקחות אותי למקום אחר, פעם אביר בלתי מנוצח הרוכב על סוסו הצחור ברחבי קמלוט ופעם צייד עשוי ללא חת בערבות מונגוליה.

כל יום, עם חזרתי מבית הספר הייתי חוטף כריך מהמקרר ורץ להמשיך את הרפתקאותיי הסודיות. הבית בשעות הצהרים היה בדרך כלל ריק. גרנו בבית ישן משותף דו קומתי, "בתי הרכבות" קראו לבניינים הללו. אמי עבדה בשעות האלה, והשאירה לי תמיד מפתח במקום הקבוע. הייתי רק צריך להושיט יד להגיע לחלון, במרווח שבין תריס הפלסטיק השבור לזכוכית הפנימית, שם היה המקום הקבוע.

מדי פעם, כשהתייאשתי ממשחקי פנטזיה, הייתי נוקש בדלת שמול דירתנו, הבית של שרה השכנה, שלוש דפיקות נרגשות של ציפייה. היא ידעה תמיד שזה אני, אך תמיד שאלה: "מי זה ?"

כשהדלת נפתחה, גופה הבריא של שרה השכנה היה ניצב מולי, שערה הלבן תמיד ובגדיה הפשוטים, וגופה שהדיף ריח של עוגיות חמאה שזה עתה יצאו מהתנור, כל כך אהבתי את הריח הזה.

"תכנס, למי אתה מחכה?"

צעדתי לתוך הסלון הקטן והחמים, והתיישבתי מול מקלט הטלוויזיה, לצידי השולחן החום כהה והכיסאות החומים עם הריפוד האדום. שרה פסעה למטבח ושמעתי רעש מוכר, גניחה משעשעת של מכשיר המים הקופצים. היא תמיד הייתה מכינה לי גזוז בטעם פטל ומגישה לי עוגיות.

כאשר נכנסה לסלון, פתחה את מקלט הרדיו הכחול שהופעל על ידי גלגלת גדולה בקדמותו, רעש סריקת התחנות היה מנגינה נפלאה באוזניי. בינתיים, לטשתי עיניים בקירות הכה מוכרים לי, תמונות של בנים ונכדים ובעל, את רובם הכרתי, על כולם שמעתי סיפורים. קירות ביתה היו צבועים נטיפים לבנים בסגנון "שפריץ", כפי שהוסבר לי פעם, זה דמה לי מאוד לפנים של מערה קדומה שבה הכול עמד מלכת.

העיניים של שרה היו תמיד עצובות ועגולות, כמו של כלב מסור שיודע שבעליו עומד למות. אימא סיפרה לי שהיא עברה את השואה ואיבדה כמעט את כל משפחתה. לאחר מכן, בארץ היא שכלה את בעלה, האובדן נגס בעקביה כל הזמן. אבל אני ידעתי שלי יש תמיד מקום בלב שלה, והיא צוחקת מבפנים כשאני איתה.

בתוך ספל ורוד מעוטר לבבות אדומים, אנו יושבים ומסתובבים, דמויות משנה במחול סוריאליסטי הלקוח הישר מתוך מסיבת התה של הכובען המטורף.

הדר מביטה בי בחיוך מבוייש ואומרת:

"אני מפחדת"

שיערה מתבדר ברוח, וזנב הסוס האסוף נראה כאילו הוא מנסה להקביל לרצפה.

"ממה יש לך לפחד, זו רק כוס תה ורודה, והיא קצת מסתובבת."

אני אוחז בגלגל ההיגוי שנמצא במרכז הספל ומסובב ביתר שאת. מבטה מתרכז בי ומעלים את השאר. 

"כן, אבל זה מפחיד אותי. זה מסתובב מהר ויש לי סחרחורת".

שנינו צוחקים ומסתובבים, מסתובבים וצוחקים בתוך בועה ורודה. אני מביט בעינייה הכחולות, העמוקות, ששואבות אותי בסיבוב פנימה כמו מעבולת נסתרת. עבורי, העולם ממשיך להסתובב גם שהסחרחרה עוצרת.

מדהימה אותי המחשבה שהאישה הזו, שיכולה לחרוץ גורלות במבטה, חוששת מקרוסלה שאין לה הגבלת גיל בדיסנילנד. אנחנו יורדים מהמתקן וממשיכים לטייל בפארק. אנו עוברים בין העולמות: הפנטזיה, ההרפתקאות, ולבסוף, מגיעים לעולם העתיד. רק אחרי שעה ומשהו של הסתובבויות והתרגלות לארץ האגדות הזו, הדר שואלת:

"אתה רוצה ללכת למופע של מלך האריות?"

"כן, למה לא?"

המופע היה יפה ועונה להגדרה "לכל המשפחה". השירה הייתה מצויינת וכך גם, התפאורה. מצאנו את עצמנו שרים יחד עם הגיבורים את "אקונה מטטה"(הפתיעה אותי העובדה, שכל הזמרים במופע היו ממוצא אפרו אמריקאי ומי בכלל מגיע לעבוד כזמר בהצגות של דיסני בהונג-קונג? נו, מילא).

מיד, כשההצגה הסתיימה ונהרנו החוצה ביחד עם גוש האנשים והילדים לאויר העולם, הדר הוציאה את מפת המקום ואמרה:

"אני רוצה לראות את גם את פו הדוב וגם את "it’s a small world", רואים שם את כל העולם וכולם שרים ביחד את השיר. אני יודעת שזה לילדים וזה בטח קצת משעמם אותך, אבל אני רוצה, לא איכפת לך, נכון?"

האוירה שיש בדיסני היא פשוט קסומה. בובות הענק והתפאורה שנראית כאילו נלקחה מהסרט "פנטזיה", עובדי המקום שלבושים בבגדי התקופה ושלגיות מנופפות לשלום מכרכרות מודרניות. אני ציפיתי למשהו אחר, בועט יותר. בשעה הראשונה, קיננה בי התחושה של: "אוקי ומה עכשיו?" אבל ככל שהתעמקתי, הצלחתי לראות את היופי של המקום דרך תווי פניה של הדר, שהתמוססה למול כל סינדרלה שעברה מולה, ודמעה מאושר כשזיקוקים התעופפו מעל הטירה של דיסני. לשמחתי, קניתי כרטיס המקנה לי כניסה נצחית להדר-לנד. אני שבוי בה בזמן שהיא צועדת בין דוכני המזכרות ומוכרי הבלונים. אני מצלם אותה מביטה, ועיניה כמו צמצם המצלמה מתקרבות ומתרחקות להתפקס על כל האובייקטים. אין ספק, שלראות אותה בדיסני, זה האלוהים שנמצא בדברים הקטנים.

"עכשיו כמו שהבטחתי לך אני אבוא איתך לרכבת הרים בתוך ההר. זה לא מפחיד אותי כי לא רואים את הנפילה."

בתוך הרכבת בחושך, היא מחזיקה את ידי בכוח מפוחד, אני לא יכול שלא לחייך. אם הייתי חתול, הייתי מגרגר כעת. אני אוהב את הקירבה הזו ביננו. בתמונה, שצולמה בזמן הנסיעה, רואים אותי מחייך בפה מלא ואת הדר יושבת לידי, מדביקה אלי את כתפה ובו בזמן, מכונסת בתוך עצמה, קצת הלומה. תמונה לא רעה של שנינו, ממסגרת מצב.

הדר עובדת קשה מאוד וצריכה תמיד להיות רצינית ולתת יותר ממאה אחוזים מעצמה, אני אוצר את הרגעים בהם היא מתיילדת, מצחקקת, מצביעה בלי בושה על דברים שמסקרנים אותה. "מפחדת" קצת, פחד עדין כזה של התרגשות. בכלל, אני אוהב לקבל אותה כמו שהיא, משוחררת וחסרת רסן, כמו סוס מוסטנג בטבע. ביחד, אנו יודעים להשיל אחד מהשני את הלכלוך היומיומי ולצאת בדהרה בשדות הירוקים.

אני שוכב על מזרון כחול ומביט על שמיים אפורים כמו פרווה של חתול סיאמי. שני אנשים כורכים סביבי רצועות וחגורות. מושכים את החבל המחובר לרגליי בכוח כדי לוודא שהכול תקין.

הם שואלים אותי בספרדית: "טודו ביאן?"

אני עונה בחיוך: "כן, אצלי הכול בסדר" ונכנס איתם לתוך מעלית כתומה, שעולה באיטיות מותחת עצבים לגובה של מאה עשרים ושניים מטרים. משום מה, נראה לי חשוב לציין גם את שני המטרים הנוספים הללו.

האמת שזה קצת מפחיד, לא כמו שחשבתי אבל עדיין יש רעד קטן בגו התחתון. הוא חולף מהר. אנחנו באמצע הדרך. כל החברים מהטיול באו איתי, אפילו יפעת שפגשתי לפני כמה ימים והחלפנו מבטים. הם צועקים חזק, אני לא שומע. בראשי מתנגן לו טראנס בווליום גבוה, מצב ראבק, הגוף עושה ורק אחר כך חושב. לקפוץ מגובה כזה לתוך האדמה הקשה, מה לעזאזל חלף לי בראש. בום, בום, בום, הטראנס מתחזק. המעלית נעצרת בחריקת גלגלת. האיש שעובד שם, נדמה לי שקוראים לו חואן, אומר לי כמה דברים אחרונים. זה נשמע כמו הספד. אני אומר לו: "ואמוס", קדימה.

השער הקטן נפתח והכבל שקשור לרגליי נשמט מטה, זו הפעם הראשונה שאני שם לב למשקלו, הוא גורר אותי מעט מטה. אני רוכן קדימה להטיב לראות. הרכבים שעוברים בכביש הקרוב נראים כמו נמלים קטנות והחברים מלמטה אינם נראים כלל, נקודות קטנות על הרקע הירוק של הדשא.

חואן סופר עד חמש. אני מכין עצמי. סופר איתו בלב, אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמ....

אמרתי לכם שהייתי הקופץ הראשון לאותו היום? בחלק מהמקומות מורידים בעלות של הקפיצה הראשונה מחמת הסיכון. 

"חמש", חואן אומר, ואני קופץ קדימה בכול הכוח שרגלי הצליחו להפיק. לכמה שניות, אני לא בטוח שאני אכן קשור, ונמלטת מפי צעקת טירוף של מתאבד. אני נופל במהירות שיא, כמו גוש אבן.

משיכת החבל מעלה הודיעה לי שהכול בסדר. המשכתי להתנדנד בין שמיים וארץ עוד כמה רגעים עד שהורידו אותי למטה, ראשי אדום וגדוש מצביע לכיוון האדמה. כמות האדרנלין שזרמה לי בגוף הייתה עצומה, חיבקתי את כולם, רקדתי והצטלמתי. זיכרון הקפיצה ממשיך לפעפע בי גם היום.

אין הרבה רגעים בחיים שעצם קיומם מצדיק את קיומך. זה היה אחד מהרגעים האלו. מעולם לא חשתי קליל כל כך. יש חוויות ויש דברים כיפים, זה היה משהו אחר, טרנסצנדנטלי. פתאום אני מבין למה אני פה, בעולם הזה. לא אוכל לנסח זאת במילים יפות אבל בפנים משהו התחבר. שברים קטנים התאחו ופצעים הגלידו. אולי זה החותם שהותירה בי תחושה של כמעט מוות ואז הערכה מחדש של מושג החיים.