שחר אדום- סין

אחד החברים הטובים שלי הוא לוחם קומנדו במילואים. הוא סיפר לי שבמבצע "חומת מגן" הוא נשלח לחלץ גופות של גדוד מילואים מתוך גיהנום אורבני בג'נין. הצוות שלו נכנס לתוך מבוך בתים שהושחתו ללא היכר ממטענים וכדורים שורקים. מכל מקום סגרו אותם בניינים צפופים ומכל מרפסת ניבטו קנים רושפים. הרעש היה מחריש אזניים. כשהגיעו לגופות לאחר מאמץ לא אנושי גילו שמרבית הגופות ממולכדות. בזמן שהם בסכנת חיים, הם פרקו את המטענים המאולתרים ולקחו איתם את הגופות שכבר הספיקו להתקרר. בדרך אגב, הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא זיהה את גופתו של אחד הלוחמים כבחור שלמד איתנו בשכבה.

האירוע הזה מייצג היטב את הדבקות במטרה וערכי צה"ל. גם הוא וגם אני חונכנו על ברכי התפיסה כי מחזירים חיילים הבייתה בכל מחיר, גם במחיר סיכון הלוחמים הטובים ביותר.

ישבנו על גג ביתו בזמן השיחה. שתינו תה צמחים ונתנו לחום לזרום לנו בגוף. הפוגה מהחיים כדי להחזיר קצת צבע ללחיים. אני זוכר שצחקנו שאני הפסיכולוג שלו. כל השירות שלו הוא שתק, פרט לשיחות הגג שלנו. סיפר לי במשפטים תלושים על אירועים שסימרו את שערות ידיי. הוא לא שקל מילים, אלא פשוט דיבר. ניצל את הבמה להוציא הכל החוצה.

לפני כמה ימים, אחרי עסקת שליט, שוחחנו בטלפון והוא הפגין שמחה מסוייגת.

"אני שמח מאוד שהוא שוחרר, אבל המחיר כבד מדי. זה נותן אור ירוק לחמאס לנסות לחטוף עוד חיילים. בינינו, שנינו יודעים שזה לא סיפור כל כך קשה לחטוף חייל."

בראשי דמיינתי את כל החיילים העפוצים בדרכים שרק רוצים להגיע הבייתה בימי שישי. חושבים על האוכל של אמא ועל הדייט, אולי, שמחכה להם. את החיילים השבוזים בעמדות השמירה. מנסים שלא לעצום עיניים ומתחילים לסטור לעצמם כדי להישאר ערים. מי חושב בכלל שמישהו יבוא ויחטוף אותם. הפחדים שלהם הרבה יותר קיומיים. הם רוצים לצאת שבת.

"זו לא באמת משימה מסובכת מדי...." הנהנתי.

"אסור למדינה לשחרר מחבלים עבור חיילים. כל חייל צריך לדעת שאם חוטפים אותו, הוא אדון לעצמו. כמובן, שצה"ל חייב לעשות כל שביכולתו מבחינה מבצעית, אבל לא להגיע למשא ומתן עם המחבלים הללו."

אני אישית הייתי בעד העסקה, חרף המגבלות הברורות שלה. במקום מסויים, אני חושב שעסקאות כאלו מחלישות אותנו. אני רוצה לומר שזו הייתה העסקה האחרונה ודי. רק רציתי לדעת שגלעד חוזר הבייתה ולא הופך לעוד רון ארד. עכשיו שאנחנו יודעים שהוא בבית, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים.

האם אפשר לבצע חקיקה בנושא? לקבוע כי כל חייל, שבעינינו הוא עדיין ילדון בן 18, יחתום על הסרת אחריות של צה"ל כבר בשרשרת החיול. זה אפשרי. זה אפילו חלק מהתהליך הבלתי נמנע של המעבר של צה"ל מצבא-העם לצבא מקצועי. לכל מקום עבודה, יש הסכם מוסדר בין המעסיק למועסק. אם נסיר את מסך האמוציות שלנו מעל הגיוס לצה"ל, אז ההגיון שבתהליך מוציא ראשו. ברור שהייתי רוצה ועדיין רוצה שכל חייל שיוצא למשימה יחזור בשלום לבסיסו ולחייו. העניין הוא שארגוני הטרור מנסים למנף את החטיפות הללו לכוח מדיני. רק לשמוע את המחבלים הללו מתבטאים בתקשורת על כוחו של הארגון וכיצד יחזרו לשחרר את יבנה ותל אביב מהכובשים, גורם לי לחשוב מחשבות לא טובות.

אני מסכים שצה"ל מחוייב להחזיר כל חייל לביתו בכל דרך. הדרכים הללו צריכות להיות דרכים צבאיות, מודיעיניות ולא מדיניות. מעבר לעובדה שאני מסיר את הכובע בפני משפחת שליט שהפכה את בנם לבן הקולקטיבי של מדינת ישראל, זה לא יכול להיות משהו נורמטיבי. לא החטיפות ולא הלחץ הציבורי שליווה את השלטון עד למתן המענה המדיני.

החזרה של גלעד שליט חיזקה את המדינה הרבה יותר ממה שהיא חיזקה את ארגוני הטרור. ישראל כמדינה מאוחדת, חזקה פי כמה וכמה מחיילי מילציות רעולי פנים. היינו צריכים אחדות. קיבלנו אותה. עכשיו בואו ונחשוב איך זה לא קורה שוב.     

שם הרי ההורות, הושט היד וגע בם. השביל לשם ארוך ומפותל. בצידי הדרך סבך עבות של רגשות מעורבים. אני צועד בנינוחות. בוחן את השינויים בתוואי הדרך. מקשיב לפכפוך המים של מפל קרוב. ההליכה אינה קשה במיוחד. גם לא קשה לנשום. אך עדיין יש משהו באויר. מן תחושה סמיכה של לא-נודע, כאילו שעוד רגע קט, מיד אחרי האוכף הקרוב, אבחין בעליה נסתרת תלולה במיוחד. אני עוצר לנשימה. ידיי על ברכיי וגופי רכון קדימה. מבטי חוקר את האופק. אני לא בטוח במה שעיניי רואות. מעניין אם הוריי היו פה לפניי. מהרהר לעצמי.

טיפות זיעה נופלות על הקרקע בקול עדין. מהן נובטים גבעולים ירוקים רכים ודקי עלים. בהמשך הדרך אני נתקל בפסל אבן גדול בדמות אישה. בטנה עגולה ומלאת חיים. היא מוכרת לי מאוד. זוית האף. עיקול החיוך. אני כורע ברך לפניה. מתוך תיק הצד, אני מוציא שני תפוחים אדומים ויפים. מנגב אותם היטב בשרוול החולצה. אחד - אני מניח למרגלות האישה. מנחה ראויה. פרי עבור פרי. בתפוח השני אני נוגס, מתרגש מהעתיד לבוא.         

כשחזרתי לארץ מברזיל, אחרי המפגש עם הדר, היא שלחה לי לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה שלה מחזיקה גור כלבים שחור. עד שהתראינו, בכל רגע נתון שהיה לי, בין משמרות בעבודה, בין המקלחת לשינה, רצתי למחשב והבטתי בתמונה באדיקות, כמנסה לפענח איזשהו צופן נסתר. שיננתי כלומד למבחן כל תו ושקע בפניה.

אחרי כמה שנים, חיפשתי את התמונה וגיליתי ששרת הדואר מחק חלק גדול מהתכתבות הטיול שלי, כולל התמונה. המחשב המקרטע שהיה אצל אחי בחדר שבק חיים סופית ולקח איתו את התמונה לעולם הקבצים הבא. מאז כל פעם שאנו מגיעים לאחת מחברות הילדות של הדר, שצילמה את התמונה, אני מפציר בה לשלוח לי את התמונה. איכשהו זה מתמוסס והימים עוברים. בביקור האחרון בארץ התעקשתי עד מאוד והיא שלפה אלבום תמונות. אמיתי כזה שצריך להעביר עמודים ולהיזהר שהתמונות לא יפלו מכיסי הניילון. בשלב מסוים, היא מוציאה תמונה מהאלבום ומושיטה אותה לעברי.

"אתה מתכוון לזו?" היא שואלת בחיוך

אני מחזיק את התמונה בלי מילים לכמה שניות.

"כן..." אומר כחולם.

הדרי שוכבת על ספה כחולה שעליה מעויינים סגולים ומחזיקה את אותו הגור שהיום הוא כבר בן 9 ומעמדו הדרדר קשות לאחר בואם של הבכור והתאומות שבאו לאחר מכן. היא לבושה במכנסי אימון בצבע ורוד כהה הגדולים עליה במידה וסריג ורדרד הנושק לטבורה. שרשרת כסף עם תליון גדול של ענבר טבעי מונחת לה על עצם החזה, שערה סתור והיא מחייכת אור.

"זו לא התמונה הכי מחמיאה בעולם, אבל זה מה שיש לי פה." אמרה לי אז.

היום, אני יכול לראות למה היא התכוונה. זו בסך הכל סוג של תמונת בית שצולמה לשם תיעוד. בעידן הדיגיטלי, אולי, היא בכלל לא הייתה עוברת המרה לאלבום קשיח. אך עבורי, זה לא היה פחות ממושלם. מתודלק עד כאב בסמי אהבה, לא ראיתי מעבר לכחול של עיניה. עד היום, כשאני מביט בנערה הזו בתמונה, אני רואה אמת. חיוך שמפרק כל מטען כמו חבלן מקצועי. את הבסיס לחיוניות והקסם שיש באישה שלי. משם לפה, היא לא השתנתה בכלל.

אם תכופפו את ידי ותאמרו כי בכל זאת חלפו שמונה שנות חיים, אומר לכם רק שהיא יפתה עוד יותר והפכה להבטחה שאז רק הנצה בעיניה.