שחר אדום- סין

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.