שחר אדום- סין

אם הייתי מבקש מכם לשנות את שם משפחתכם ולבחור לעצמכם שם חדש, האם הייתם מסוגלים לעשות זאת? האם שינוי שם, זהו הליך סמנטי חסר משמעות, או שמא, גובל בביטול עצמי? האם אדם יכול להמציא את עצמו מחדש על ידי שינוי שמו? 

סוגית שם המשפחה מטרידה אותנו כבר זמן מה. כשאני אומר אותנו, אני מתכוון אלי ואל הדר. על פי רוב, האישה מחליפה את שם הרווקות שלה בשם משפחתו של בעלה וכך ממשיכה את השושלת. בשנים האחרונות, התחזקה תופעת שני-השמות בקרב זוגות צעירים, או בשמה הארצישראלי; "אני מביעה את מחאתי על דיכוי של שנים ושל שלטון פטריארכלי" או לחילופין, "עוד לא החלטתי מה אני רוצה". לדעתי, זהו ניסיון לא מוצלח במיוחד לאחוז בשתי קצוות החבל. מחד, לא לאבד את הקיים. מאידך, להוסיף את החדש. וכמו בכל מקרה שיש בו רצון להיות עם ולהרגיש בלי, משהו לעיתים מתפספס.

ברצוני לשתף אתכם בדיון אישי מאוד, שעד כה, נערך בדלתיים סגורות ללא אישור כניסה לתקשורת. אז מעשה שהיה, כך היה. לפני 28 שנים וקצת, הגיח לאויר העולם תינוק חביב שחור שיער וירוק עיניים. כעבור כמה ימים העניקו לו את שמו הפרטי, לצורך העניין, יעקב. אותו יעקב החל להגיב לסביבה ולקריאות האנשים. אך אבוי, גילה הוא רתיעה עזה מהשם התנ"כי, ומנגד, בקלילות של נחליאלי רוטט זנב הגיב לכינוי: קובי. עם הזמן, כל העולם הסובב אותו, פרט למשרדים ממשלתים, פקידות קישור ודודות צובטות לחיים, פנה אליו בשמו האמיתי, ולא זה שננקב שניות ספורות אחרי חיתוך המוהל(או לפני, אני לא זוכר, זה היה מזמן).

השנים נקפו והוא הפך לעלם חמודות, סיים את הצבא והתקדם צעד אחד צעד במעלה הגבעה הזו, הנקראת חיים. הוא מצא אהבה והחליט למסד את הקשר. הכל היה נהדר והאהבה פרחה, אך על דבר לוגיסטי פשוט וחסר משמעות איש לא חשב, שינוי שם המשפחה. להתרגל לשם לוקח זמן, אך לאבד שם, זה כבר מורכב יותר. בצבא, קראו לו בשם הזה. כל מי שמכיר אותו, מזהה אותו בשם הזה וכעת, משפחה חדשה-שם חדש. 

עוד בטרם הוצעה הצעת הנישואין, הדר ביקשה בכל לשון של בקשה שלא לקבל את שם משפחתי. לא בגלל השם, אלא יותר בגלל המשפחה. כמובן, שהתרוממתי על שתי רגליים אחוריות ואמרתי שאיני מוכן בשום אופן, אך גם בעיצומו של הסירוב, הצלחתי להבין על מה היא מדברת. הצד הזה, שמעולם לא חוויתי קשר הדוק ומשפחתי עימו, מביא עימו אנרגיה שלילית ופוגענית. רק המחשבה שמישהו ינכס אותנו, או את הילדים העתידים שלנו לאותה המשפחה מעוררת בי סערת נפש.

מודה אני כי מיקומי על המדוכה, נעים וחסר תנועה, והפתרון הקל אינו נראה באופק. במקום מסוים, אני לא באמת ובתמים רוצה לשנות את השם שלי, כי זה מסמל את האני שלי בעיני, אבל באותה מידה, איני רוצה שבתעודת הזהות של ילדיי יופיע שם המשפחה הזה. כעת, אפרוש את משנתי לחיוב ולשלילה, בנושא שינוי השם.

אתחיל מהסיבות מדוע כן יש לשנות שם משפחה קיים. ראשית, שם חדש הוא התחלה חדשה. אתה יוצר חיים עם אישה, אתה מקים בית שכולו אומר חידוש. מדוע שלא להמציא שם חדש שיהיה תפור למידותיך?

שנית, כפי שנאמר לעיל, האישה צריכה להחליף את שם רווקותה ולכפוף עצמה תחת גג שם משפחתו של בעלה. בעיני, כיום בחברה שלנו המתוקנת, אין חובה להמשיך בדרכי העבר. יתרה מכך, אם הצעידה בדרך אבות עלולה לגרום להתרעמות שקטה מצד האישה, רק משום, שהיא חשה עצמה כזו שמבצעת את הויתור הגדול יותר, זה לא שווה את זה. מה גם, הגיוני שבחיים המשותפים שני בני הזוג יבצעו את שינוי הדדי. שלישית, וסעיף זה נוגע אלי יותר מכולם, במקרים קיצונים כאשר אינך מרגיש כחלק מאילן השורשים המשפחתי, או שהרצון לבצע הפרדה בין המשפחה הגרעינית למורחבת הוא כה גדול, עד אשר אין מנוס מלכרות את הענף השמי עליו אתה יושב. רביעית ואחרונה, סיבה זו מגיעה בטעם מר-מתוק והיא תת-סיבה של הקודמת, זוהי טעמה של הנקמה וברירה אבולוציונית. ישנם מקרים מסויימים, כמו בן יחיד, בהם שם המשפחה יכחד עם השינוי, ואם אותו אדם החליט להפנות עורף לאותה המורשת, אזי כנראה שיש דברים בגו.   

מנגד, ישנן גם הרבה סיבות כנגד שינוי השם. ראשית, אתה זה שמך. להחליף שם אומר התחלה חדשה, לא כל אחד מעוניין בהתחלה חדשה ומחיקת ההיסטוריה שלו. שנית, יש יאמרו כי זוהי הליכה בוטה נגד המסורת. במשך שנים, בנים המשיכו את בית אביהם ויצרו שושלת ארוכה של המשכיות, אין שום סיבה נראית לעין לעצור את זה. שלישית, שם זה טאבו, לא משנים גם אם לא אוהבים, צריך לבלוע את הגלולה המרה ולהמשיך הלאה. סיבה רביעית, ואולי זו שמטרידה אותי יותר מכל, שזו סיבה לחלוטין אמוציונאלית, היא שישנו איזה חשש טבוע ועמום כי עם שינוי השם, עלול להשתנות מזלך.

לסיכום, גם אחרי שכל הטיעונים נאמרו והדף התמלא בבעד ונגד, אין לי תשובה ברורה. כשאני מביט בפוסט הכתוב, אני רואה המון מילות ניגוד שמבזיקות מול עיניי. היום הגשתי להדר טופס של משרד הפנים כשכל פרטיו מולאו, כולל השם החדש שנבחר, סך הכל ארבע אותיות, קצר וקליט ונכון, ועדיין...

האויר טוב יותר שם, אני נושם מלוא הריאות. הרחובות נקיים ברובם, מלבד כמה יושבי קרנות רחוב המקרקשים בפחיות שימורים ריקות ומרקידים בתוכן כמה מטבעות מלוכלכים. הבניינים זוהרים בניאון, והכבישים כמו בהסכמה שבשתיקה סואנים פחות. לבד, אני צועד, נושם גדול. בדידות מעיקה רובצת לפתחי כמו כלב זקן שנים, הוא ממתין לאות, אני לא נותן לו להתעורר, מרדים אותו בליטופי כף ידי. שן, ידידי, שן, אין לך בשביל מה לקום, אני אומר לו בהמהום. רתך יושב על רגלי מפלצת מתכתית, עכביש אלומיניום, ומתיז מטר של גחליליות רומצות.

אני פוסע לתוך שדרת בילויים ידועה, מרחק הליכה ממלונות "מריוט" ו"הילטון", יש פה הרבה זרים שיושבים סביב שולחנות ומשיקים כוסות בירה מוקצפות לנשיקות זכוכית. אני מחפש מקום לאכול בו. אמנם, אני מכיר את המקום הזה מצוין, אך כשאתה מגיע לבד למקום אתה מעדיף למצוא מקום כמה שיותר ביתי וצנוע, מקום שלא יצעצע ויחצין את הלבד שלך. עיני לכדה שולחן עץ פנוי ומזמין בקצה מסעדה שכבר סעדתי בה בעבר, היא מתמחה במטבח הגרמני ומייצרת בירה במבשלה משל עצמה. השירות היה מהיר ונעים, מיד כשהתיישבתי הניחו מולי לחם שחור מלא בסלסלת קש, ובצד חמאה רכה למריחה. הבירה הגיעה ונלגמה בתענוג. למנה עיקרית הזמנתי שיפוד פילה בתוספת ציפס עבה מותן. הרגשתי כמו במשתה פרטי משלי. בזמן ההמתנה, שכאמור לא היה רב, שלפתי את ספרו של גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" והמשכתי בקריאה הרצופה שלי שהתחילה לפני כמה ימים במיטתי והמשיכה ברכבות.

מאז ומתמיד אהבתי את כתיבתו של גרוסמן, כתיבה חדה אך מעוגלת. מציאות פשוטה שעטופה בתיאורים מלבבים שמאירים לנו את המציאות שאנו חיים בה. הוא לוחץ לי על שלושה מקומות בו זמנית: על הבטן, על שריר הלב ועל שקיות הדמע.

בבטן הוא מנצח על נחיל עשים גדולים ומגושמים שמשק כנפיהם המתאבקות במגע, מרעיד את קצות העצבים. על הלב הוא לוחץ ביד חשופה, ללא סרק, עובר דרך בית החזה כמו בן-בית, בואכה לליבי ומפמפם, ומלהיט את המצח ומתפיח ורידים. ואז כמו פרץ, לחלוחית פותחת שער, והיד כמו מגבה המכונית נשלחת מלקטת מי מליחות, ובמריחה זריזה מעלימה זכר.

סיימתי את הארוחה המצויינת והחלטתי לקנח בסרטו החדש של ג'ימס בונד, שהיה מעולה (בוז לכל המלעיזים. בונד צריך להיות בונד ולא יותר) וקערת ג'מבו של פופקורן מתוק, ומשם המשכתי למלון.

בחדר המלון, התרחצתי היטב במים רותחים, התלבשתי בבגדים חמים ונכנסתי למיטה כשטמפרטורת גופי עוד בנסיקה. כיוונתי את השעון שבטלפון הנייד לשבע בבוקר, כדי שאספיק להגיע לפגישה בזמן, אבל הבחנתי שהשעה כבר תשע דקות אחרי חצות, אז הזזתי את ערות הבוקר ברבע השעה קדימה, כיביתי את האור ונאספתי במהירות לחיבוקה המתקתק של השינה.    

היה לי חלום מוזר מאוד. חלמתי שאני, בדמותי הנוכחית, הולך לבית הספר היסודי שלי ונכנס לתוך חדר קטן, שהתואר קיטון מתאים לו ככפפה ליד, צפוף וקטן בצבע אפור אסבסט. המטרה הברורה הייתה החלפת בגדים ליציאה. יש איזה בטחון בלי דעת בחלומות, משהו שמושך בוודאות קיומית לבצע דבר מבלי באמת להבין את פשרו. הנחתי את תיק האימון שלי על ספסל עץ פשוט, זהה לחלוטין לספסלים שנהוג לשבת עליהם בזמן טקסים שכבתיים.

בעודי מסיר את חולצתי בתנועת קילוף מעלה, בדיוק ברגע שצווארון החולצה עובר מהנוחות היחסית של הצוואר הדק למיצר הגולגולת דרך אף, עיניים ושיער, ראשי, שהיה רם בכמה עשרות סנטימטרים מקהל היעד המקורי של חדר ההלבשה הזה, הציץ מעבר לצוהר מסורג. מעבר לנוף הקבוע של עץ הזית הזקן שהשיר זיתים שחורים כדמעות של זמן, וקירות אולם הספורט שבימים אחרים פרשו עליהם סדיני כותנה לבנים, כדי שישמשו כמסך קולנוע בית ספרי לעת מצוא, בלטו בזרותן שתי בחורות שיצאתי איתן תקופה. הן ישבו על ספסלים שונים, חייכו לעברי ונופפו אלי לשלום.

זה נראה לי מאוד לא קשור ששתיהן הגיעו דווקא עכשיו לבית הספר, כשאני אמור להתלבש, ואיך לעזאזל הן יודעות שאני פה?

אחת מהן, הימנית לצורך העניין, הייתה יפה מאוד. בחורת "פרס", כזו שאתה מציג לחבר'ה בחזה מלא אויר חם ומתמוגג ממבטי ה"איך הוא שיחק אותה" החודרים. הבעיה שלעיתים המציאות אינה חד מימדית, ויופי לבד אינו מחזיק לאורך זמן. התקשיתי לנהל איתה שיחה, לא כי הייתה פחות נבונה ממני, אלא כי היא הייתה יבשה להחריד. לדבר איתה זה היה כמו לאכול לחם בתוך פיתה, חנק מצמית בגרון. אחרי כמה ניסיונות נפל להפיח חיים במה שאמור היה להיות זוגיות קולחת, פרשתי לאחר כבוד במשפט האלמותי: "זו לא את, זה אני", אבל זה היה היא ועוד איך.

השנייה, השמאלית, הייתה בחורה זורמת יותר וכיפית יותר, לפחות עד שהיא גילתה שאני לא מתכנן שהיא תהיה אם ילדיי. בחודשים שהיינו יחד הרשנו לעצמנו לשחק בנדמה לי, וזאת אחרי שהודעתי קבל עם ועדה כי אני טס לטייל no matter what! היא קיבלה את זה בהבנה ולרגע אחד בודד ומבליח כמו כוכב נופל, חשבתי שזו בחורה לעניין.

אמהמה, מה שנראה כתוכנית מוצלחת על הנייר, הפך במהרה למירוץ נגד הזמן. כשהייתי כבר בעיצומו של הטיול, ולמעשה אף נפרדנו על הנייר, היא התחילה לאבד את העשתונות והציבה אולטימטומים בלתי אפשרים ברמת זכות השיבה. הבחורה הזורמת הפכה שוקעת ואיתה שאריות הזיכרון, המתוקות יש לומר, של הקשר.

ונחזור לחלום, כשסיימתי להתארגן הבטתי בשעון וראיתי כי עבר זמן רב מדי ואני מאחר. יצאתי בחופזה מהחדר לעבר החצר, אך למרבה ההפתעה, גיליתי כי יצאתי לתוך חדר המדרגות של בית הילדות שלי.

עוד לפני שהספקתי לזוז, במצמוץ עיניים בודד, המעסיק שלי אומר לי,

"הדר פה".

חלום אחד, שלוש נשים, וזה ממשיך להסתבך. אני יוצא החוצה במהירות כדי לראות את הדר, והיא מצידה קופצת לעברי ומחבקת אותי בחום. אתם זוכרים שהיו שלוש, נכון? אז איפה השתיים האחרות?

שתיהן באות אלי בפנים מרים וזועפים ומאשימות אותי ומנאצות את הרגע בו פגשו אותי. אני לא זוכר מה הן אמרו, אני זוכר רק את הבעת הפנים המקומטת מזעם.

הדר הסתכלה עליהן ואמרה דבר מה, והן נעלמו ונגוזו.

נותרנו אני והיא מחובקים ומחוייכים.

ערפל השינה החל להנמג והתעוררתי לצליל השעון המעורר ונביחות השמחה של יובב. גופה החם של הדר נשק לגופי. אימצתי אותה לעברי חזק חזק וסימנתי שפתיים על עורפה.

"בוקר טוב, יפה" אמרתי בלחישה.

בזמן שהידסתי בביתי הלום שינה וניסיתי לדלות פרטים נוספים מהחלום ולרדת לעומקו, הבנתי כי תוכן החלום אינו חשוב במיוחד. החשוב הוא שבסופו של החלום כמו במציאות עצמה, הדר ואני מצאנו את עצמנו שלובי זרועות.

הייתי חוזר הביתה רק לאחר ששמעתי את אמי קוראת לי בקול: קובקיס , קובקיס. שמי שנהגה בהטעמה יוונית לזכר סבתי שנולדה שם, באתונה. לדעתי, היא נמצאת היום יחד עם האלים באולימפוס, לוגמת נקטר מנגו מרווה.

כאשר אמי ראתה אותי מגיח מהדירה של שרה השכנה, היא קפצה עלי כאילו לא ראתה אותי שנים, חיבקה אותי ונשקה למצחי, ואמרה "טי קאניס , פדימו?"("מה שלומך, ילד שלי" ביוונית). 

זה תמיד הלחיץ אותי מעט. למה היא כל כך פוחדת, הרי היא יודעת שאני אצל שרה או בדשא. החיבוקים שלה היו עוטפים ומלאים, ובגדיה כמעט תמיד היו ספוגים מים וזיעה.

מיד עם כניסתה הבייתה, תיק הצד השחור היה נזרק ברישול על אחד הכיסאות במטבח ודלת המקרר נפתחת. היא הוציאה משם אוכל פשוט רק כדי להשביע את רעבונה: צנון לח מטל, בצל יבש, גבינות לבנות והרבה לחם. נהניתי לראות אותה אוכלת, היא הפיקה מכך את מירב ההנאה בנגיסות קולניות. לאחר מכן, הרתיחה מים לקפה שחור, והחלה לשוחח איתי על איך עבר לה היום. תמיד אלו היו אותם סיפורים. שום דבר לא חדש בבתי השכנים. אמי עבדה כעוזרת בית וניקתה בתים של אנשים אחרים. היא הדיפה ריח של אקונומיקה ונוזלי שטיפת רצפות, שילוב מתקתק עם צריבה קלה בנחיריים. עבורי הריח של אמי היה שווה ערך לריח פריחת ההרדופים.

כשהמים רתחו בקומקום, היא מזגה אותם לכוס חרסינה לבנה ונמוכה, שעליה התנוססו קישוטים מוזהבים. האדים של הקפה השחור והחזק חדרו לעורי ולדמי, ועד היום נמצאים בתוכי. היא שתתה את הנוזל המר והשחור בטקס רב חשיבות ובסיימה הפכה את הכוס על פיה מעל צלוחית חרסינה תואמת. נתיבים של בוץ זלגו על הצלחת ומקצתם על שולחן המטבח.

"עכשיו זה בסדר", אמרה אמי ולקחה את הכוס לידיה.

לא הבנתי למה היא מביטה כל כך חזק בתוך הכוס המלוכלכת ולא שוטפת אותה בכיור. היא צחקה ואמרה שזו לא סתם כוס, אלא שהיא יכולה לראות את העתיד והעבר בתוך ציורי השחור-לבן שבפנים. ביקשתי לנסות וראיתי רק כתמים כהים, ולמטה משקע גדול של בוץ מוצק.

"אימא, מה זה למטה?", שאלתי.

"זה העתיד", היא השיבה.

תשובתה הפחידה אותי. העתיד כל כך כהה, חשבתי לעצמי.

אמי היא ללא ספק אישה נאה. לא יפיפייה של מגאזינים, אבל יפה עדיין. עיניה מעט מלוכסנות וחומות בגווני הדבש, ואפה ישר וחד. עורה חלק ונעים ומתאר פניה עגול ואימהי. שיערה גלי וצבוע חום בהיר. שפתיה דשנות ומלאות, כעומדות להמטיר גשם של נשיקות.

היא גדלה בסביבה תומכת של שתי נשים: סבתי וסבתא רבא שמעולם לא הכרתי. הן הלבישו אותה כמו בובת פורצלן וניסו לשוות לה חזות אריסטוקרטית, אך אמי לא קורצה מחומר זה, גיל ההתבגרות שלה הפך אותה לנערה סקרנית הבורחת מחלון הבית בחשכה כדי לבלות עם חבריה. אימי צחקה שהיא תמיד רצתה לברוח ממעגל החנק הזה, למרות שהיה עשוי מחוליות קטנות של אהבה.

כל חייה עבדה קשה כדי לממן את חיינו, תמיד היא ביקשה ממני שאלך ללמוד כדי שלא אהיה פועל שחור כמוה.

"כל עבודה מכבדת את  בעליה", אמרתי בחוכמה.

"כן, אבל יש כאלו שמכבדות יותר" אמרה ושתקה.

ידעתי תמיד שיש לה חוכמת חיים שלא ניתן לזלזל בה. היא ראתה את הפשטות של העולם ולא את המורכבות, כאילו ענדה על אפה משקפיים שרואות רק שחור ולבן, בדיוק כמו בכוס הקסמים שלה שחוזה את העתיד.

באותם ימים חגגתי את יום הולדתי השניים עשר. ציצית שיער חומה הידרה את ראשי ועיניי הירוקות בהקו בבטחה תמידית. גופי הקטן היה חזק ושמי נודע לשמצה כבריון השכונתי. לא נתתי לאף אדם לרמוס את כבודי או כבוד אימי. ילדים נוהגים לקרוא בשמות, ולציין שאימך עובדת במקצוע העתיק ביותר. על כל קריאת גנאי כזו, השבתי באגרופים קפוצים ובעיטות כדורגל.

היו לי הרבה חברים: נדב העשיר, ניר היפה ואני הייתי החזק. לכל אחד היה מעמד כזה או אחר בזכות תכונותיו הטבעיות. למרות  בעיות המשמעת, הייתי תלמיד מצטיין. כל התעודה הייתה מלאה בטוב-מאודים ומעולים. כל טו בשבט, בזמן חלוקת התעודות, רצתי הביתה להראות לאימי ולשרה השכנה את ציוני המרשימים. שרה השכנה הייתה נוקשת על העץ שלוש פעמים ואילו אימי ירקה עליי שלוש פעמים ומילמלה בקול, "בלי עין הרע".