שחר אדום- סין

איזה כיף להאזין לשולי רנד. יש שבועות שדיסקים ספציפיים, יותר נכון לדייק ולומר קבצים, מתנגנים אצלי ללא הפסקה. אז כפי שהסקתם מהמשפט הראשון, החודש זה שולי רנד. קול נעים וחם שמספר לך סיפור חיים - אוטוביוגרפיה מושרת. "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע? אה? מכף רגל ועד ראש, מרגליות. אתה שומע? מרגליות".

משהו בבגרות הפיזית של רנד הופך אותו בצורה כמעט מיידית לטרובדור אמיתי. לא עוד ילד שמנסה את מזלו בדיסטורשיין וצעקות למיקרופון. מילים שמכילות חיים שלמים, מילים של אדם שנכווה בחייו וחלף די זמן כדי שהפצע יגליד, אך הצלקת עודנה בולטת כמזכרת. "ופחד נורא ואיום כשאתה נרעדת פתאום".

תמיד הייתה לי חיבה לאנשים שאינם "נקיים" מדי. אנשים שזויות הפנים שלהם משתברות לכדי סיפור, ומגרות את בלוטת הסקרנות. אני מאוד אוהב קמטים, גם קמטים קוליים, כל קמט הוא כמו ואדי מסולעת שנפערת בעור הפנים וכל החוויות זורמות דרכה. לצערי, תרבות הפוטושופ מסלקת את היופי מהיופי ומייצרת דפים חלקים - בלי סיפור. "מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב?", כשרנד שר/אומר את זה, אני מאמין לו. רנד מתדיין עם השומעים על קיומו של אלוהים, ולעיתים זה נשמע כאילו הוא בעיקר משוחח עם עצמו, ואולי עם האלוהים שלו.

כשהשמעתי רצועות מהאלבום לאחותי, היא אמרה בטבעיות: "כן, נו. זה מאוד מתאים לך הגוון המאיר אריאלי, הדני ליטני הזה." לא נותר לי, אלא להסכים. ליבי מתרגש עם קריאת הלב מעלה בקריעה, כאילו בתפילה, למען יפתחו שערי שמיים, כמו חסיד בגשם מול כותל דומם. ליבי נמס אל מול תפילה חילונית וזוגית כמו: " הכנסי כבר לאוטו וניסע, עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול. מה את כל כך צודקת, מה את באמת כל כך חושבת שאת הצדק היחידי עלי אדמות, עלי אדמות. הנה תסתכלי גם עלי רגע...".

ויש עוד טובים וראויים מהאסכולה הישנה וגם כמובן מהדור החדש יותר. אציין בקצרה את הזמרים שעברו אצלי השנה במערכת והשיר האהוב עלי: ארז לב ארי – "מה אעשה". אסף ארליך – "כמה מדרגות", גבריאל בלחסן – "עץ אגוז". כל הזמרים הללו מותירים חותם ולא נעלמים כשמכבים את תחנת הרדיו של גלגל"צ. כל המבצעים הללו ייתכן שיכנסו לפנתיאון הישראלי. בינתיים, כמובן, שאיני יכול להפסיק להתעקצץ מהקלאסיקות הקיימות. מדני ליטני ששר ל"אופליה הקטנה", מספר על מצב הרוח ב"גב למטרה", והוזה את "סיפור בדלת". לגלגל את צמד המילים "עונג שבת" יחד עם מתי כספי בקינה – "היא חזרה בתשובה". לשמוע את קולו השבור של זוהר ארגוב שר "אדם שחקן" ו"ים של דמעות".

ואולי אין צורך להזכיר את הברור מאליו, אך אם יש ספק, אין ספק. אז שלמה ארצי ושלום חנוך ואריק איינשטיין ומאיר אריאל ואלון אולארצ'יק ושלל שיריהם. יש עוד עשרות זמרים יותר נעימים ורכים לשמיעה – שזה לאוו דווקא רע – כמו הפיל הכחול, שלומי שבת, מוש בן ארי, שלומי סרנגה, איל גולן, שרית חדד שכבודם במקומם מונח. גם הם מתנגנים אצלי והרבה.

המבחן האמיתי הוא בקושי של המאזין להפריד בין הזמר לזמרה, בין השיר למשורר, בין היצירה ליוצר. החוכמה היא לא רק להגיש את השיר, החוכמה היא שיאמינו לך. יש המון זמרים שיכולים לשיר במנעד קולי מרשים ולהרעיד את מיתרי קולם, אך בלי יכולת לגעת במיתרי הלב שלי. קול בלי דוקרנים. כאלה שמסווגים בקטגוריה של "לשמוע ולשכוח".

ואו אז מגיח ספק זמר, ספק מספר סיפורים, מזוקן ומקשיש. הוא אומר לי שעבר כברת דרך, ואם לא איכפת לי לפנות עבורו מקום ליד האח. הוא מתיישב ופוצח בשירה סיפורית לאלתר. שם, ליד האח, הוא פורט בקלות על קצות הרגש. קולו מלובן מאירועי היום. עיניו נעצמות מהחום ועייפות החומר. אני פורש עליו שמיכה ומודה לו שבחר לעצור לנוח דווקא אצלי.      

האם יש דבר כזה חורף נעים? אני לא בטוח. אך אם יש מקום שנעים לבלות בו את החורף, זה, ללא ספק, לונדון. הקור והלבוש החם הוא חלק מהאווירה האפורה וכבדת המשקל האופפת את העיר העתיקה הזו. נשים צעירות לבושות במיני, אולי מתקיפות את הקור בזוג רגליים מעוצב, ספק רצות, ספק הולכות לרכבת התחתית. אני מוגן בצעיף וכובע, ומעיל צווארון, נושף אדים כמו דרקון עשוי קרח.

מסתכל על הדר כשהיא מתיישבת על ספסל אבן ברחוב הראשי, וחושב לעצמי, באיזו אירוטיות היא מצליחה להדליק סיגריה בצינה הזו. האצבעות הרוטטות על גלגל המצת. פעם, פעמיים אכזב, ופעם אחרונה איתן. הניצוץ הזה שנראה כי הוא מצליח לחמם את כל הגוף כולו. ומשם לכיוון המסבאות בצבעי החום-ירוק, המזמינות אותך פנימה כריהוט ישן בסלון ילדות מוכר. והאלכוהול החם מדליק בפנים מדורה מחוייכת. יד ביד צועדים ברחובות ההומים, שכמו בפקודה שקטים כעת רק בשבילנו. והצינה לא חודרת, היא חולפת מעל ומהצדדים, מזכירה לנו להישאר חמים ולהחזיק ידיים. 

אם הייתי יונת השלום, הייתי בונה את הקן שלי ב-PRIMARK  לונדון. שם, בחנות הענק, ממתינות לתורן להכנס לתאי המדידה כל מדינות העולם, ועוד עושות זאת בסבלנות. זוג נשים מתעכב לידנו, כמעט נושק כתף, ליד דוכן הגרביונים. הן דיברו ערבית, אנחנו דיברנו עברית, המוכר דיבר באנגלית. כולם ידעו מהיכן כולם, ולאיש זה לא הפריע שם בלונדון. אם הייתי יונת השלום, הייתי מתעופף בין שקעי הכתף של הקונים ומבשר את בשורתי.  

שפות שונות גולשות על גלי הקול ומכות בכתלי החנות, שלא נשארים חייבים ומשיבים בקרקוש קופות מהיר. שם לכל אדם יש את המחיר שלו ואת דוכני ההנחות המתאימים לו. נשים מודדות גרביון רשת מעל ברך נרגשת, חולצה חדשה להצמיד את פעימות הלב לחזה, תכשיטים לרוב, בנוצץ ובמט, להתקשט למסיבה.

הקפיטליזם הטהור גרם לכך שהלאום הופך ללא רלוונטי, וזה גרם לי לחשוב. אולי במקום גדרות וחומות מגן, נפנה את תקציב הביטחון כדי לבנות מרכזים מסחריים שימוקמו פיזית על הגבולות. קחו למשל את גבול עזה-אשקלון. אם בדיוק באיזור נפילת הקאסמים יבנה איזור של סחר חופשי, שגם ככה מתקיים דרך המנהרות הלא חוקיות, ומתחם קניות מוזלות. מחד, זה גם יספק מקום עבודה לתושבי עזה והפריפריה ומאידך, גם ארגוני הטרור יבינו שיותר כסף נכנס דרך קופות רושמות מאשר דרך ספינות טילים ורשימות הרוגים לאו"ם.

אם אירי יכול לקנות מאנגלי, והודי מתפנה בשמחה לעזור לפקיסטני ואירני על חיקו של עיראקי ירבוץ, אז למה שזה לא יקרה כאן. אם המודל הזה יצליח, ניתן יהיה להעתיק אותו לגבולות נוספים. אולי יום אחד נראה את נסראללה מוכר בגדים סמוך לקניון מטולה ואת המלך עבדאללה מפריח את בית שאן.     

לונדון

מילים: חנוך לוין
לחן: חוה אלברשטיין

שלום
אני נוסעת
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר ללונדון
לונדון לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד

ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד

אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלוויזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין?
הייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין
אם למות כמו כלבה
אז לפחות הטלוויזיה
תהיה טלוויזיה

כבר מגיל צעיר הבנתי שקן תפילותיי הנידחות נמצא בחיקן של הנשים. גופן המזמין תמיד, כבית שדלתו פתוחה לרווחה מול עיניי הקרועות בערגה. בעוד שחטיבת הביניים נראתה לי מטופשת וחסרת תכלית, הבנים אלימים וחסרי יכולת הבעה, הנשים הקטנות, המדהימות הללו, הקסימו אותי, ונדמה לי היה כי הן מנסות ללא הפסקה למצוא את הגשר שיחבר בינינו.

יום שישי היה סיבה למסיבה, שוטטות אינסופית ברחבת הקניון, חיפוש אחר בת שיח. שעות היינו מכתתים רגלינו עד שהיינו מצליחים למצוא מישהי. רק כדי שנגיע אליה, לא נדע מה לעשות. בדומה לילד המקבל צעצוע חדש ללא הוראות הפעלה.

ביום שישי אחד, בשנתי הארבע עשרה, הוזמנתי למסיבת חברים בבית פרטי. הודיעו לי שיהיה כיבוד והחשוב מכל, יהיו גם בנות. אז באתי. שינסתי את מותניי ועליתי על האופניים שהשאלתי מרובי, השכן שלי, ורכבתי לי ברחובות העיר, מפזר עננים של מי קולון.

בכניסה לרחוב "דב הוז" שמעתי מוסיקה רועמת. דיסקו מאוס ושירי סלואו משמימים. מתבגרים מיוזעים וחרמנים, שאינם יכולים להגדיר את התחושות הפנימיות שלהם, סימנו את המקום כמו שילוט חוצות. ידעתי שאני מתקרב, והגברתי את מהירות הדיווש באופן יחסי. הרי לא רציתי להזיע בבגדי השבת שלי. הגעתי לחצר מרופדת שטיחי דשא ותחומה בגדר חיה ירוקה שהדיפה ריח חזק של פריחה. קשרתי את האופניים לעץ הקרוב ועליתי למעלה.

בדלת הכניסה פגשתי בעורפה של נערה, ששיערה הבהיר והשופע גולש על כתפיה ביהירות מנוסה. ישבנה המתוק עיכס מצד לצד, ופס האופק בין מכנסיה לחולצתה הימם אותי בבהירותו. נכנסתי לתוך הלובי והזמנתי את המעלית, כאילו שאיני מודע לקיומה של נימפת הנעורים הזו. המתנתי מחוץ למעלית עד שהיא נכנסה, (הרגל שסיגלתי לעצמי. במהלך השנים גיליתי שהוא העניק לי לא מעט נקודות זכות בליבן של העלמות) ונכנסתי מיד לאחריה. הושטתי את אצבעי ללוח לחצני הקומות ושאלתי:"אני עולה לקומה שנייה ואת?" עוד לפני שהיא פצתה את פיה, ידעתי שהיא תהיה שלי. "אני גם לקומה שנייה, אתה הולך למסיבה של דפנה?".

המסיבה עברה כרגיל, חיפשתי אותה בעיניי, עובר דרך הסלון שהוסב לרחבת ריקודים. הנה היא, אמרתי לעצמי גועש מפעימות מואצות. מבטנו הצטלבו עד נקודת ההסמקה. כשתמה המסיבה, חיכיתי לה למטה. החלפנו טלפונים (בזק, זה היה הרבה לפני העידן הסלולארי), וקבענו ליום למחרת.

פגשתי אותה מול ביתה, התיישבנו על ספסל והתחלנו מדברים. שפתיה שהתכווצו ונרפו חלופות הבהבו לי כמגדלור בים ההורמונים הסוער. לא ידעתי בדיוק מה לעשות, אבל ידעתי שזה עכשיו או אף פעם. לא ידעתי שמקירוב שתי שפתיים לנשיקה ניתן ליצור ברק, גופי רטט כמחושמל וידיי נעו בעיוורון מדויק כטילים מונחי חום לעבר פינות נסתרות. בהיסטוריה הקצרה של חיי עד אז, זו הייתה התחושה הטובה ביותר שחשתי מעודי.

המפגש השני היה בתוך אתר בנייה עזוב. תערובת מדהימה של עור חשוף, אבק, תשוקה ופיגומים. ידה ליטפה את מצפן חיי ליטופי בוסר שהחיינו את נשמתי כשירת מלאכים. קולה המרוסק ואצבעותיי המגששות מסגרו את הרגע. שם, על רצפת שיש מלוכלכת, מצאתי עצמי גונב רגעים של אור. זו הייתה הבריחה שלי. בין ענני הסתיו של חיי המשפחתיים מצאתי לי קשת תענוגות. לא ידעתי איך הן עושות את זה, אבל רק להיות בחברתן היה מרגיע אותי. מאפס את רצוני לכתוש את העולם בעלי הזעם. לא היה לי כסף, לא היה לי בית נוח, אך כריזמה ומילים יפות היו בשפע.

רעש הסחרחרה גרם לשו צ'אנג', בן הארבע, לצחוק בקול גדול. הצבעים העזים, שנמרחו במכחול הכוח הסיבובי, ריגשו אותו בלי סיבה ממשית. אמו, שישבה סמוך אליו על הספסל הציבורי ושוחחה עם שכנתה, שלחה אליו מבטים גאים מדי כמה שניות. קולות של מכוניות נוסעות, שברי מילים ושריקת הרוח באוזניו עטפו אותו באושר. שניות מאוחר יותר, ידיים מחוספסות סתמו את פיו והניפו את גופו הקט באויר. זהו הזכרון האחרון של צ'אנג' מהוריו הביולוגים. ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, כוחות המשטרה יגלו כי הוא חי תחת שם אחר, כאחד מבני משפחת שיאן האמידה. מקרה זה, הוא רק אחד מני אלפים המתרחשים מדי שבוע ברחבי סין. 

כ-50 אלף ילדים נעלמים מדי שנה ברחבי סין. נחטפים מתוך גני שעשועים, בדרך לבית הספר, בזמן שליקטו את השאריות שנותרו בתרמילי האורז בשולי השדה, כשיחקו עם אחיהם הגדולים. כמו גבעולים הנרמסים תחת גלגלי הג'יפים של המתעשרים החדשים, הם חסרי חשיבות. כשאתה גר במדינה שמספר תושביה מונה כחמישית מהעולם, שתחת איצטלת הקומוניזם סוחרת בכל הבא ליד, למי איכפת מעוד כמה תלונות של הורים מודאגים וחסרי שינה. כוחות המשטרה עומדים חסרי אונים למול הסחר הבלתי חוקי בבני אדם, ילדים בפרט. בתרחיש הטוב ביותר, הילדים החטופים נקנים בסכומי כסף לא מבוטלים וגדלים כבני בית אצל משפחות חשוכות ילדים. את התרחישים הגרועים יותר, אשאיר לדמיון הקוראים.  

בשנת 2009 הצהירה המשטרה הסינית כי היא יוצאת כמבצע חסר תקדים למיגור התופעה. במסגרת המבצע, שלטונות סין העלו מאגר נתונים של DNA לאיתור וזיהוי ילדים חטופים. היום, שנה לאחר תחילתו, מעידים מנהלי המבצע כי יש תוצאות, ולמעלה מאלפיים ילדים נמצאו ברחבי המדינה, מרביתם שהו בבתי יתומים ומסגרות סוציאליות חלופיות. רק השבוע, השר לבטחון הציבור הוציא הודעה לעיתונות, כי 60 ילדים נוספים נמצאו וחולצו בשלום. הפרטים המלאים, כולל שמות ותמונות פנים, הועלו לאתר הממשלה. 

מנגד, עורך הדין ז'אנג ג'יווי, שמתנדב בעמותה "ילדי, חזור הבייתה", ציין כי זו הפעם הראשונה בה השלטון טורח לטפל בבעיה הזו, ו"כי המאגר הגנטי מונה רק כ-25 אלף דגימות, שזה רחוק מלהספיק". ז'אנג הוסיף כי גם לאחר מציאת הילד, קשה מאוד להוכיח את הקשר להוריו הביולוגים, והדרך היחידה, במידה והוא נמצא במאגר, היא בדיקת DNA, שיכולה לגלות את הקשר הגנטי שבין משפחות הנעדרים לבין הנעדרים עצמם, שעולה כמה מאות דולרים. "המדינה אינה מממנת את הבדיקות הללו, ולרוב, הכסף מגיע בצורה פרטית מהשוטרים עצמם או מגופים פרטיים".

"מרבית הילדים הנחטפים מקבלים יחס טוב מאוד וגדלים על ידי משפחות שרצו בן זכר או משפחות שלא יכלו להביא ילדים לעולם", מרגיע ז'אנג. עוד מוסיף כי לרוב הילדים שנחטפים בגיל צעיר מפתחים קשר עמוק מאוד עם חוטפיהם עד כדי כך שהם בטוחים שהם חלק מהמשפחה (מה שידוע בספרות המקצועית כתסמונת סטוקהולם – ק.ק). אף דווח על מספר מקרים בהם הילדים החטופים הוחזרו למשפחתם, רק לאחר שחוזה נחתם בין המשפחה לחוטפים המאפשר לילדים לבקר מספר חודשים בשנה אצל החוטפים.

חרף קוצר היד של הממשלה לטפל בשורש הבעיה, ההורים של ילדי הנעדרים מתמלאים תקווה מכל שביב מידע. קל וחומר, מאירוע בסדר גודל של מציאת 60 ילדים. "אפילו שלא ראיתי את התמונה של הבן שלי היום באתר, זו ברכה לשאר ההורים שנפרדו כך מילדיהם", אומרת טאנג וויחואה שבנה בן החמש נחטף לפני עשור. עוד היא ציינה כי הפושעים האמיתיים הם ה"קונים" שמוצאים תרופה לכאבם על ידי גרימת עוול לאחר.

כיום, יש אכיפה ברורה בנושא חטיפות הילדים, העונש הקבוע בחוק הוא בין חמש לעשר שנים לאירוע חטיפה. במקרים מסוימים, בעיקר כאשר מדובר בחוטף סדרתי, העבריין אף יוצא להורג. מצד שני, הממשלה לרוב נוהגת בסלחנות כלפי "קונים" ששיתפו פעולה עם השלטון. עו"ד ז'אנג' מגיב על כך, "לא הגיוני שהממשלה תאפשר לקונים להתחמק ממאסר, רק בגלל שהם שיתפו פעולה."

לדאבון כל הנוגעים בדבר, המשפט האלמותי "העולם כמנהגו, נוהג" ממשיך לככב. כל יום, ילדים נתלשים מחייהם הקודמים ומועברים כמו מטבע מהוה מהסוחר לקונה. בחשבון פשוט, למעלה מאלף ילדים נחטפים בשבוע. מה שמותיר אותנו עם התוצאה הבלתי נתפסת, אלף משפחות הרוסות בשבעה ימים. בירת הסחר העולמית לא בוחלת בסחורות, בין אם זה פרוות, תכשיטים או בני תשחורת. כל עוד יש מי שיקנה, יהיה מי שימכור.

*התבססתי על כתבה שפורסמה בעיתון ה"DAILY CHINA" לפני כשבוע, וכמו כן, בחבריי הסינים שעזרו לי לבדוק את קובץ החוקים הסיני.