שחר אדום- סין

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה.

זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי מצליח לנהל שגרת חיים, כבר לא מפחד מעוד כמה טילים. הוא היה צריך לקבל מכה מורלית קשה. החיסול היה במקום וחבל שלא היה כמה שנים קודם. באותו הרגע, ההלם הראשוני, המכה הראשונה שנכנסת, צריך להיכנס בכל הכוח על מנת להכריע את היריב. בינתיים ישראל עשתה כמה סיבובי ניצחון בעולם ונתנה ליריב שלה, קרי החמאס להתאושש מהמכות הראשונות שספג. עצם העובדה שהיום הם עומדים על הרגליים, גם אם זה אומר פצועים ורצוצים, אז מבחינתם, הם שרדו עוד קרב מול האויב הגדול והחזק. מה שהופך אותם לחזקים יותר בעיני עצמם. לפעמים הרבה בפעם אחת, עדיף על מעט במשך זמן רב.

אני מקווה שהם לא ירימו את הראש שוב ושוב נכנס למבצע כזה נחמד, וחוזר חלילה. בסוף הם יחשבו בטעות שהם באמת יריב ראוי, או אולי נעלה מאיתנו, ואז תבוא המלחמה הבלתי נמנעת. כל קרב שלא מסתיים בהכרעה ברורה נתון לפרשנות. בעצם, פרט למלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון מוחץ לכל הדעות, הערבים ניצלו את המלחמות הבאות: יום הכיפורים ולבנון הראשונה והשנייה, על מנת להראות לעולם שהם יכולים להקיז לנו דם. אין שום אדם שהיה מוכן שאדם אחר יכנס ללא מפריע אליו הבייתה ומדי פעם ישבור לו חפצים בבית, ישליך אבנים על החלונות, ינסה לפגוע בילדיו, וכל זאת כי הוא חושב שהבית הזה מגיע לו. קל וחומר, אני לא מצליח לראות מדינה שמסכימה לכך.