שחר אדום- סין

אני חולה, גילו אצלי תסמינים מקדימים של חלשת ילדים. זה התחיל בבוקר יום חמישי, בו התנדבתי יחד עם הדר ללוות את שני האחיינים היקרים לליבנו למתנ"ס השכונתי לג'ימבורי ויצירה. בלי שום קשר, מי הקופירייטר של עולם הילדים? מה זה צריך להיות יצירה או ג'ימבורי? לי היה ציור ושיעורי מלאכה ואחרי הצהרים היה כדורגל. נו מילא, אז להם יש יצירה וג'ימבורי, רק שלא יתפלאו אחר כך שיוצאים להם גברים מטרוסקסואלים.

נכנסנו עמוסי מוטיבציה והתלהבות לשמש בתפקיד הדודים המגניבים מסין. כבר באוטו הייתה תנועה רבה ואי שקט.

אחיין א': "הוא מציק לי"

אחיין ב': "הוא התחיל"

אני: "אתם חגורים?"

תדמיינו את הטריאלוג הזה בורסיות שונות ומשונות במשך כעשרים דקות. סוג של משחק מקדים שאינו מסב עונג ורק מציק, הכנה לדבר הגדול באמת, המתנ"ס.

הגענו לכניסה, מוכוונים על ידי עדר של אימהות שבורות בטן, כך אני קורא לקפל הזה שנוצר אחרי הלידה הראשונה וממאן להעלם. שילמנו 30 ש"ח רק כדי לגלות שהיצירה מתחילה רק אחרי המופע – סוג של עידו מוסרי לעניים שצועק בקולי קולות ומבטיח פרסים. המתנו בסבלנות בחוץ. כשאני אומר בסבלנות, הכוונה היא המתנה תוך כדי משחק מחבואים, אימון קרב מגע מזורז ונסיונות פיוס והרגעה בסגנון "עוד רגע זה יתחיל".

ילדים זבי חוטם התעופפו סביבי, נמרחו עלי ונתקלו לי ברגליים. אני יכול להבין הפגנת אהבה לילד שהוא שלך, מקסימום בן משפחה קרוב, אבל איך אפשר לחבב את גדודי הילדים הללו שחוץ מלבכות, לחרבן ולמתוח את הגבולות של כל אדם בוגר בחדר לא עושים כלום.

התסמינים החריפו כהלכנו לבקר חברים שילדו לפני חודש. כמובן, שלא ציפיתי לשיחות ברומו של עולם וניתוח המצב הכלכלי הרעוע בעולם והשפעתו על שוק העבודה, אבל בחייאת דינאק, כמה זמן אפשר לדבר על סימילאק ופריחה? אז מתברר שאפשר לדבר על זה ה מ ו ן. לחבר טוב שלי נולד ילד לפני כמה ימים וחבר אחר עומד ללדת בקיץ. אני כבר רואה איך הביקורים הבאים שלי בארץ עומדים להיראות כמו המערכון של "הישראלים". האישה הליוויתנית בלי צוואר ועיגולים שחורים בעיניים תגיד לי שהוא עשה קקי ואיך כולם אומרים לה שהוא ברור, אני אהנהן בנימוס ואסיים את הקפה בלגימה אחת זריזה.

ככל שהעולם הזה מתקרב אלי, אני לומד להעריך מחדש את אהבתם הבלתי מתפשרת והמדהימה של גלי ויובב. הם תמיד שם מחכים ומתלטפים, ללא בקשות מיוחדות או בכי מעצבן ופרצוף אדום. גלי מגיעה מתכרבלת לידי במיטה, מפיקה חום אימים ומלקקת לי את האף. היא יודעת לפתוח את הדלת בכוחות עצמה והיא לא מבקשת עזרה כל שלוש שניות. אם היא רוצה לאכול היא מסמנת לי, אותו כנ"ל לגבי צרכים. היא באה איתי לריצות ולא מתלוננת ואני יכול להשאיר אותה לבד עם משפחה כשאני בחו"ל וילדים מה?

ילדים זו לא שמחה, ילדים זו הפיקציה הכי מתוחכמת שתוכננה אי פעם. אימא שלך סבלה ועודנה סובלת מהגחמות הבלתי פוסקות של הילדים שלה, גם כשהם בני 30. אנחנו באיזשהו מקום תמיד נאשים את ההורים בכל תחלואי העולם. אז מה בעצם מושך אותנו להביא ילדים לעולם?

בשיחה עם גיסתי שאלתי אותה, "תגידי מתי בדיוק אנחנו נהנים מזה שאנחנו הורים?"

"עד גיל ארבע בערך ואחר כך הם גדולים מדי" השיבה. ומיד הוסיפה, כי אין שעות שינה מרגע הלידה וזה מתחיל להסתדר בערך בגיל שנה ואז זה ממש נהדר.

"זאת אומרת, את מביאה ילד לעולם, כי מגיל שנה עד ארבע הוא חמוד? לבן אדם יש תוחלת חיים של כ-77 שנה, מה עושים שאר הזמן?"   

אולי זה מן תכנות גנטי שאין לנו יכולת להתחמק ממנו, אולי נורמה חברתית. אני חושב שהחיים בסין הוציאו אותי מהבועה הישראלית, זו שמכתיבה בלי מילים את האירועים בחייך. היציאה הזו נתנה לי כמה שנים טובות ומתוקות של זוגיות עם אישתי. אילולא סין, יכול מאוד להיות שאני זה שהייתי מדבר על חיתולים, הנקה ומשכנתא. תמיד אמרתי שלהיות הורה זה לסיים עם האגו ולעבור לאלטר אגו, לשמחתי, אני עוד לא שם. יש לי כמה שנים להרוויח את לחמי, לטייל בעולם ולאהוב את אישתי כאדם נפרד ולא כאם ילדי. 

זהו, הגיע הזמן, החלטת שאת חייבת לעבור דירה. אחרי תקופה לא קלה ואינטנסיבית של גישושים וויכוחים על מחירים ואופציות לשנים הבאות, מצאת את הדירה הראויה. בשעה טובה, את נכנסת לדירה, כולך רינונים ושירה - מאושרת עד הגג, עד כדי פרפרים. אמנם, הגימורים לא ברמה גבוהה, הצנרת משתעלת, ויש לך טענות על הנדסת האנוש הקלוקלת אבל את מציינת לעצמך, כי אם לא מתייחסים לעובדה שיש לצבוע את כל הקירות לאלתר, אי-שם מתחת למעטה המתקלף, ברור לך כי מצאת לך מקום משלך. אחרי המעבר, את עדיין נרגשת ומפזזת בין הארגזים שטרם פרקת. ברם, האופוריה הראשונית מאיימת להעלם, יש כל כך הרבה דברים שלא צפית, השכנים נוראיים וענן מלנכוליה אפרפר שט לעברך באיטיות. אך בתוך כל זה, את מבינה כי יש לך חומר לעבוד איתו, יש לך את היכולת ליצור משהו משלך תוך כדי עבודה קשה, ואולי, בסופו של יום, מקום שתוכלי לקרוא לו בית. עכשיו, תקראי את הפסקה שוב מהתחלה ותחליפי את המילה דירה בגבר בהטיות הרצויות.

לא בכדי, הקבלתי בין תחום הנדל"ן לזוגיות. בשניהם יש את החיפוש הארוך והסיזיפי אחר האהבה ממבט ראשון. כולם מחפשים אחר הגבר\אישה המושלם\ת, אך לרגע אינם מוכנים באמת ובתמים לעבוד על זה. לאן אני חותר? אני חותר למקום בו נשים בנות 35 מאוהבות ברעיון של גבר מוכן מראש, ישר ליחסים. כזה שיבין אותן ויבשל טוב, וכשהן כועסות שהוא יידע להפיס בחיבוק. הגברים מנגד, רוצים את הנשים שאוכלות כל היום ואינן משמינות, מקיימות יחסי מין ללא הפסקה וחס ושלום, ללא איבוד חשק רגעי. כולם תרים אחר הדירה הנחשקת, המרוהטת לפי טעמם האישי ועוד במחיר שווה לכל נפש. בענף הנדל"ן כולם יודעים כי אין דבר כזה, אז מדוע בזוגיות אנשים עדיין רצים אחד האילוזיה הזו.

יתרה מכך, יש הבדלים מובנים בין גברים לנשים. ואני מצטער להיות זה שיבשר את הבשורה, ניתן להקטין את השוני, אך לא להעלימו כליל. לנצח, הדר תראה אבק במקומות בהם, בזה הרגע, העברתי מטלית לחה ואני מנגד, לא אצליח לפצח את הקוד הגנטי של חדוות הקניות. האם זה עושה אותנו פחות טובים? לא, זה פשוט עושה אותנו שונים. לכל איש יש ארגז כלים משלו, יש לך מברג, תבריג. יש לך פטיש, תהלום. לעולם לא תוכל להבריג עם פטיש, או להלום עם מברג. חשוב כי תכיר את הכלים שאתה נושא בתוך הארגז שלך ויותר מזה, עליך לדעת בוודאות מהם הכלים שבן זוגך נושא באמתחתו.

רחוק אני מלהיות בן זוג מושלם, אבל אני יכול להבטיח כי אני מנסה בכל כוחי. גילוי נאות, כי ביום שראיתי את הדר נפלו עלי השמיים. היא הייתה ועודנה הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיי, לא יכולתי להאמין למזלי ששפר עלי. ולמרות זאת, הזמן נקף וגם עלי קפצו ההיסוסים, אולי היא לא האחת. הרי שלא תמיד היא מתנהגת בהתאם לקוד ההתנהגותי, זה שהתקבע אצלי בראש. ביננו, גם אני חיפשתי דירה מרוהטת בלי הרבה עבודה. עם הזמן, באיטיות של מים לאבן גיר חלחל אלי הרעיון, שאין דבר כזה מושלמת. והפתרון הוא די פשוט, אתה בוחר את האישה שאהבת יותר מכל ומקבל אותה כפי שהיא, עם השגיונות והיתרונות, ולומד להשתנות יחד איתה. ההחלטה שנמצאת בידך, היא האם אני הופך את הדירה הזו לבית שלי, או שאני מתחמק בתואנה כי זה לא זה?

עבר חצי פוסט, בקבוק יין וחופן ערמונים. הדר ואני, זה עתה סיימנו לצפות בסרט "גבירתי הנאווה" עם אודרי הפבורן המגלמת את אלייזה דוליטל ורקס הריסון המגלם את פרופסור הנרי היגינס. המחזה מספר על מוכרת פרחים שפרופסור לבלשנות מאמץ אותה בתואנה כי הוא יוכל להפכה לליידי אמיתית תוך חצי שנה. כמובן, שהוא מצליח והיא עולה על כל הציפיות, ותוך כך, הם מתאהבים מבלי לדעת. יש את כל הלחיצות העלילתיות המתבקשות. אודרי עוצרת נשימה ורקס מדגמן לפי המסורת גבר רומנטי "מבפנים", כזה שלא מזיז לו.

הסרט נעשה ב-1964 והמחזה הועלה יותר מעשור לפניו, ב-1952 ולמרבה הפלא, הוא תואם גם היום לרוח התקופה. הדיכוטומיות בין הדמויות, החריפות של היגינס מול העממיות של דוליטל, הקשיחוות הגברית למול הרכות והעדינות הנשית. התסריט משובץ בתחכום בקלישאות כדוגמת הברווזון המכוער שהופך לברבורה מסובבת צווארים, והאדון שמתאהב בנערה פשוטה מן הרחוב. לאורך כל העלילה, אנו נחשפים לתמורות המשמעותיות של ובין שתי הדמויות; הוא מתרכך עבורה והיא מתחזקת עבורו, השילוב הזה והמינון הנכון של שניהם הופך את הזוגיות הזו למשהו מוצלח.

סצנת הסיום מסמלת עבורי את פסגת המשחק הגברי-נשי, הפורמולה המנצחת של מערכת יחסים. פרופסור היגינס חוזר שבור לב לביתו, תוך כדי שהוא שר לעצמו: "התרגלתי אליה"(כנסו להאזין, שיר מיוחד במינו החושף את מאבק האיתנים בראשו של גבר מאוהב) ומאזין לקולה של אלייזה הבוקע  מהגרמופון, עוד בטרם הפכה לליידי. בו בזמן, תווי פניו משתנים והמצלמה לוכדת את תחושת האובדן וההחמצה בעיניו, נדמה כי הוא לא ישוב להיות כקדם. לפתע, אלייזה מגיחה מאחור ומדברת אליו. כשהוא מבין כי הוא נתפס שמכנסיו מטה והפאסון שלו משתלשל לו מצד לצד, הוא מנמיך את שולי המגבעת על עיניו, מרים את רגליו על ההדום ואומר בקול בס: "אלייזה? איפה לעזאזל נעלי הבית הארורות שלי?"

אסגור את הפוסט בפרשנות האישית שלי לסצינה. כן, אנחנו הגברים יכולים להיות שבירים לידכן, אם תתנו לנו להיות חזקים לידכן. אנחנו נחליף נורה ותקר, נסחוב קניות ונצבע את הבית. יחד עם זה, אנחנו לא יודעים לפרש אתכן, נשבע לכן, אנחנו לא יודעים, תלמדו לומר(עדיף ברשימות – זה עובד הכי טוב) ואנחנו נקשיב. החספוס החיצוני שלנו, הוא, כאמור, חיצוני בלבד ואחרי שנכנסנו לזוגיות ו"התרגלנו" כמאמר השיר, אנחנו לא רוצים לצאת החוצה. כל מה שנותר הוא לתחזק את המשחק הזה ביננו, את תהיי האישה ואני הגבר. אל תנסו לשנות סדרי עולם, אלא פשוט תבנו עולם יחד איתנו.    

הצעדים האחרונים של האימון, המטרים הבודדים מחדר הכושר למקלחות. שריריי מכווצים ונרפים בהדרגה, בטני צורבת ממאמץ וגופייתי הדוקה לגוף שהתמלא בתוכה תוך כדי אימון. אני חולף מבלי להביט על שולחן הקבלה והמעלית שממוקמת ממולו, וממשיך קדימה לעבר השלב האחרון באימון. פתח דלת חדר ההלבשה מלא אדים, שנדדו מהמקלחות לאיזור תאי ההלבשה, המראות מנצנצות לשלום מכל פינה וכפכפי פלסטיק זרוקים, ללא סדר, על הרצפה, כמה זוגות מציצים מתחת לספסלי הישיבה החומים. אני מקלף את החולצה מעלי, מוריד את הגומיה משיערי ומלפף אותה שוב, טוב יותר. השיער אסוף גבוה, כמו לוחם יפני. אני מסיר את נעליי וגרביי ונותר כשרק מכנסי האימון לגופי. כעת ניתן להתחיל את פק"ל המראות.

אז מה זה בעצם פק"ל מראות? נתחיל מזה, שאימון ללא פק"ל מראות בסופו, אינו נחשב אימון מלא. כדי להמחיש את הצורך בו, אשתמש בדימוי הקרוב לכולנו, תדמיינו לעצמכם שבמשך שעה וחצי עמלתם וטרחתם סביב שולחן השבת, ואז מגיע מישהו ואומר לכם כי אסור לכם לראות או לטעום את המאכלים המוגשים בעת האירוע. זה לא נשמע הגיוני, נכון? לכן, פק"ל המראות הוא הדובדבן שעל קצה העוגה, הוא הפינוק האולטימטיבי למתאמן, הוא הסיבה האמיתית לכך שאנשים גוררים את עצמם בין שלוש לחמש פעמים בשבוע לחדר הכושר.

פק"ל מראות הוא המצב בו אתה, המתאמן שהזיע עצמו לדעת ודחק משקלי גיהנום באויר, יושב ובוחן את גופך בראי מכל זוית ותחת כל תאורה אפשרית. אני יודע כי עכשיו יקומו כל שונאי הנרקיסים ומשביתי הגאוותנים ויאמרו כי זהו חטא אנוכי מהמעלה הראשונה, הגובל בטווסיות לשמה. ואני אומר, תשבו בשקט ואל תשקרו לעצמכם. בני אדם אוהבים לראות תוצאות, ואפילו מהר. גופנו גדל במהלך האימון בכ-10 אחוזים של מסת שריר, זה יותר טוב מאלכוהול משובח, זו זריקת אגו לתוך העורק הראשי.

בפועל, ישנן שתי וריאציות לטקס המראות: הראשון, שאיני אוהד גדול שלו, הוא פק"ל מראות מקדים תוך כדי אימון. זאת אומרת, אם אתם רואים אנשים שמביטים בעצמם בראי בצורה חשודה ובוחנת תוך כדי ניפוף משקולות, דעו לכם כי הם באמצע הפק"ל.

הפק"ל השני והמקובל יותר, הוא ביצוע הטקס מיד בתום האימון. חשוב לציין, כי ההצצה הראשונה בראי אחרי האימון, הינה רגע נדיר שצץ רק בחלון הזמן שבין תום האימון והחזרה הביתה. אם תנסו לערוך את הפק"ל בביתכם, תגלו כי זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית, שלא לומר בלתי מספקת. האור הוא לא אותו הדבר וכבר הספקת לנשנש איזו ארוחונת כדי להחזיר קצת חלבונים לגוף, ובכלל, זה לא זה.

בבואכם למראה, רצוי ומומלץ לבצע תנועות מתנפחות כאלה ואחרות, מבחוץ זה נראה כמו תחילת טקס החיזור של גורילות כסופות גב. התנועה המוכרת ביותר, היא שילוש הגב תוך כדי חיוך דבילי. התנועה שבאה אחריה היא תנועת הפופאי, איגרוף האצבעות כשהיד ניצבת בתשעים מעלות לצד הגוף ואז, תוך כדי מאמץ ניכר, קירוב האגרוף לעבר האוזן.

כמובן, שלכל דבר טוב יש סייגים, אז הדברים שאסור לעשות תחת הגדרת פק"ל מראות, תוך דגש לפק"ל מראות מקדים, הם: אחד, בשום אופן, לא משנה כמה אתה חושב שאתה חתיך, לא להוריד חולצה במהלך אימון. כן, גם הפשלה קטנה כלפי החזה, אינה מותרת. שניים, לא לנעוץ מבטים בשריר היד שלך, לכולם יש כזה, אתה לא מיוחד, אתה רק נראה טיפש. שלוש, הפק"ל הוא אישי, אסור לנסות ולהעביר אותו למישהו אחר. משפטים כמו: "אחי, תראה איך היד שלי גדלה" או "מה אתה אומר על זה" ולהצביע על שריר מסוים, אינם מקובלים ויכולים אף לרמוז על נטייה מינית.

השילוב האידיאלי הוא איפוק תוך כדי אימון, מותר להגניב מבטים כשאף אחד אינו מסתכל, ולהתחיל את הטקס המלא רק בחדר ההלבשה. למטיבי לכת, אני ממליץ גם על תנועת "תראו יש לי ריבועים"  הכוללת ליטוף הקוביות כלפי מטה עד שהאגודלים מגיעים לקו המכנס, שם יש לדחוק מעט, והדגש הוא על מעט! את קו המכנס ולגלות את שרירי הבטן התחתונה והמותן קסל. עם סיום הטקס, יש לעלות על המשקל ולראות כי מעבר לפרשנות המראות, ישנן גם עובדות שתומכות בשמחת סוף האימון. על פי רוב, גברים שמחים כאשר הם מעלים משקל ונשים כאשר הן מורידות.

לסיכומו של עניין, חלקתי עימכם טקס אישי וציבורי רב-חשיבות. אשמח אם תעבירו את זה הלאה, ככל שיהיו יותר אנשים שיקיימו את הטקס ויבינו את משמעותו המלאה, זה אומר שיהיו יותר אנשים שאוהבים את עצמם, ולומדים להגיע ליעדים שלהם תוך כדי עבודה קשה. השילוב בין עבודה בחדר כושר והצפייה בתוצאות, אינו שונה בעליל מרדיפה אחר יעדים בחיים האמיתיים וצפייה בהצלחה לכל סוגיה: כלכלית, בחדר המיטות או כל דבר אחר. ההבדל היחיד שבחדר הכושר הכל גלוי, הגוף שלך גלוי, האינטרסים שלך להצליח גלויים וכמובן, שהטקס הוא סגירת המעגל על כל אלה. אז חברים, בפעם הבאה שאתם בחדר כושר, אל תשכחו להשקיע כמה דקות בפק"ל המראות.   

היא בוכה. קולה מנסר את גבי. היא חושבת שאני ישן. כבר הרבה מאוד זמן שאנחנו לא מדברים. אנחנו חיים יחד, אבל בעצם רק חולפים אחד בחיים של השני כמו אורח. היא שולחת יד ומלטפת לי את הגב, ואני מתכווץ ונותן לה תחושה לא טובה, אז היא מושכת את היד וממשיכה לבכות בשקט. אין לי מה לומר לה.

מנגד, אני לא רואה את עצמי יוצא מזה. אנחנו גרים אצל ההורים שלה עד שאני אשתחרר ואז נמצא דירה לשנינו. במשך שנים, היא הזינה אותי בזונדה תת ורידית של חום ושקט. עכשיו, אני חזק וגדול עליה, ואין לי אומץ לעזוב אותה. כבר נפרדנו בעבר והיא התרסקה לגמרי ואני הרגשתי אפס.

יש רעש מחוץ לחדר, נדמה לי שאחותה עולה במדרגות. דלת נפתחת ואז נסגרת. האור, שחדר לרגע מתחת לדלת, שב ונעלם לתוך החשיכה.

"אני יודעת שאתה ער, אני מזהה את הנשימות שלך כשאתה ער. אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד. אתה לא אוהב אותי כבר הרבה זמן."

"אני חושב שאת צודקת, זה יהיה רעיון טוב", עניתי מבלי לנוע. "אני אארוז את הדברים שלי מחר בבוקר ואחזור הביתה."

הבכי נמשך אותו לילה יותר מן הרגיל ונרדמתי לתוכו.

בבוקר, התיישבתי לארוחת בוקר עם הוריה. אימה הכינה לי כריך לדרך והרתיחה מים לקפה. העצב הציף אותי והרגשתי שעוד מילה אחת ואני אפרוץ בבכי.

אביה, כסוף השיער ורב הרושם, קירב את ספל הקפה לפיו תוך כדי קריאת עיתון. העיניים הכחולות שלו היו יותר מדי בשבילי. במקום מסוים, הוא היה אבא מושלם, לא קרוב מספיק בכדי לכעוס, אך מספיק קרוב כדי לתת דוגמא אישית כיצד אבא צריך להיות ולהיראות.

"אז מה, שמעתי שאתה נוטש אותנו." אמר במפגיע

רעש הלגימה נשמע באוזני כמו פטיש אויר, והאכזבה בקולו חרצה בי פסים של בושה.

"אני באמת לא יודע", השבתי.

ומיד, כאילו כדי להתנצל, הוספתי "אולי זה רק לתקופה קצרה".

הוא חייך חצי חיוך עקום והניח את הקפה על השולחן הלבן. הוא רכן לעבר העיתון וצקצק בלשונו, "איזה עצוב, עוד שני חיילים נהרגו בלבנון. אולי זה באמת הזמן לצאת משם."