שחר אדום- סין

אם במקרה יזדמן לכם להגיע לעירי וחפצתם בעיסוי רקמות עדין עם הפתעה בסוף, ראו הוזהרתם. לא סתם אזהרה, אלא אזהרה בצורת כרטיס ביקור שמקבלים תיירים בבואם למשטרה המקומית. אותי לימדו כבר בגיל מאוד צעיר שאסור לדבר עם זרים ובטח שלא ללכת איתם.

אוי, סין-סין. כל פעם שאני חוזר אליה, היא גורמת לי לחבלי לידה מחודשים. בשבוע אחד הצלחתי להתעצבן על המנקה שלי שהשאירה את ברז המקלחת פתוח במשך שבע שעות. אתם יכולים לדמיין איך הבית שלי נראה – א-לה פיליפינים. הייתי זקוק לחמש שעות של עבודה מאומצת כדי לגרוף את המים, ליבש את הפרקט המחורבן שרק המשיך "להזיע" את המים חזרה למעלה ולבדוק מה לא נהרס. תוסיפו לזה בעל מפעל – אנדרסטייטמנד אוף דה דקייד. סתם איכר שהחליט שבמקום לגדל אורז אפשר להדביק פלסטיק ולקרוא לזה כפכפיים, הרי הטעם די דומה בין כה וכה - שכינה אותי טיפש. הוא הצטער על זה באותו הרגע, כי הזר הטיפש הבין מה שהוא אמר וכמעט לעס לו את הראש. הוא נזרק לאלתר מהמשרד והתבקש ללכת למות באיזו פינה חשוכה. זה מבלי לדבר על הקור המשביז, המרחק מהדר ואריאל, שפעת סין שאיכשהו נכנסת תמיד מבעד לקשקשי השריון.

זהו, עד כאן מרמור.

כשהגעתי הבייתה לשיטפון גיליתי שיובב מחכה לי חסר אונים על קופסת נעליים מוגנת. אי יבש בתוך הים הקר הזה. רואים שהוא כלב יהודי. אם הוא היה סיני, הוא בטח היה מנסה לאסוף את המים לקערה ולהכין אורזבונזו.

יש לי מזרון חשמלי. שזה אחד הדברים הכיפיים בעולם בקור הזה. מקלחת חמה, ושעתיים טרום שינה של מזרון חשמלי, זו הבטחה לשינה מצוינת.

קניתי רדיאטור לחדר שינה כדי שלאריאל יהיה חם ונעים אצלנו בחדר. וגם שואב אבק שהיא תוכל להתרוצץ בשמחה על השטיח מבלי לאסוף את כל מה שהמנקה פיספסה.

נקודה נוספת לציון, אני חושב שזו הפעם הראשונה שהבית באמת ובתמים נקי ומצוחצח. עכשיו אני יודע בוודאות שהמים הגיעו לכל פינה.

הדרי שלחה לי תמונות מדהימות של אריאל. היא כזאת חמודה. אלופת העולם בחמידות וזה מבלי לעשות כלום בנידון.

עוד שבוע ואני חוזר לארץ, לשתי הבובות שלי ולחורף הנעים שלנו. כדי שגם אתם תסיימו עם חיוך, אני מעלה תמונה של אריאל וגלי בדו-קיום.

יש לי ילדה. אני אבא. היא בת 10 ימים היום. היא נולדה במשקל נושק לארבעה קילוגרמים. יש לה עיניים יפות וגדולות. היא דומה לאמא שלה. קוראים לה אריאל.

לא כתבתי לאחרונה. בלי שום סיבה מיוחדת. המוזה התעופפה לה ברוח ושכחה לשוב. במקום זאת, החסידה זכרה לבוא. היא הביאה לי מתנה. בובה קטנה. "בובייקה", כפי שאמא שלי מכנה אותה. היא כל כך יפה עד שאני מתגאה כל פעם מחדש לומר שהיא פרי חלציי. כן, היא גם לוחצת לי חזק את האצבעות והיא מסתכלת עלי קרוב קרוב. מגדילה אישונים לראות הכל. אני מדבר והיא לא עונה. זה בסדר. ברגע שהגנים של המשפחה של הדר יתעוררו, היא כנראה לא תפסיק לדבר וזה לא יפריע לי כלל. לשמוע אותה מג'ברשת על אה ודא ולהאזין לה כשהיא תשמיט אותיות ויחד נחפש אותן על הרצפה. כשהיא יצאה. ממש שניות ספורות אחרי. הסתכלתי על השפתיים שלה. היה לי מוזר לראות יצור כה קטן עם שפתיים כה מושלמות. היא גם שורטת את הפנים כשהיא רוצה לגעת. היא בוכה חמוד. לפעמים, אני מושך את הבכי שלה עוד קצת. להתענג עליו. לראות איך השפה שלה, כמו אימא שלה בדיוק, רוטטת לפני הבכי הגדול. סייסמוגרף של דמעות. אני אוהב אותה, בלי סיבה ממשית, רק כי היא שלי. הדרי יפה ומרגישה בטוב. היא מניקה את אריאל. זה מדהים בעיניי. החיבור הזה. כמו USB של מחשב. נכנס ומוריד את כל התכנים שהוא צריך ומתנתק. מקלחת ראשונה הייתה מצחיקה מאוד. נדמה לי שאריאל הרגישה שהיא חוזרת לרחם. היא אהבה את הרעיון. הידיים שלה נעו במים ואז עלו לכיוון האוזניים.

"תראי" אמרתי להדר

"רואים שהיא הילדה של אבא. היא שומרת פנים." צחקתי לעצמי ודמיינתי אותה בשיעורי הגנה עצמית. אני מניח שהדר דמיינה אותה בשיעורי בלט כשידיה מונפות לצדדים בפירואט.

אה כן, היא גבוהה. נולדה בגובה של 53 סנטימטרים והספיקה לצמוח בעוד סנטימטר השבוע.

אושר גדול להביט בה. עולם ומלואו בחיתול חד פעמי.

אעדכן בהמשך,

קובי