שחר אדום- סין

חמש שנים עברו מהיום בו שבתי מהטיול הגדול ארצה. שבעה חודשים לאורכה ורוחבה של יבשת דרום אמריקה, טיול של גבולות וחצייתם, פסגות וכיבושן. חמש שנים זה זמן לא מבוטל, תקופת חיים. מאז הספקתי לא מעט, טיילתי במדינות אחרות והמשכתי לנוע בעולם, ולמרבית ההפתעה, אין יום בו איני מוצא את עצמי מהרהר בצורה ישירה או עקיפה על אותם חודשים קסומים, מהרגע בו נפרדתי מהמשפחה בנמל התעופה, השארתי הכל מאחור, ויצאתי לדרך חדשה.

זה אינו געגוע נוסטלגי לימי הזוהר, אני מאמין כי יש עוד אינספור פסגות עוד לפני, אלא געגוע לאמוציות שנקשרו בעבותות לכל אירוע מאותו הטיול. לכל זיכרון, ריח ושיר המחוברים אליו. לכל תמונה, סיפור, ומעל הכל, ריחף לו ענן של חוסר איכפתיות משווע מהעתיד הקרוב. התפיסה כי מחר יום חדש, עוד יום עמוס חוויות, צבעים ונופים, פתחה לי את התיאבון לחיים כמטייל.

לפני כמה זמן שאלה אותי אחת המגיבות: "לאיזה מקום היית רוצה לחזור?" התשובה הברורה והמיידית הייתה ברזיל, מדינת הקצב והקשסה, הקפואירה והחופים. שם הכרתי את הדר והתאהבתי. ואז חשבתי לעצמי שגם ארגנטינה הייתה לא רעה בכלל, ופרו דגמנה את שיא האותנטיות, וניו זילנד תפסה מקום של כבוד, ואפילו הודו המזוהמת נראית יפה מבעד למסך ה"בדיעבד". טוקיו מדהימה באורבניות המסורתית שלה, סושי וגורדי שחקים, ואקוודור כל כך ירוקה שבא לצעוק מאושר. כפי שציינתי קודם לכן, לכל מקום יש את המשקל הסגולי-רגשי המחובר אליו. עצם העובדה כי אני נשוי להדר, מקנה לי את התחושה, כי אני ממשיך לחיות את הטיול שלי. כמענה לשאלה אומר, כי באופן כללי אני פחות בעד לחזור למקום ויותר בעד לגלות מקום חדש.

אז למה הטיול הזה משמעותי כל כך? אחד המשפטים השגורים ביותר בתקופת הטיול היה: "זה הטיול שלי ואני אעשה מה שבראש שלי". מאחורי איצטלת המשפט הזה, אנשים עושים ככל העולה על רוחם ומקבלים גושפנקא חוקית מהסובבים אותם. אתה רוצה לקפוץ מגשר, לטרק בהרים שבועות, או לרבוץ במלון תחת ענן עשן ירוק, מרבית האנשים יאמרו לך בתגובה: "סבבה אחי, זה הטיול שלך". בהתחלה לא האמנתי שישנו שינוי אמיתי באופיו של אדם כתוצאה מהטיול, הרי כמה חודשים לא ישנו שנים של חינוך, נכון? לא נכון.

מרבית האנשים מגיעים לפורקן רגשי כתוצאה מהחופש המוחלט. פורקן כזה שלא בטוח יצליחו לשחזר בעתיד. אחרי 12 שנים במערכת החינוך, ושלוש שנים נוספות במערכת הצבאית, פתאום אנשים מרשים לעצמם, מורידים מסכות ולומדים להיות צלולים יותר. אני זוכר שיחה שבישרה את בוא השינוי, ישבנו ערן ואני באכסניה בארקיפה, פרו. שם לראשונה, אחרי תקופת הסתגלות, נתנו לחרצובות לשוננו וליבנו להשתחרר, ונהרות של רגשות הציפו את הוויתנו כולה. שוחחנו על הכול, על הצבא ומשפחה, ומשקעים שסחבנו מבלי לדעת. האירוע הזה שינה משהו קטן. בסך הכל, סטייה זעירה במסלול החיים, אבל במהרה מגלים כי כל הטיול רצוף שינויים מיקרוסקופים המתחברים לבסוף לשינוי מונומנטלי כמעט בלתי מורגש. כמובן, שרק על עצמי לספר ידעתי, ולכן אומר כי הטיול הצליח לשייף את הקוצים שנהגתי לשלוף וכמו כן, לימד אותי לגעת באגו שלי בידיים חשופות. 

הטיול עמוס לרוב בפעלים: לטרק, לטייל, להתכלב (מלשון כלב והכוונה היא לחיות בתנאים לא טובים מבחירה כלכלית), לזיין, לעשן, לרקוד, לקפוץ ובכלל, יש דגש עז על עשייה. אנשים עובדים במשך שנה או שנתיים וחוסכים הון קטן במונחים ישראלים-סטודנטיאלים ויוצאים לתור את העולם. חלק בלתי נפרד מההתמכרות לטיולים, היא תחושת התייר. זה שמגיע למקום, סוחט את מה שיש לו להציע כמו לימון ומבזבז כסף כאילו אין מחר. מדבריי משתמע כי לרעב הטיולים אין שובע אמיתי והוא מתחדש מדי פעם, וזו האמת. אז למה בעצם הטיול הראשון, הוא הקובע? הסיבה הפשוטה היא, כי הוא הראשון, ובחיים הללו לכוח הראשונות יש השפעה מטורפת על שארית חיינו. אם תרצו, הטיול הזה הוא הנשיקה הראשונה של המטיילים, זו שהחשמל זרם בכל מקום בגופם. אי אפשר לשחזר אותו, אבל תמיד מנסים להגיע למקום קרוב בתחושה.

בעיניי, החוכמה הגדולה אינה מתבטאת בכך שתנסו לחפש את הטיול הגדול בטיולים הבאים, אלא להבין שהטיול הזה היה והסתיים, והשאיר לכם במתנה שק של חוויות. כעת, עם השיעורים שהשכלתם ללמוד, עליכם לנוע קדימה לטיולים הבאים ולהנות מהדברים הבאים עליכם לטובה.

 "הוא נהרג בהיתקלות לפני שבעה חודשים, ומאז אין לי חיים. אני פה כי רציתי לברוח מהכול. לא יכולתי לראות את ההורים שלו, להריח את הריח של הכביסה שלו שנשארה מיותמת על המדפים בארון שלי. נגמרו לי הדמעות, אני בוכה על יבש. כל כיווץ עיניים שורף כמו העור שלו שעלה בלהבות המטען. מי יחליף אותו, מי?"

אני מזהה את הבכי היבש שמותיר עיניים ניחרות. היא מקנחת את אפה בגב ידה הקטנה, פניה אדומות ועייפות. אני חושב לעצמי מה עבר עליה, שבעה חודשים של חלום רע, שלעולם לא תהיה לו יקיצה. היא יפה עד מאוד, גם מאחורי הכאב, רואים את תווי הפנים המלכותיים. היא מראה לי תמונה שלו. אני לא שואל לשמו. "הוא נראה כמו בחור מיוחד. צר לי", לא היה לי מה להוסיף לזה מבלי להיגרר לקלישאות מיותרות.

טאבו - זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים של שתיקה. לא משנה מה יקרה, הנסיכה הזו היא מחוץ לתחום בשבילי. חשתי מחויב לשמור עליה, שלא יאונה לה כל רע, שוב.

"מעכשיו, אני האביר שלך. סר ק.ק לשירותך גברתי", אמרתי.  

היא טמנה את ראשה בכרית מיטתי. חשבתי שאולי רמסתי כמה שתילים רגשיים שהחלו להנץ. ציפיתי לשמוע קול נהי, התייפחות או אפילו זעם על החוצפה שלי לנסות ולתפוס מקומות שמורים. היא נעמדה בקצה המיטה על ברכיה, כשביד ימינה אחזה בשלט הטלוויזיה. היא הניחה אותו ברכות על כתפי הימנית ואמרה: "אתה נחמד וקצת מצחיק. זה יהיה לי לכבוד סר ק.ק".    

אורי נכנס לחדר, שתי דקות מאוחר יותר, מהורהר וחולמני. היה משהו בנסיכה שערער את איזונו הנפשי. השיער הבהיר והחלק שלו ירד במורד עורפו, עיניו הכחולות היו מצועפות. גופו התהלך כאילו מעצמו, טייס אוטומטי. לקח לו כמה דקות להבין שאנחנו בחדר.

"הי, מה המצב?" פטר לעברנו. הדרך בה הגה את המילים, לא הותירה מקום לספק. הוא היה מעדיף להגיע לחדר ריק מאדם. אני מכיר אותו כבר מתחילת התיכון, למדתי לזהות את סימני המצוקה שלו, קלושים ככל שיהיו.

"אנחנו בסדר," ירדן השיבה ברכות, "ק.ק הבטיח שהוא יהיה האביר שלי. אתה רוצה להצטרף?"

"אני בעד, שני אבירים ונסיכה נשמע הרבה יותר טוב", אמרתי.

אורי הביט בירדן וחייך חיוך מריר. "את באמת רוצה שאני אהיה האביר שלך? אני לא בטוח שזה הרעיון הכי חכם".

מי שלא היה נוכח בשיחה, לא יכול היה לראות את הכאב שאורי וירדן הגירו לרצפה בחילופי המשפטים.

אורי נשכב על המיטה הנוספת בחדר, ראשו נתמך בקיר ואמתו השמאלית מכסה את עיניו.

"מה יש?" שאלתי, "אתה נראה מחוק לגמרי".  

החבר של ירדן שירת עם אורי ביחידה, שני צוותים מתחתיו. כולם הכירו את ירדן בתור הבחורה של..., אף פעם לא כירדן האדם. אורי ייסר את עצמו על המשיכה שלו כלפיה, הוא הרגיש שהוא בוגד בזכרו של חבר מהיחידה.

כמה ימים קודם לכן, הוא סיפר לי ששבוע לפני ההיתקלות, במהלך משחק כדורעף, אחד החיילים פנה לרון בהומור השחור, שכה אופייני ליחידה, לאחר שהפסיד במשחק ואמר: "לא נורא, היום ניצחת במשחק, מחר תמות ואני אזיין את ירדן". המשפט הזה ניסר את ליבו של אורי, הלוך ושוב, כל הלילה.

הטלפון בעמדה שלי מצלצל, הדר על הקו השני.

"מחר יום האהבה, מה אתה מכין לי?"

"מי אמר שאני מכין לך? מה את מכינה לי? חשבנו שאנחנו בקטע של שוויון זכויות"

"לפי ספר התקנות, יום האהבה זה יום בו ק.ק עושה דברים עבור הדר", אמרה.

שמעתי אותה מחייכת מאוזן לאוזן.

"אחרי שעיינתי לעומק בספר התקנות–הגירסא העדכנית גיליתי כי הצדק עימך. אז אני אחשוב על משהו עבורך", השבתי.

אז מה זה בעצם יום האהבה? כמובן, שישנה ההגדרה המערבית-נוצרית, המספרת על קדוש בשם ולנטיין שהשיא בסתר זוג אוהבים, שאימצנו קרוב לליבנו כמו כל דבר שמדיף ניחוח מעט מערבי, או כפי שמאיר אריאל ודיויד ברוזה ציינו היטב בשירם "בצהרי היום": "תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה, "קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב, הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב". הרי למה לאמץ את יום ולנטיין אם יש לנו את ט"ו באב? אך מה זה משנה בעצם, "פעמיים כי טוב", זה גם חלק מהאופי היהודי, אז אם אפשר לקבל פעמיים בשנה גילוי אהבה פורמליים, אז מה רע?

חג האהבה מיד מקפיץ אצלי את השאלה: "האם אני בחור רומנטי?". באופן כללי, ניתן לומר עלי שאני בחור בעל תפיסה רומנטית. אני מאמין באהבה ופמפום הקשר על ידי מחוות קטנות, לאו דווקא קנויות, כל הזמן. מנגד, אין דבר שנתפס רכרוכי וחסר טעם בעיניי מגבר שכל יומיים חוזר מהעבודה עם זר פרחים וחבילת שוקולד. ממה שלמדתי בחיי, נשים מעדיפות גברים מחוספסים שמדי פעם יביאו תשורה רומנטית מאשר גבר שמנסה לסלול דרכו דרך מתנות. מי שקורא כאן בקביעות יודע, כי אני חסיד אדוק של שמירת השוני המגדרי בין גבר לאישה. לכל אחד יש את התפקידים שלו ואת תחומי האחריות שלו.

ה"אני מאמין" שלי מתחיל באהבה יומיומית, כזו של נשיקה בבוקר ולפני שהולכים לישון. המון מגע, גם ככה סתם מבלי שהוא יוביל למיטה, וכן, גם שם להשקיע לא מעט. המגע ממיס הכל, ממיס כעסים, ממיס אדישות. לא בכדי, כשכועסים מנסים להתחמק ממבט או ממגע. אצלנו אין דבר כזה, תקראו לזה אהבה קשוחה. אחד הדברים שהדר תמיד צוחקת עליהם הוא שאני לא מוכן לתת לה לכעוס, ואם היא מתעקשת אז אני פשוט מרים אותה על הכתף ומסתובב איתה בבית עד שהיא נרגעת ומדברת. עוד דבר שלמדתי, הוא שאין אגו בזוגיות. כלומר, יש המון אגו לכל אחד בנפרד וזה מה שעושה אותנו מיוחדים, אבל אין אגו ביננו, שנינו שווים.

כזוג, אתה למד כי אתה חייב להיות הגיבוי של בן הזוג שלך. לא משנה מה קורה בעולם, אתה זה שבולם את כל צרות העולם על סף הדלת של ביתכם. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שהמשמעות של להיות חזק היא שאנשים יראו כי אתה חזק וירגישו את ההבדל בינך לבינם. היום אני יודע כי להיות חזק, זה להעצים את האנשים שאתה אוהב ותוך כדי כך, אתה בעצמך גדל עשרות מונים. הדר יודעת ללא עוררין, כפי שאני יודע עליה, שאנחנו, איש לרעהו, משמשים כבסיס ההגנה, הן הפיזית והן המנטלית.

יום האהבה עבורי הוא עוד יום של הפגנת אהבה. לפני כמה ימים, הדר שאלה אותי בתמימות מקסימה, "מתי עשינו משהו ביחד רק אתה ואני?"

לרגע, ניסינו לחשוב על זה ואז פרצנו בצחוק, כי לשמחתנו, אנחנו עושים המון דברים יחד. זה מתחיל מהעבודה המשותפת, זה עובר לשיחות וארוחות אינטימיות מדי יום, משחקים עם יובב שרץ בין שנינו כמו איזה סביבון פרוותי. זה ממשיך בחופשות המדהימות שבהן אני מגלה כמה הדר היא שותפת אמת בכל הדברים היקרים לליבי ועד כמה היא מוכנה להרחיק לכת רק כדי לשמח אותי.  

אתמול חגגנו את חג האהבה עם שני בקבוקי יין אדום, ערימה של פנקייקים וג'ק באואר העונה ה-1. אז אחתום בברכת שנת אהבה מוצלחת ושבוע טוב.

זה היה בתקופת הלימודים, שנה א' לתואר. ישבנו מספר חברים בקומפלקס של הסטודנטים, "הכוורת" – מבנה שהוסב לקליטת סטונדטים בקיבוץ. מדי ערב, היינו מתכנסים ומדברים על נושאי היום ומשתכשכים איש ברעהו, מכינים קפה נמס ומגישים תקרובת עוגיות מהצרכניה. באחת הפעמים הצטרפה לשיחה חברה ללימודים של שכנתי. היא הייתה מסוג הבחורות שאני נוטה לקרוא להן "עכבישות". כאלו שאורגות את הקורים שלהן בשקט וברוך, ועוד לפני ששמת לב, אתה שקוע עמוק בתוך הרשת הדביקה.

היא לבשה שמלה אדומה צמודה וחושנית, שיערה המתולתל והמלא ליטף את כתפיה, ושפתיה נראו כאילו זה הרגע נמשחו באודם מבהיק. היא הביטה דרכי במבט, שאינו משתמע לשני פנים, ואמרה: "אני לא מבינה אתכם הגברים "הנשואים" (בזמנו הכוונה הייתה לאלו שנמצאים במערכת יחסים), מדוע אתם כה מפחדים להכיר אנשים חדשים. ככה אתם רק מפסידים, אולי תגלו שיש מישהו שמעניין אתכם על הדרך."

"להכיר אנשים או נשים?" שאלתי בהדגשה. אני זוכר שהיא חייכה קלות והלכה למקום אחר. דבריה נאמרו בתגובה לאמירה שלי כי אני לא מאמין במוסד הידידות או לחילופין ברעיון "הפלירטוט", וכי אין לי שום רצון להכיר נשים חדשות. מאוחר יותר, התברר, ולא בצורה מפתיעה, כי בשלב זה או אחר היא הודיעה לחברתה, כי הייתה שמחה אילו היה קורה בינינו משהו.   

לא בכדי, אני נובר בזכרונותי ושולף את המאורע הדי סתמי הזה. נתקלתי במספיק עכבישות בחיי כדי לדעת את ההבדל בין פלירטוט שאינו מזיק לבין טעות פאטלית. לולי יקירתי כתבה פוסט על חשיבות הפלירט, אך עוד בטרם יבש הדיו הוירטואלי על מסכי, פרסמה אחד נוסף המבוסס כולו על התרעמותה בגין התגובות, "יפות הנפש על סף הנודניקיות" לדבריה, של הגברים הנשואים לפוסט.

בואו נאמר את האמת בפנים, אין דבר כזה ידידות שאינה מובלת מאינטרסים. תנסו לחשוב כמה מערכות יחסים אפלטוניות התחילו כתוצאה מסירוב או חוסר עניין לעבור למערכת יחסים אינטימית, וכתוצאה מכך, אחד הצדדים העדיף לשמור על קשר מסוג כזה מאשר לוותר על האדם באופן מוחלט.

כן, יכול להיות שהיום אין ביניכם כלום, אבל מספיק ערב אחד של אלכוהול או של תסכול בבית כדי להפוך את הידיד המתוק והחמוד לגבר מבין שהיה שם בדיוק בזמן הנכון. כמובן, שזה עובד לשני הכיוונים. מה גם שנשים יודעות להסתיר את המניעים שלהן טוב יותר. אני נוטה להסתכל על הסיטואציה בצורה ברורה ואף מעט פשטנית וזאת כדי להקל עלי את החיים. אישה שהיא לא אישתי שווה פיתוי שלילי, יכול להיות שזה פיתוי רדום, או מישהי שהיא לא הטעם שלך או כל סיבה אחרת. השאלה היא כיצד אתה מתמודד עם פיתוי. כפי שאני מכיר את העם הגברי, אנחנו לא ממש טובים בזה ולכן, אין סיבה להשאיר פתח לגנב או צוואר חשוף לעכבישה.

חברים יקרים, אין דבר כזה "חצי" פלירט או הפגנת חיבה סתמית, הרי הפלירט מתחיל מכם. ברגע שאתה מבצע תהליך שאתה יודע בבירור שהוא נוגד את העקרונות שנשבעת עליהם כאיש נשוי, זה לא משנה אם הצד השני ניאות להזמנה או לא. יתרה מזאת, במידה והצד שני מראה נכונות, זהו שלב שכבר קשה לצאת ממנו. פלירט נובע ממחסור. מחסור של תשומת לב, מחסור של יחס, מחסור של "להרגיש יפה". הפלירט הוא פתרון זמני ולא יעיל, הפתרון המלא הוא לשבת עם בן הזוג ולפתור את הסוגיות ביניכם. 

אני מבין את הקטע של תחזוק האגו והרצון להרגיש מושכים גם מחוץ לגבולות הקשר. באופן אישי, אני מאמין שאם הקשר בריא ויש תמיכה הדדית בין בני הזוג, אין צורך "לצאת" החוצה. במידה ואתה מרגיש שזה "יהרג ובל יעבור" תמיד אפשר לצאת עם חברים לפאב רועש בת"א ולשחק בנדמה לי. בוריק, חבר קרוב שלי, ואני כבר כמה שנים שומרים על מסורת של יציאות קבועות לפאבים. הערבים הללו רווי אלכוהול וסיפורים נוסטלגים. מדי פעם איזו בחורונת מגיעה ומביעה עניין, אנחנו מחייכים בנימוס ומושיטים את היד עם הטבעת קדימה. היא מחייכת ונעלמת בתוך האפלולית שממנה באה. הידיעה, שבאותה קלות האירוע הזה יכול היה להסתיים אחרת, שומרת על הגחלת. לי זה מספיק.

לסיכומו של דבר, הסירוב שלנו להיכנס לפלירטוט "לא מזיק" אינה נובעת מאטימות או מהתחסדות, נהפוך הוא, היא נובעת מהיכרות עמוקה עם עצמנו ועם השטחים האפורים שיש בכל אחד מאיתנו. כשיש מצבים שאינם חד משמעיים, אני מחליף מקומות עם הדר וחושב כיצד הייתי מגיב אילו היא הייתה משתעשעת ברעיון של לפלרטט עם זרים.

"שמור נא לי אלי הטוב.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקוה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה."

פתחתי בשיר "על כל אלה" של נעמי שמר, משום שהוא נתפס בעיני כשילוב אידיאלי בין המילים הנאיביות לבין מציאות לא פשוטה כלל. הדיכוטומיה הברורה של שמר מפשטת את הכל לשחור ולבן, מתוק ומר. לצערנו, בשנים האחרונות אנו רואים את החיים הפוליטיים בישראל בצבעי אפור-מט. הדוגמא הטובה ביותר לכך, היא מערכת הבחירות העומדת בפתח, שעוד לא התחילה וכולם כבר מאסו בה. פלפולים חריפים וחידודי לשון על אופיים של המועמדים לראשות הממשלה נשפכו כמים מכל עברי הרשת, ורבים מדי אמרו כי פתק לבן הוא התשובה. העיוורון המתקתק של האסקפיזם - הרי אותו פתק לבן הוא סוד כוחן של המפלגות שאיננו רוצים בשלטון.

היום עשיתי דבר שמרבית האנשים לא עושים וזה לקרוא את המצע הפוליטי של "ישראל ביתנו" ו"מפלגת קדימה" והגדלתי לעשות וקראתי את ההיסטוריה האישית של כל אחד מהמועמדים שלהם לכנסת. ההתעוררות הזו התחילה אצלי לפני כמה ימים, בזמן שהגבתי לפוסט בעל טון פוליטי ואמרתי כי אין סיכוי שאצביע לליכוד, קל וחומר לקדימה ובצער רב אומר, כי הצבעה לברק משמעה איבוד הקול. הנה אני, יום לפני בחירות, ניצב מול שוקת שבורה. אחרי התגובה, שהייתה סוג של מחשבה בקול, פניתי לקרוא את מצען של שתי מפלגות שפסלתי מבעוד מועד, כדי לתת, אולי, הזדמנות שניה.

אתחיל ב"ישראל ביתנו". ראשית, אני חייב לומר ששליברמן יש איזשהו כוח ממגנט הנובע מכריזמה עוצמתית. הוא מודע לעובדה שאנשים אוהבים סמכות ומתייחסים בכבוד לאדם החי את האמת שלו. יאמר לזכותו של ליברמן כי הוא מתגורר בהתנחלות ומאמין בתפיסה ימנית כדרך חיים. לטעמי, במציאות הנוכחית חשוב שיהיה אדם כמוהו בממשלה. אינני בטוח שאני רוצה אותו כאיש הנותן את הטון, אך כאמור, אין רע שיש ציין ימני אמיתי. המצע שלו מתאים לאנשים שקצו בגישה היונית; הוא נגד החזרת הגולן ונגד חלוקת ירושלים, בעד מדינה יהודית-לאומית, והוא החליף את המושג "שטחים תמורת שלום"  במשפט "שלום תמורת שלום".

הרבה אנשים מפחדים מגישתו, שהרבה הגדירו אותה כ"פאשיסטית". הסלוגן שלו "בלי נאמנות, אין אזרחות" קצת מלחיץ ומזכיר תקופות חשוכות, אבל מה שעומד מאחורי זה, אינו כה מופרך. תדמיינו שעכשיו נמצא אדם במעגל החברים שלכם שמרכל עליכם ומעוניין לפגוע בכם, האם תמשיכו להיות חברים שלו? אני מניח שלא. בעיניי, ישראלי חייב לשרת בצבא, או לעשות שירות לאומי כדי להרוויח את זכויות (למעט חריגים בעלי מגבלות רפואיות). כמו כן, הבקשה שלא לדבר בגנות המדינה בה אתה חי ועידוד הטרור אינה מוגזמת כלל. נושא נוסף הוא חילופי שטחים ואוכלוסיות, או במילים אחרות, טרנספר. המילה טרנספר שהוקצתה מחמת מיאוס לפריפרית הטרמינולוגיה שלנו, חזרה באדרת חדשה. האם זה כה נורא? אני לא יודע. תמיד קיננה בי התחושה שזהו החלום הרטוב של כל יהודי, אבל כמו כל חלום רטוב, לא נוהגים לדון בו בפומבי. הכוחניות של ליברמן היא יתרונו, אך גם חסרונו הגדול ביותר. ניתן לומר כי הנראות ה"רוסית" מזרה אותו והוא לא נתפס כישראלי "עד הסוף". מצד שני, גם ז'בוטינסקי לא היה צבר.   

המפלגה השניה היא "קדימה", מפלגה שדבק בה כתם השחיתות, בעיקר בעטיים של שני ח"כ שאין צורך לומר את שמם שוב. אז יש כמה בעיות עם המפלגה הזו שהיא, כביכול, המשך שלטונו של אולמרט. ראשית, מפריע לי מאוד אם יחזירו שטחים. דבר אשר נראה לי הגיוני בעבר "הרי אלו בסך הכל אדמות", אך עם השנים, נראה לי מאוד טיפשי וחסר תוחלת (ראו ערך ההתנתקות). אין ספק, שעל הסקלה הפוליטית נעתי ימינה בנושאים הבטחונים, אך שאני מאמין שיש צורך בשמירה על הייחוד שלנו כמדינה רווחה. במידה והמדינה כולה תופרט והקפיטליזם ישתלט על כל המשק, שכבות שלמות של אוכלוסייה ייפגעו.

לאחר שהשקעתי מחשבה רבה בשאלה: מי מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, וזאת לפי שיטת האלימינציה, מתאים ביותר להיות ראש הממשלה. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי זו ציפי לבני. ראשית, כי היא אישה והיא בבירור צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי להתקדם בחברה המבוססת על פטריארכליות, כך שמעצם מועמדותה הוכיחה כי היא אמביציוזית והישגית. שנית, היא נמצאת קרוב לצלחת בשנים האחרונות וקרנה עלתה בעיני העולם. שלישית, היא עוד לא נכוותה ואולי היא תצליח לעשות מה שביבי וברק לא הצליחו, או הצליחו חלקית. ביבי חלקלק מדי ומשקיע זמן רב מדי בזויות המצלמה ושינון מנטרות פשטניות. ברק מרגע שפרש מהפוליטיקה דומה בעיני לשועל שנכנס לכרם הענבים ואכל ושתה עד שלא יכול היה לצאת החוצה. מבחינתי, גם ברק, גם ביבי וגם ליברמן יכולים ואף מן הראוי כי ישמשו בתפקידים בכירים בשלטון, אבל את שרביט המנצח אני מעניק ללבני.

הסייג המשמעותי בבחירת קדימה הוא המפלגה עצמה שהותירה טעם חמוץ של אופורטוניזם. ברם, בעוברי על רשימת חברי "קדימה", גיליתי כי יש שם אנשים טובים ואיכותיים שעשו דבר אחד או שניים בחייהם; מופז, דיכטר, עזרא וחסון הבטחוניסטים, ארבע נשים בעשיריה הראשונה והרבה דם חדש. אז בשיקול מחודש הבחירה היא אחת, ציפי לבני וקדימה.  

לסיכומו של דבר, מדינתנו אינה רק זבת חלב ודבש. מלחמת לבנון השנייה והמבצע/מלחמה בעזה הוכיחו שהאיומים עלינו אינם פוסקים, ודם רב ניגר על אדמותינו כדי שיהיה מקום ראוי לכל יהודי באשר הוא. כדי לשמר זאת עלינו לשדר אחידות כלפי חוץ ויציבות שלטונית. הגוש הימני בממשלה הנוכחית, בין אם זה "קדימה" וה"ליכוד" או "קדימה" ו"ישראל ביתנו" או כל ורסיה אחרת, ואולי גם שילוב של "העבודה" יכול ליצור ממשל בר קיימא לאורך זמן. חשוב לבנות בסיס איתן לשלטון שייתר את מפלגות המאזניים. אם יש סיכוי לשינוי, זה עכשיו. כפי שהוכחנו בעבר, אנחנו עם שמצטיין בהתנהלות תחת לחץ, זה הזמן להתאגד ולהפגין אופי. אחתום בשורה האלמותית: "אל תשכח את התקוה, השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".