שחר אדום- סין

קמבודיה היא מדינה נחשלת. לא סתם נחשלת, אלא נחשלת בעליל. מלחמת האחים שהתרחשה בשנת 1976 עדיין צרובה עמוק בתודעת התושבים. תדמיינו לעצמכם שיום אחד קם אדם ומחליט להרוג את כל מתנגדי המשטר לכאורה – כל מי שנחשב משכיל – והוא גם מצליח. 1.7 מיליון אנשים נרצחו רק משום שידעו קרוא וכתוב או הוגדרו כאינטלקטואלים. מהאימפרייה הקמרית ששלטה באיזור במאה ה-10 ועד המאה ה-14 נותרו רק חורבות מקדשים בבירה דאז אנגור, מדינה מצולקת ממוקשים, קברי אחים וטמטום מכורח.

שנים אחר כך, קבצנים חסרי רגליים יגררו את עצמם ברחובות עיר הבירה פנום פן על מנת להרוויח את ארוחת הערב מתייר עשיר, שזה עתה התיישב באחת המסעדות לאורך הנהר. ילדים יפי תואר וחלקי לשון ירוצו יחפים וימכרו גלויות, ואילו הקטנים ממש יאספו בקבוקים למחזור.

ישנה תחושה חזקה כי העם הקמבודי חיי את העבר, מנסה להפיח רוח חיים במיתוס השושלת הקמרית ששלטה ביד רמה. יש טוענים כי מלחמת האחים העקובה מדם החלה מהרעיון כי אפשר להחזיר עטרה ליושנה וכל שצריך הוא לחזור לחקלאות ולתרבות העשייה. אין ספק כי הקמבודים היום הם צל חיוור של ההיסטוריה שלהם. ייקח להם עשרות שנים להשתקם, אם בכלל.

בשיחות עם מקומיים, שמעתי סיפורים מזעזעים על ילדים-חיילים שהרגו בטרם חגגו עשר שנות חיים. על הקלות הבלתי נסבלת של קניית נשק, חברי משפחה שאיבדו חיים או גפיים בזמן שניסו לעבד את שדותיהם, והביזה חסרת הרסן של כל אוצרות הטבע הנגישים. היום זה אחרת, כולם אמרו, לפחות אנחנו כבר לא הורגים אחד את השני.   

כל החסרונות של קמבודיה כמדינה מפותחת, הופכים ליתרונות תיירותיים. קמבודיה מזמינה אליה תיירות אותנטית, ואני לא מתכוון לאירופאים שמנים הצועדים יד ביד עם נערות מקומיות שספק אם היו יכולות להוציא תעודת זהות במשרד הפנים, יש לה חופים בתוליים, מקדשים הנחשבים לבין היפים בעולם, אנשים מסבירי פנים ובעלי הבנה שתיירות היא ענף כלכלי מכניס מאוד, הן למדינה והן לתושבים. כל מי שמחפש יעד בתולי, זול למחייה ושלא בכל פינה צועקים לו בעברית: "אחי, הכל סבבה, יש פה חומוס", זה יכול להיות יעד מעולה עבורו.

"תכירי, זה בעלי. אני רוצה שתטפלי בו יפה מאוד." אומרת הדר לשיננית החייכנית ומציגה אותי.

"אין בעיה" היא משיבה בנימוס.

קבענו תור לשיננית זה אחר זו. היא יצאה מחדר הטיפול ואני נכנסתי אליו. בזמן ששכבתי לאחור וסגרתי את עיניי כנגד הסינוור של הפנס מרובע הפנים שמעלי, שמעתי את פקידת הקבלה שואלת את הדר, האם אני אחיה, כי אנחנו פשוט מאוד דומים.

"לא, זה בעלי." היא עונה ומחייכת. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הטענה הזו.

מכשירים מתכתיים מבקרים ברווחים שבין שיניי. צינור שאיבה נשען בעצלות על קצה פי ומרעיש. קיסמי מתכת מפותלים חודרים ויוצאים, מקיזים דם ומנקים חניכיים. חנית קטנה מגרדת את שיניי, מסירה אבנית ורובד חיידקים. מברשת מסתובבת מברישה את שיניי בטעמי תות.

בתוך כל הההתעסקות הזו, אני רק חושב עד כמה אני אוהב שהדר קוראת לי בעלי. זה תמיד מרגיש לי נכון.

לא ציינתי השנה את יום האהבה בצורה מיוחדת. יומיים מאוחר יותר, נפלה עלי ההבנה כי גם ביקור אצל שיננית יכול להיות חגיגת אהבה.