שחר אדום- סין

היום יום חמישי. דניאל, מפקד הצוות, אמר שאם נסיים את האימון האחרון לפני חמש, נוכל לצאת חמשוש. עכשיו השעה שש וחצי בבוקר, יש עוד המון זמן עד השעה המיועדת. ערן ואני נכנסים לחדר האוכל. ערן הוא בחור מוצק, שחקן כדוריד, די נאה במושגים של פעם. קרחת "על הסכין", עיניים כחולות ולסת מרובעת. נפגשנו בטירונות ומאז אנחנו בלתי נפרדים, אפילו העונשים שלנו קולקטיבים. אנחנו עוצרים ליד עמדת חלוקת האוכל ולוקחים קוטג', שתי ביצים קשות לאדם והרבה לחם.

"אז מה אתה אומר, דניאל יוציא אותנו חמשוש או שהוא מדבר באוויר?" אני עדיין לא התעוררתי לחלוטין, שלוש שעות שינה בלילה זה מתכון בטוח לחוסר ריכוז בארוחת הבוקר. הגוף שלי חם ומזיע מאימון הבוקר, ריצה של שעה מסביב לבסיס. התרגלתי לכך שהגוף שלי חם תמיד, מוכן לפעולה, להריגה.

"נראה לי שכן, בייחוד אחרי שסגרנו שבת שבוע שעבר. שבועיים פה זה לא צחוק. אני חייב לראות את סתיו, אני כבר משתגע, אני חייב את החיבוק שלה."

ערן מביט בי ומחייך, "הלוואי והייתה לי אהבה כזאת, אצלי הן באות והולכות. אתה זוכר את תמר, הזונה הזו, מחיפה ששברה לי את הלב. פגשתי אותה ביום שישי לפני שבועיים ב"חורבה" והזדיינו ברכב של אבא שלה. גמרתי בפנים".

"דיי, יא מאנייק. עכשיו אתה מספר לי!". אני שולח טפיחה חזקה לכיוון השכם שלו. "בוא נשב ונדבר, יש לנו כמעט שעה עד האימון הבא".

ערן הוא כמו מבצר ממוגן, קשה מאוד לחדור אליו, אבל ברגע שאתה מצליח הוא שלך לנצח. השעות הארוכות שהעברנו בשמירות, אימונים ושעות ת"ש, קירבו בינינו עד מאוד. עדיין כל גילוי טפח שלו היה אירוע משמח מאוד מבחינתי.

"היא הודיעה לי שהמחזור שלה מאחר כבר שבוע והיא לחוצה מאוד, ידעתי שהייתי צריך לשים קונדום. רק זה חסר לי עכשיו, ילד באמצע החיים."

לי זה כבר קרה כמה פעמים עם סתיו, היא שכחה לקחת גלולה בזמן או שנקרע הקונדום. ידעתי שאין לזה מרפא חוץ מלחכות לטלפון הגואל שאומר שהכול היה אזעקת שווא או שיש לקבוע תור להפלה. בין כה וכה, אין לזה פיתרון כרגע.

"עזוב אותך שטויות, זה בטח מהלחץ. אתה יודע מה זה בחורות, הן קצת בלחץ והופה נעלם המחזור. אל תתרגש, תהייה שקט ובוא נעבור את היום הזה."

השעה רבע לשמונה. כולנו, חמישה עשר חיילים מצוות דניאל, עומדים בשורה אחת ברחבת האימונים, שטח של שדה בור שאינו עולה על קילומטר רבוע. דממה מוחלטת. יאיר הסמל עובר בינינו, מוודא שאנחנו מסיימים מימייה שלמה לפני האימון. מי שסיים הופך את אותה על פיה להראות שלא נותר בה דבר. כולם לובשים מכנסים קצרים וחולצות לבנות, חסרי ייחוד, חיילים למופת. הנשקים האישים מונחים במערום, הר שחור של מתכת, בוהק כמו מצבת זיכרון.

"מוכנים?" הוא שואג. זה הסימן שהיום מתחיל. הגוף שלנו נוטה קדימה ומטה, ממתינים לפקודה הבאה.

"פרוץ", זו הפקודה שאומרת לנו להפוך לחיות אדם, חסרי בינה אגרסיביים. להגיע למטרה בכל מחיר. מבנה הגולגולת משתנה, מתחדד קמעה, נעשה זאבי. הניבים יוצאים החוצה מבעד לשפתיים, יש ריח של דם באוויר. אסור לנו להסתכל אחד על השני, אנחנו מתמקדים בנקודה דמיונית מולנו. אני רץ הלוך ושוב, זוחל, קופץ, דוחף, נדחק וחוזר לשורה.

"אגרופים כולם", פקודה חותכת את האויר. נשכבנו על הרצפה החולית שאגרופינו טמונים היטב באדמה. תנוחת שכיבת סמיכה ללא תנועה, אני לא זוכר כמה זמן נשארנו במצב הזה. חשבתי על השניצלים של אימא, על מקלחת חמה, על החמשוש ועל סתיו. האימון נמשך ונמשך, וכבר הגיע זמן ארוחת צהריים.

פירה תפוחי אדמה, עוף אפוי, סלט כרוב ולחם, זהו תפריט ארוחת הצהריים. מאימון לארוחה ומארוחה לאימון. שרירי הקפוארה הפכו מאסיביים יותר, חזקים יותר. הנשק האישי שלי, M16 מקוצר, הפך להיות חלק ממני. היד השלישית כמו שהסמל אמר. כל פעם, לפני שהתיישבתי או התרוממתי שלחתי ידי מתחת למושב כדי להניח או להרים את הנשק.

בהתחלה פחדתי מהרובה. אבק השריפה היה נכנס לי לעיניים אחרי הירי, אבל עם הזמן למדתי לאהוב את זה, ואת הרתע לאחור. כמו תזכורת חיה לשקע הכתף שאתה חייל קרבי. למדנו גם לירות מהחזה, ירי טרור. להיות יצוק לתוך הנשק גם שהכול מסביב מתפרק.

ערן ואני התיישבנו בשולחן, איתנו ישבו גם רועי, קיבוצניק מטורף מהצפון, שהאמין שאין כמו רכיבה על טרקטורון שאתה מסטול לגמרי, כי אז אתה הכי חד. יונתן אורן מרעננה, שנפל מקורס טיס אחרי שנה והאמין שהוא יוכל לחזור לשם אחרי שיצא לקורס קצינים. שניהם היו חברים די טובים שלנו בצוות, כל השאר היו שונים מאיתנו לחלוטין. אבי הנצנצן שחיפש כל רגע להשתמט, לא אהבתי אותו במיוחד. רותם המוזר שאהב חיות הרבה יותר מבני אדם. סיפרו לנו שיום אחד בתיכון הוא שבר למישהו את האף כי הוא בעט בחתול. היה את אביב שהיה בטוח שהוא התשובה הישראלית לאדוניס. הוא לא היה צריך איש מלבדו. מראה הייתה מספיקה לו לשעות של שיחה פורה עם עצמו.

היו עוד, כל אחד והשריטה שלו, התיק שלו מהבית. בשעות הקשות כולם היו נפתחים ומספרים, לרגע אחד היינו הופכים לאור אחד גדול, ואז שוב חוזרים לפינה. צוחקים על החברה של אבי שלא נותנת לו מנוח, ועל זה שנתפור ליונתן כנפיים מקרטון ונזרוק אותו מהבונקר.

יונתן כחכח בגרונו ואמר:" כדור הארץ לק.ק, האם שומע?" רועי התפקע מצחוק ודפק על השולחן. זה כאב לי באוזן. פתאום הבנתי שנרדמתי על שולחן האוכל, איזו פדיחה.

יצאנו מחדר האוכל לכיוון החדר שלנו, כוך קטן שיש בו שמונה מיטות קומתיים וטרנזיסטור שמנגן כל היום גלי צה"ל. היה לנו עוד זמן עד האימון הבא, כמעט שעה. המיטה שלי הייתה הראשונה מצד שמאל ליד הדלת, מיטה עליונה. אהבתי מאוד לישון למעלה, תמיד הרגשתי שיש שם יותר אויר. נשכבתי לרגע על המיטה, עצמתי עיניים לשנייה.

"קום. קום, נו. כבר אחת ורבע, צריך להיות ברחבה עוד חמש דקות." ערן העיר אותי. הרגשתי כאילו עברה שנייה אבל שהסתכלתי בשעון היד שלי ראיתי שישנתי יותר מדי. "שיט", אמרתי בקול.

"בוא נעוף מפה לפני שהסמל יקרע לנו את הצורה", ערן דחק בי. זרקנו את הנשק ב"הצלב" כשהרצועה מתחת ליד ימין ומעל כתף שמאל, ואת המחסנית החזקנו ביד. פתחנו בריצה והגענו דקה לפני הזמן, כלומר בדיוק בזמן.

מהי המשמעות של להיות עשיר כקורח? כה עשיר, עד כי אין תגית מחיר היכולה למנוע ממך להשיג את מבוקשך. מלך כלכלי ולו כתר ממטבעות, לבוש חליפת שטרות של מאתיים. אם אתה רוצה לדעת איך זה מרגיש, כל שעליך לעשות הוא למלא טופס ורדרד. אתה אפילו לא חייב למלא אותו בעצמך, תמלא אוטומט, כי אם כבר מזל, אז שיהיה עד הסוף. תחושת ה"שווה לנסות" - זה בדיוק מה שהגרלת הלוטו מנסה למכור לציבור. אמנם הסיכוי נמוך, אבל אם תצליח, אז אתה על גג העולם. אף פעם לא האמנתי בהימורים מכל סוג שהוא, אך אין ספק, שזכייה פתאומית בסכום כסף גדול, מככבת בחלק גדול מחלומות הציבור או כמו שניסים סרוסי נהג לשיר: "אשליות, אשליות רבות, אך רובן אינן מתקיימות. שם אולי בחלומות, האשליות היפות מתגשמות."  

בעיניי, השאלה העיקרית אינה איך ניתן לזכות או מהי משמעות העושר. שאלת השאלות היא מה יש לעשות עם כזה סכום של כסף. הכל התחיל בשיחתן של הדר ואחותה הקלינית בנוגע להגרלת הלוטו האחרונה. בזמן שהן השתעשעו ברעיון הזכייה, הקלינית ציינה כי היא תשתמש בכספי הזכייה כדי לקנות  את חברתה הטובה שתשב איתה בבתי קפה בזמנה הפנוי. ואז בחצי משפט אמרה להדר, כי אין לה מה לדאוג. אם היא תזכה, אז הדר תהיה מסודרת גם כן.

אחרי ארוחת ערב, צפייה ב"אנטומיה של גריי" ומקלחת, המשכנו את שיחת הלוטו.

"בובה, מה היית עושה אם היית זוכה בסכום אסטרונומי בלוטו?" שאלתי.

אחרי שהתעמקה לתוך עצמה, אמרה מבלי להקל ראש בגודל האירוע "קודם כל, הייתי נותנת מעשר לאנשים הזקוקים לזה, והייתי מתעקשת שהכסף לא יגיע למוסדות דת. אחר כך, הייתי קונה בתים לאחים שלי, משלמת את האוברדרפט של ההורים ומוציאה אותם לטיול מפנק סביב העולם, מוציאה את אימא שלך לפנסיה וזהו נראה לי...".

ואת כל זה אמרה בנשימה אחת. לא יכולתי שלא להבחין בחסרונו של האגו. איפה היא בכל הסיפור הזה?

"שמת לב שלא אמרת אפילו פעם אחת אני?" אמרתי בטון שואל.  

היא חייכה ונשכבה על השמיכה כשיובב מתכרבל בקפל שנוצר מליפוף הסדינים את גופה. "מה אני צריכה? עוד קצת כסף לבית, עוד מכונית? יש לי פה את כל מה שאני צריכה." אמרה לתוך האוויר, ומילותיה נותרו שם דקות ארוכות, גם אחרי שכיבינו את האור.  

אני מביט בה בזמן שהיא מדברת איתי וחושב עד כמה אני אגואיסט ביחס אליה, ומתבייש לומר שכל מה שעלה לי בראש הוא לבנות חדר כושר פרטי ולדאוג שיהיו שם עשרות בנות בגיל חוקי, ובלבוש ספורט מינימלי, כי הכי כיף להתאמן כשיש אווירה.

תמיד אמרתי שיש לה לב גדול כי ההוא למעלה תכנן שזה יספיק לשנינו.  

כל פסח, מגיע השלב בו צריך לנקות ולהוציא את השלדים מהארון. לאחר דין ודברים, הוחלט כי יובב ינקה את הארונות, או כפי שנוהגים לומר המקפידים, "יעשה" ארונות. אגב, המחמירים באמת משתמשים בהדגשה: "יעשה" גם בגוף ראשון. בהתחלה, הוא לא אהב את הרעיון והחליט להתנכל לכפכפי האצבע של הדר, אבל לאחר שכנוע פלוס התחנפות, הוא ניאות להתחיל את מטלת האביב שלו. קבענו כי אחרי שעתיים של עבודה, נפגש ונראה לאן מתקדמים. בינתיים, כל איש פנה לסיים את עבודותיו האישיות שמח וטוב לבב.

מה רבה הייתה תדהמתי שיובב, לא רק שלא ניקה את הארון, אלא הוסיף חטא על פשע והחליט לתפוס תנומה על הסריגים של הדר. מיד הוצאתי מצלמה כדי לאסוף ראיות למשפט החצר שיערך במועד מאוחר יותר. 

עכשיו, אני ניצב מולכם מושבעי הוירטואלים ושואל אתכם: עד מתי רשעים יעלוזו? מה העונש הראוי להתנהגות נלוזה שכזו. למזלו של יובב, הוא נחשב אזרח ישראל ולכן עונש מוות אינו חל עליו. מיד אציג בפניכם את ראיות א' ב' וג'.

ראיה א' -

זה כמו לקפוץ לתוך בריכה מלאה בקרפיונים. המים נוגעים בך והקשקשים הגסים של הדגים משייפים את הבשר, פיות נפערים לנשימה בדממה בועתית. אתה שוחה בחתירה בתוך הבריכה העכורה, מנסה להגיע לצד השני, וכשראשך מעל המים, אתה מצליח לראות יבשה. אתה מגביר את הקצב ונושם כמו מכונה רעבתנית. יש רק מטרה אחת מול עינייך והיא להגיע הביתה. את התחושה הזו אני חווה, כל פעם, כשאני נוחת בשדה התעופה בשנחאי.

בעיניי, הסינים הם דגים אנושיים. הם יכולים לעבור לידך מבלי להתייחס לקיומך. הם רצים לאורז שלהם בחצות היום כמו דגים בשעת האוכל, ואני יכול להישבע שיש גם להם דם קר. בהתחלה, קל לטעות ולחשוב שהסינים הם עם טיפש, אך לא כך הדבר. העם הסיני הוא עם שיש לו היסטוריה ארוכת שנים, היסטוריה מלאת המצאות ותובנות. כיום, לא נותר הרבה מהאומה הסינית, כי גם אותה כמו את הקומוניזם המאואי, הפריטו למטבעות עוברים לסוחר.

אז מה נותר? אימפריה של מפעלי תעשייה וכוח עבודה. הקומוניזם הותיר את צלקותיו בדמות חוסר דעה ועדריות עיוורת. האירופאים, והישראלים לצורך העניין, למדו את הטריק - יש עם שלם שמחפש מי ינהל אותו, וכמובן שאנחנו, עם החוש היהודי והרצון לנהל, נכנסים לנעליים הללו בשמחה וצהלה.

יש לי חברים סינים ועדיין, אני לא מתחבר כמעט לשום דבר שהם עושים. אתה יכול לדבר עם סיני במשך שעה והוא יהנהן בנימוס, אבל לא יבין דבר ממה שאמרת. יתרה מזאת, אין לי את הרצון להתחבר אליהם. אמנם, אני מאמין במשפט מ"כל מלמדי השכלתי", אבל הנכות הרגשית שמקיפה אותם, הופכת את זה לתהליך קשה לשני הצדדים. אני מניח שלמשבר השפה יש חלק ניכר בבעיית התקשורת. האנגלית אינה שגורה בפיהם ברמות העדינות של השפה, והם מוצאים את עצמם מפספסים דקויות רבות. כמובן, שאני יכול לטעון כנגד, שבדרום אמריקה הצלחתי לנהל שיחות פורות ומפרות בספרדית עילגת, כך שניתן להזים גם את הטענה הזו.

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מרוצה מהחיים כאן. אבל עבורי זו תפאורה לחיים שלי עם אישתי. הבית שלי, זה המקום בו אישתי נמצאת בו, ולכן זה לא משנה לי אם אני גר בסין, יפן או אתיופיה. כרגע, זה השלב בו אנו בונים את חיינו. אין מקום להיסוסים או רכות לב. המעבר לסין היה חלק מתוכנית גדולה יותר של שנינו, שאמורה בסופה להעניק לנו, אולי, מעט רווחה כלכלית לתחילת צעדינו כמשפחה והורים.

מתוקף החיים כאן, יש לי נקודות השקה רבות למנטליות הסינית, גם בעבודה היומיומית, בשווקים, בחדר הכושר ובכלל. אמנם אני גר בסין, אבל אני לא נטמע בסין - אני חולף לידה. זה כמו לטייל עם חבר מדי יום, אך לעולם לא להזמין אותו אליך הביתה. מבחינתי, אני ממוקד מטרה, והמטרה היא בית.      

הסרט והתמונות מהחתונה הגיעו. איזה כיף לשבת האחים יחד ולצפות איש ברעהו, ובעצם להביט על עצמך. אחי הצעיר מוציא קולות התלהבות כל פעם שמסך הטלוויזיה נעצר על תמונה שלו. "ראיתם איך אני נראה?" שואל ומיד מוסיף, "איך אני אוהב את התמונה הזו, אני ממש נראה כמו ק.ק".

אחרי הסרטון הקצר של החתונה, את הארוך אין סיכוי שאני אראה, יותר מדי דודות ותמונות תקריב של סלטים, ופחות מדי אקשן, החלטנו ללכת לשתות קפה בבית הקפה המיתולוגי בעיר. אחותי ובעלה הטרי ואחי הצעיר. במהירות השיחה גלשה לתקופת הילדות שלנו וזיכרונות הזדחלו מבעד לעוגת הטארט-טאטן ופלחי התפוח האפוי. זיכרונות בשחור לבן ובלי צליל, זיכרונות על איך פעם היה ומה היום. אחי התעקש ללוות אותי לרכב ואמר כי השיחה הזו העלתה בו משקעים רבים, וכי נושאי השיחה הכעיסו אותו.

"אין לך על מה לכעוס, זה מי שאנחנו, זה מי שאתה. האירועים של אתמול, הם הצלקות הדהויות של היום, לא כואבות, אך גם לא נשכחות כליל, תזכורת לאיפה באת והכי חשוב, לאן אתה הולך".

משם המשכנו לדבר על יחסי אנוש ואלו שבינו לבינה. כמה קסם יש בתוך הילד הזה, קסם חבוי שרק מחכה לקוד הנכון, לקומבינציה הנכונה של מילה טובה, מגע רך ותחושת ביטחון. כל פעם שאני מגיע ארצה, אני מקבל גרסא שונה ובוגרת יותר מהקודמת. ההתקדמות שלו היא בצעדי ענק, אך הוא לא מספיק יוצא החוצה מהקופסא כדי לראות זאת. הפיתרון לזה, בדומה לכל פתרונות העולם, הוא אישה.

"הייתי רוצה לראות יותר את האח שהצטלם ופיזז בחתונה, תן לו דרור. הוא יידע להוביל אותך למקומות שאתה רוצה להגיע אליהם. זה הכול עניין של תפיסה. קח לדוגמא את הלחץ של להתחיל עם בחורה. המון אנשים פוחדים לקבל את ה"לא", את הסירוב, ומצד שני, לא מבינים שיש להם בעצם 50 אחוזי הצלחה, זה המון בכל קנה מידה. " אמרתי בזמן שעמדנו במרחק פסע מהרכב.

"אני יודע שאני טוב, ואני אפילו מרגיש בצורה קצת מתנשאת שאני טוב יותר מאחרים, אבל כשאני בא לדבר, זה לא תמיד יוצא החוצה." השיב בחיוך נבוך.

סוגיית הביטחון העצמי, זו חתיכת משקולת על החזה, חשבתי לעצמי. "תשמע", אמרתי, "הייתי בהמון מקומות שהיו אנשים שאולי היו יפים או טובים ממני, אבל מבחינתי, אני הייתי הכי מוצלח שם וזה הקרין החוצה. אתה חייב ללכת עם היתרונות שלך קדימה, אתה לא צריך להתבייש מאיש. אתה בדרך הנכונה, תתחיל ממחר."

הוא המשיך לחייך את החיוך החצי-ביישן, שמורה לי כי הוא סופג כל מילה כמו אבן גיר, ואז אמר בשקט, "זה לא סוד שאני מנסה ללכת בדרך שלך, קצת לחקות אותך."

התחבקנו לפרידה, אח לאח, גבר לנער, מדריך ומודרך, דם לדם.