שחר אדום- סין

פעם בתקופה, מגיע מישהו לביקור
ושואל אותי בטבעיות: "תגיד, למה אתה לא נוהג פה?". אז ככה, יש רשימה של
דברים שצריך לעשות בחיים. נהיגה בסין זה בוודאות לא אחד מהם. אלא אם כן, יש לכם
תוכניות קצרות טווח לחיים הללו. הסינים נוהגים כמו שהם חיים – בלי להסתכל לצדדים
ובלי לראות בעיניים. הם חותכים בכביש, לא נותנים זכות קדימה לשום דבר, בטח שלא
להולכי רגל. בכביש החזק שורד, עדיפות למשאיות המובילות מכולות. נהגי מוניות ומכוניות
פרטיות עולים על המדרכה ונוסעים עליה ללא מפריע. רק כדי לקצר עוד שלוש שניות
ולהיתקע בפקק שממתין להם בירידה לכביש. אם חשבתם שהישראלים לא יודעים לנהוג, אתם
מוזמנים לבוא לביקור קצר בסין. אני מבטיח לכם שזה יעיל יותר מקורס נהיגה מונעת.

כשאנשים מגיעים לסין לראשונה,
אחד הדברים שהם לומדים מחדש הוא כיצד לחצות כביש. לרוב זה בקבוצה של לפחות עשרה –
מישהו אמר פינים של באולינג – כדי להראות גדולים ומפחידים יותר. רק ככה הנהג ניאות
להאט מעט. אין דבר כזה זכות קדימה. זה ג'ונגל. יש זכות ריצה וכדאי לכם לממש אותה
כשאתם רואים מרצדס חדשה מהשקית מאיצה לקראתכם. הדבר היחיד שחולף בראשו של הנהג הוא
מאיזה צד לעקוף את ערימת האנשים הזו במהירות המקסימלית תוך כדי דיבור בטלפון
הנייד. זה קצת מזכיר את הסצינה מסרט הטבע "הכחול הגדול" שבו רואים "סקול"
של דגים מתאגד יחד, רגע לפני שהלוויתן מגיח ובולע חצי מהם.

אחד הפתרונות הטבעים ביותר היא
פשוט לתפוס את האיש שלידך בכל הכוח ולעמוד מאחוריו. עדיף שהוא יספוג את המכה ולא
אתה. אל תאמין לעולם ל"שפת הגוף" של הנהג הסיני ורכבו. הם לא יודעים מה
זה מנורת האיתות והם משתמשים באורות הגבוהים כדי להודיע לך שהם עומדים, ככל הנראה,
לדרוס אותך. כל האטה המסתמנת לבוא, היא רק ירידה לצורך עליה. הוא יאט כדי לבחון את
הנקודה הנוחה ביותר למעבר בתוך הקהל ואז יאיץ בקול נהימת מנוע.

על מנת להרגיע מעט האווירה, אומר
לכם כי גלי המתעשרים החדשים העלה את כמויות רכבי היוקרה בכבישי סין. והנובוריסינים
מאוד אוהבים את המכוניות שלהם. בעל המפעל שמכר השנה יותר כפתורים ממה שדמיין, לא
ירצה לדרוס אתכם בקלות מהסיבה הפשוטה – חבל על הפחחות. חיי אדם זה דבר זה זול,
לצבוע מחדש פורשה 911, זה קצת יותר מורכב.

אך אם כבר קרה מקרה, לצערם של
כל הנוגעים בדבר, יש פתרון. אחד היתרונות המובהקים של מדינה קפיטליסטית כמו סין (אל
תקפצו כל כך מהר עם המושג קומוניזם. בתוך עמם, אני חי), הוא שהכל מכיר. הסינים מעדיפים
לפתור כמעט הכל בתהליך אזרחי, או מתחת לשולחן, דהיינו לשלם כסף. לדוגמא: אם דרסת
זקנה בת 70 שהרוויחה 100 יורו לחודש. אז נצא מנקודת הנחה שהיו לה עוד חמש שנים
טובות, המשפחה תשמיט את התלונה תמורת 6000 יורו ואפילו תודה לך שחסכת להם כמה שנים של סעד. כפועל יוצא מזה, הרבה פעמים ניתן
לראות שתי מכוניות שחוסמות את  התנועה באמצע
הכביש רק כי אחד מהם "נישק" את הפגוש של השני. עומדים ומתמקחים כמה כסף שווה השריטה הבלתי נראית הזו. 

חלק גדול של הנהגים הסינים
מעולם לא עבר בפועל טסט ותיאוריה. מי שיכול להרשות לעצמו רכב, לרוב, יכול לממן
מישהו שיבחן בשבילו או יקנה את הרשיון בשבילו. גם מי שלמד את התיאוריה, ומהיכרות
עם שאלות המבחן, זה בדרך כלל מתרכז ב"מה הקנס על ....?" מלאו את החסר,
האפקטיביות שלה היא כמו ללמוד שחיה בגיגית ואז לעבור לצלוח את האוקיינוס האטלנטי.

התרבות הסינית, לא זו שמדברים
עליה בספרים ובסרטים, הרומנטית והלא נודעת, אלא זו של היריקות והצעקות, זו של
הדחיפות ותאכל מהר כי לא ישאר, בשילוב עם רכבים ממונעים אינה עושה טוב לאף אחד
מהצדדים. אם נחזור לשאלה הראשונה, תוסיפו לכל מה שאמרתי את הטמפרמנט הישראלי, זה
בכלל מתכון לתאונת שרשרת. אז כמו שאתם יכולים להסיק, הסלוגן שלי הוא "מוניות
או לא להיות".  

נתקלתי בטעות בסרטון הזה באתר סרטונים סיני. זה מסמל יותר מהכל את הנהיגה הסינית ואת התפיסה "יש לנו יותר ממיליארד סינים, פחות כמה לא משנה מבחינה סטטיסטית".

הטלפון מצלצל. אמא שלי על הקו.

"הי, קובקיס. מה שלומך?" שואלת. קולה מדוכדך ושביר. בזמן האחרון, היא קצת מפורקת. אולי זה הזמן, אולי זה המשקל של החיים שיושב כדרך קבע על הכתפיים. אחרי כמה דקות של שיחת חולין, היא שואלת אותי אם כבר האזנתי לשיר החדש של אייל גולן – "אל תבכי".

"זה לא של אייל גולן, זה של הבחור הצעיר מכוכב נולד, עומר אדם." אמרתי

"כן, הוא באמת שר את השיר עם עוד מישהו. איך שהייתי רוצה לשמוע אותו... כל כך יפה. המחשב לא עובד ואין לי איך לשמוע מוזיקה".

"חכי רגע." בחיפוש מהיר מצאתי קישור להאזנה ישירה, לחצתי עליו וקולו של עומר אדם, סמיך וכבד, עולה באוזניה. בלי מילים, אני מצמיד את האוזניה לפומית הטלפון וממתין.

שקט משתרר ביננו ואנחנו מאזינים יחד לשיר.

אקורד הסיום נשמע ואחריו עוד רגע של דממה.

"אתה פה? קובי?" שואלת. אולי היא חושבת שהשיחה נותקה.

"עדיין פה, אימא. איך היה השיר?"

"עשית לי את היום. תודה רבה, ילד שלי. אני מאחלת לך רק דברים טובים לך ולהדר, בריאות ואושר."

אז אמא, אל תבכי....

ושכל ברכותייך יתגשמו.     

קצר פה כל כך האביב

הלב שנצבט, המילים שדוקרות, השמחה שבלחן, כל אלה בועטים בי חזק בכליות. איך כשהעלים קמלים, או אז נזכרים בניצנים שהיו. תמיד אמרו לנו כילדים, חכה כשתגדל, וכשגדלנו מה? אז אמרנו לנו שהנעורים אינם חוזרים לעולם. גרוסמן איבד ואז כתב מילים, פוליקר הלחין, ועכשיו שיר קינה עוצמתי מפלח לי חיים שלמים.

במחי יד, בעפעוף ריס, בנשימה מהירה חולפים החיים. העפרון בו אנו כותבים את תולדות חיינו מתקצר מפעם לפעם לנוכח הר חידודי הנסורת הגדל. אין זמן לדברים אחרים. יש זמן רק לחיות.

נכתב במקור ב-‏13/12/2005

"זה לא בדיוק היה כך", את אומרת

"הזיכרון מתעתע בנו".

"בל נשכח", אני אומר

"מאיפה באנו".

את זוכרת על ערסל בדרום אמריקה

את קראת ג'ורג' סימנון "האיש שצפה ברכבות".

אני זוכרת זוג עיניים בוערות ומכנסיי קפוארה

גם ארוחת ערב שסופה היה מתוק. הקינוח, אני מתכוונת.

אני זוכר חיוך ממיס מעל שולחן הביליארד. שיחקנו כזוג. ניסיתי להכות בכדור,

אבל הרעד אחז בי ללא הפסקה. את היית מבריקה וניצחנו את כולם.

אתה זוכר איך נגענו בטירוף כאילו זה עומד להיגמר

שתינו בצמא של מוכי בולמוס.

כבר אז ידעתי.

את זוכרת שהכנת צמידים לכל הבנות. הבטתי בך

בידיעה שהחוט הקשור לבוהן רגלך יקשור אותי אלייך לנצח.

כבר אז ידעתי.

אני זוכרת שעשינו אהבה במיטה הזוגית וכל העולם צפה בנו

ולנו לא היה איכפת, ואז במקלחת הרמת אותי גבוה לזמן נצח ולא נעזרת בכלום,

נראית כמו רישום של דה וינצי

כבר אז ידעתי.

אני זוכר אותך נכנסת לתוך הבריכה וכל מה שעבר בראשי היה הציור "הולדת ונוס" של בטוצ'לי. רציתי רק לגעת. לאחוז במותניים, לתפוס את הקסם שלא יתפוגג.  

אתה זוכר שאכלנו ארוחת ערב ואמרת לי שאתה עוד מעט טס הביתה ורציתי לבכות, אבל הייתי חזקה. אמרתי לך שהיה נחמד ואולי נפגש. בלב חשתי מרומה.

את זוכרת שאכלנו ארוחת ערב ואמרתי לך שאני עוזב. רציתי רק לבדוק את התגובה שלך. אולי זה היה סתם פסיק בספר חיינו, אבל המבט בעינייך הראה לי אהבה מתריסה. באותו הרגע, רציתי רק לחבק ולא לשחרר.

אני זוכרת שהמשכנו לחלום גם מרחוק. אני עוד טיילתי ואתה כבר שכרת בארץ דירה. חשבתי שזה אבוד. לכבוד חג הפסח התקשרתי אלייך לאחל לך חג שמח ולבדוק אם אתה זוכר.

אני זוכר היטב את השיחה שחרצה גורלות. קולך עטף אותי בחום. סחרחורת הכריעה אותי והיית מוכרח לשבת. אני לא האמנתי שאהובתי מתקשרת.

אתה זוכר מה היה בזמן הזה, הזמן הרחוק. שנינו צפנו על מים שאולים. רק רצינו להגיע ליבשה שלנו. אני טיילתי מהר. מעולם לא רציתי לשוב כה מהר הביתה, אבל הייתה לי סיבה אמיתית, אתה.

את זוכרת שעבדתי בשתי עבודות סביב השעון ולא חשתי עייפות. הלכתי במשך חודשיים על ענני צמר גפן. חשבתי לעצמי שאני יכול לסבול הכול, כי את פה בליבי ועוד מעט תהיי פה בזרועותיי.

אני זוכרת שעליתי על מטוס והרגשתי את הלב פועם, ישבה לידי איזה מלכת יופי וניהלה איתי שיחה וכל מה שיכולתי לומר לה הוא אהובי מחכה.

אני זוכר שבשדה התעופה החזקתי שלט ורוד וגדול שסימן חוזה לא כתוב בינינו, שבו כתוב "שווה לפנים" כלומר יפיפייה שלי, חיכיתי לך ורק לך.   

אתה זוכר את החיבוק שלנו שהחזיק אותנו מליפול לתוך חולשה קסומה, איך נעמדנו ליד הרנו הישנה שלך ורק נשמנו מציאות.

את זוכרת שהדמעות הקשו עלינו לדבר. ראינו דרך ערפל. לא האמנו שזה קורה. אמרתי לך בשקט מדומה: היכנסי לאוטו, כי בפנים יש מסגרת שתחזיק אותנו שלמים.

אני זוכרת שרצית אותך בין ידיי, בין רגליי, בתוך ליבי.

אני זוכר שביקשת שנגיע קודם אלי ורק אחר כך לבית הוריך. רציתי לחוש אותך. את השקט המתוק. אני זוכר את המזרון הגדול שהיה לי בחדר ואיך שמחתי לראות גם אותו.

אתה זוכר איך כמו שפנים עלינו לדירה, מהר והרבה רצינו. אכלנו קצת סוכר כדי שנוכל להמשיך.

רק אחרי שנתפרק ונהייה שלמים ניסע להוריי.  

את זוכרת שהגענו לחדרה, לבית הורייך, ולא מצאתי את עצמי. הייתי חדש בנוף חייך, עדיין לא ראוי לציון. כל המשפחה והחברים בחנו אותי, תהו על קנקני, ואני רק רציתי לישון. אבל אחרי כמה רגעים, אימא שלך הגישה לי עוף אפוי בתנור ואחיינך טיפס לי על כתף. מהר מאוד הרגשתי שזהו.

אני זוכרת שנראית סהרורי במקצת. קשוח ומתגונן. רציתי לחבק שוב, אבל פתאום כולם רצו ממני נתח. 

אני זוכר שנרדמתי על המיטה שלך בחדר נעורייך. אימך הביאה לי סדינים נקיים לפרוש על המיטה. נרדמתי מיד. שינה מיוחדת. שינה של סיפוק.

אתה זוכר איך לא היית מוכן לגעת בי ליד הוריי. ג'נטלמן שכמוך... רק ביקשתי חיבוק ונשיקה. היום, כבר אין לך בעיה.

זה הזיכרון. יכול להיות שיש עוד אלף פרשנויות. זו הפרשנות שיש לי בלב.