שחר אדום- סין

קצת לפני שסבתי נפטרה ממחלת הסרטן, ביקרתי אותה עם האורגן החדש שלי. רציתי להראות לה את הידע שרכשתי על הקלידים. אני לא בטוח אם הצלחתי לנגן משהו מוכר או מסובך, אבל סבתי התמוגגה וחיבקה אותי כאילו מצאתי את גיזת הזהב. היא נולדה ביוון ועלתה ארצה הרבה לפני שנולדתי, ועדיין העברית לא הייתה שגורה בפיה, היא דיברה איתי ביוונית שפת אימה. אני חושב שזו הייתה נקמה בישראל שאכזבה אותה. נקמה של אישה גאה שהפכה לזקנה החיה על קצבאות ביטוח לאומי.

לעולם לא אשכח את החיבוק הזה. השנים שריככו את עורה ובשרה של סבתי עד שהפכו לבצק מסוכר של אהבה מלאה. אני זוכר שבכיתי מאושר, ושמחתי שיש לי אותה שתגן עלי, אבל אז היא מתה, וכבר לא נשארו לי דמעות.

ביום ההלוויה נשארתי מחוץ לבית הקברות, וחיפשתי ילדים אחרים כדי לשחק בכדור. לא הבנתי למה אני צריך להתאבל, הרי היא כבר מתה.

"הם דורסים אותי, הם מעשנים לי בפנים והם מפוצצים לי את עור התוף, ובתוך כל זה, הם עוד מצפים שאני אתחיל עם בחורה שמוקפת בגדוד חברות/שומרות ראש עם איזו הערה שנונה. איך אני שונא להתחיל עם בחורות בפאבים!" מחה חברי בקול שבור. "תגיד לי, מה נשים רוצות? טרם הספקתי להשחיל מילה בעניין, והוא כבר המשיך במונולוג מאשים כנגד כל המין הנשי באשר הוא. "מצד אחד, הן לוקחות את המושכות ומרימות את נס הפמיניזם, ומצד שני, אם אתה לא היי-טקיסט, אף אחת לא תסתכל עליך."

אז מה בעצם נשים רוצות? שאלתי את עצמי, ולעצמי עניתי. נשים רוצות בטחון, הן רוצות לדעת שהן קיבלו את הצייד של השבט – זה שיוכל להביא לתוך האוהל את ליטרת הבשר השבועית. הן רוצות ביטחון פיזי ומעל הכל, יציבות עתידית. היום בעולם המודרני, אנשי ההייטק בעלי השכר הגבוה עם חשבון הוצאות, נייד ורכב, הם הציידים של התקופה הקדומה. הדגל הורם, הומניות זה פאסה, ריאליות זה אין. הקובלנות של חברי מוצדקות ברמת התהייה, ונובעות בעיקר מחילופי התפקידים הג'נריים בחברה האנושית בעשורים האחרונים. בימים אלו, האישה חייבת לצאת לעבוד ובמקרים רבים, ובניגוד לימי קדם, יכולה אף להרוויח שכר גבוה מבעלה. מזוית הראיה של חברי, האישה של המאה ה-21 היא אישה עצמאית, אז מדוע היא רודפת דווקא אחר הציידים כשהיא יכולה לצוד בעצמה?

בואו נבהיר דבר אחד, אני לא מאמין גדול בפמיניזם מסיבה אחת פשוטה. הפמיניזם דוגל בשוויון זכויות בין הגבר לאישה. על הנייר, שוויון זו מילה נהדרת, אבל בשורה התחתונה, הפמיניזם אינו מתחשב בשוני המולד בין הג'נדרים. בצורה כוללנית ומופשטת אומר, כי נשים הן מורכבות יותר, חכמות יותר ובעלות ראייה מערכתית מצוינת. שני היתרונות היחסיים של הגברים הם שאנחנו חזקים יותר פיזית ופחות נוטים לאמוציונאליות. במידה מסוימת, אנו כמו רובה קלצ'ניקוב - אין מעצורים בנשק, גם כאשר נכנס חול וגם במים, תמיד ניתן לגרוף כדור לבית הבליעה, וזו הסיבה שהמין הגברי הצליח במשך הדורות להשתלט על הקצה העליון של פירמידת האפשרויות.

ה"אני מאמין" שלי בעולם הנשים והגברים פשוט ביותר. תן לכל אחד מהמינים את מה שהוא צריך. אישה גם אם היא ציידת מעולה, לא תרצה שיקראו לה ציידת, אלא שיתארו אותה בתכונה "נשית". כמו כן, מהיכרותי עם נשים, אתן אוהבות להרגיש חלשות ליד הגבר שלכן, גם בידיעה כי בפועל אין איום שאינכן יכולות להתמודד איתו בחוץ. מאידך, הגבר חייב להרגיש "גברי". דהיינו, אדם חזק פיזית שיכול לדאוג לצרכים הבסיסיים של משפחתו כמו מחסה, מזון וכסף.

אם ניקח את הטיעונים הללו לחיי הלילה התוססים, נבין מדוע הנשים באות למועדוני פיק-אפ, באמצע השבוע, במיני שמכסה טפח וחושף ישבניים, ואילו הגברים באים לבושים בחולצות צמודות שמבליטות חוסן. במועדונים הללו, אנו קולטים כי כל התורה והתיאוריה על שיוויון הזדמנויות, והאמונה בניצחון האינטלקטואל על החיצוניות נשטפים לתוך כיור השירותים הצפופים של סצנת המועדונים של ת"א. שם, אנו חוזרים שלב אחד אחורה באבולוציה. הגברים מחפשים את האישה המושכת ביותר שתניב להם צאצאים בריאים ויפים ואילו האישה מחפשת את הגבר הרחב ובעל קיבורת היד המפותחת, שיעניק לה תחושת הגנה ויספק לה מזון.

"תענה לי, איך אפשר להתחיל עם בחורה שנמצאת על הבאר מוקפת חברות." התעקש לתשובה. "קודם כל, אתה מוריד אגרוף לבחורה שהכי קרובה אליך, ואז לשניה, אתה שולח ברכיה. כל השאר כבר יברחו, ואז תהיה פנוי לדבר איתה." עניתי. מתשובתי הוא הבין, כי כשאתה שואל שאלה טיפשית, תצפה לתשובה טיפשית לא פחות. מה זאת אומרת איך? בדיוק באותו האופן שהיית מתחיל איתה, אם היא הייתה לבד. 

בוקר אחרי, ואנחנו כבר חוזרים לתיאוריה, לחיים וללחץ הקיומי. את מגלה שהשרירן מאתמול בלילה, לא מי יודע כמה בסודות החיים. הוא בן 32 והוא בכלל לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול. עבורו בשביל לשאוף לאנשהו, חייבים להדליק סיגריה. ואתה בארוחת הבוקר, מגלה שהיא הצליחה לשרוף את הביצה, ובמבט נוסף באור יום, אתה רואה כיצד הקסם שלה מתנדף יחד עם המסקרה.   

אז מה עושים? ממשיכים לשחק את המשחק. לדעתי, הפגישה הראשונה היא כמו פרזנטציה של איש מכירות. אם זה היה מוצלח, תהיה פגישה שנייה ושם תוכל להיות אמיתי ולהציג את האישיות שלך שלא בתנאי לחץ של מועדון, כשאתה מרגיש כי אתה צריך לשכנע את האדם שמולך במשפט וחצי. את השנינות תשמור לפגישה של מחרתיים בבית הקפה, אחרת מרבית הניואנסים ילכו לאיבוד בניסיון התחלה כושל על הבאר.

בסופו של דבר, אנחנו חוזרים בצורה מעגלית לשאלה "מה נשים רוצות?". נשים רוצות בדיוק מה שגברים רוצים, וזה להצליח ולמצוא מישהו שיאהב אותך כמו שאתה. שיאהב אותך עם כל השוני, והתיקים שלך שאתה סוחב על הגב, ושאר השריטות שמייחדות אותך כאדם. נשים וגברים רוצים את אותו הדבר, וכמו שכל הנחלים אינן זהים, אבל כולם זורמים לים. כל הנשים והגברים רוצים בסך הכל לזרום למקום אחד שכולו טוב.

הספר הראשון שקניתי בחיי היה אוסף שיריו של יהודה עמיחי שנקרא בפשטות - "שירים". מאז ומתמיד אהבתי שירה. בעיניי, משמעות השירה היא לחוות את העוצם התיאורי שיש בשילוב מילים בודדות בתמהיל נכון. שירה זה לראות את כוחה של המילה גדל עשרות מונים, רק משום שאחת מני רבות נבחרה בקפידה, ונכתבה על הדף כדי לקלוע להרגשה מסוימת.

בשנים האחרונות, התרחקתי מעט מכתיבת שירה והתמקדתי בכתיבת פרוזה, סיפורת ופוסטים. היום נחה על כתפי ציפור שיר קטנה, בשעת בין השמשות הסינית, וכתבתי את השיר הראשון. מיד אחריו החלטתי להוסיף שיר שכתבתי באוגוסט 2004, חודשים ספורים בלבד אחרי שנחתנו בארץ. השיר נכתב בזמן שהבטתי בהדר משוחחת עם חברה משותפת במרפסת דירתי השכורה ומעשנת לה סיגריה בנחת.

אֲנִי אוֹהֵב לְהִשְׁתַּכְשֵׁךְ בְּתוֹךְ בְּרִיכַת הַזִּכְרוֹנוֹת הַמְּתוּקִים

צוֹלֵל וְנוֹשֵׁם מִתַּחַת לַמַּיִם

שֵׁמוֹת יְשָׁנִים

הַנְּיָרוֹת וְהַפְּתָקִים מִזְּמַן הִצְהִיבוּ

כְּמוֹ הַסַּבְיוֹנִים

מוּל הַחַמָּה

אַךְ שָׁם בְּתוֹךְ הַבְּרִיכָה

כָּל זִכָּרוֹן

חָדָשׁ חָדָשׁ

כְּמוֹ מֵעֲטִיפָה  .

הדר 

עֵינַיִם תְּכוּלוֹת עִם אִישׁוֹן מִתְרַגֵּשׁ,

שְׂפָתַיִם מְכִילוֹת לֶהָבוֹת שֶׁל אֵשׁ.

רִקּוּד שֶׁל אַגָּן מַתְסִיס, מלהטט

חֲצָאִית מִתְנַפְנֶפֶת. 

סִיגַרְיָה נִשְׁעֶנֶת עַל שָׂפָה בְּעַצְלוּת,

שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת אוֹחֲזוֹת בְּקַלּוּת

בְּדָל מְעֻטָּר אֹדֶם שני,

בַּגְרוּת מְעֻצֶּבֶת בִּבְשֵׁלוּת תאנית.

שיער מְלַטֵּף מִסְגֶּרֶת פָּנִים

בִּשְׁלֵמוּת שֶׁל רָקִיעַ שְׁזוּר כּוֹכָבִים,

בְּחוּשֵׁךְ מָתוֹק אָנוּ מִתְפָּרְקִים

לִרְסִיסִים.

שבת שלום

ימי שישי בבוקר, מוזיקה יוונית מתנגנת בקולי קולות. ריח חזק של חומרי ניקוי חודר לחלומותיי. אני מתעורר לאט, השינה מפשירה ונמסה לה ממני הלאה. זורק את השמיכה מעלי, ובפסיעות קטנות ויחפות חולף בתוך שלוליות מים לחות שטרם התייבשו. מבעד לתריסי עפעפיי, אני רואה את אמי נעה בצעדי ריקוד עם המגב, מנקה בסיבובים את הרצפה. היא מקפידה שלא לפגוע ברגלי השולחן ומחליקה במיומנות ביניהן, שולחת קדימה סחבה לבנה לנקות, ואז משיבה אותה לתוך הדלי הכחול. בשתי ידיים, בכיוונים נגדיים, היא סוחטת את המים. התנועות שלה מולחנות, בקצב המנעדים

הים-תיכוניים. כיסאות המטבח מונחים הפוך על השולחן, ממש כמו בסיום יום הלימודים.

כמה אהבתי אותה אז, כילד. היא הייתה מהות הכל. זו שמנקה, זו שמאכילה, זו שעוטפת כל בנוכחותה. בעיניים של ילד, בלעתי את זיו תנועותיה. תוך כך, המוזיקה התחלפה וזהר ארגוב שר בקול שבור על בדידותו, ואני חשבתי על העובדה שהתה שלי מתקרר.

ומאז עברו שנים רבות, התרחקתי מהבית, התרחקתי מהמוזיקה ששמעתי בילדותי. היום, אחרי סיבוב גדול במקומות שונים עד מאוד ממה שהייתי רגיל אליהם, אני חוזר לבית, חוזר למוזיקה המסתלסלת בבקרי שישי ובעיקר, חוזר לאהוב את אמי באותן עיניים של פעם.