שחר אדום- סין

"בבקשה אל תקחי את הגבר שלי רק כי את יכולה...". צמרמורת של אין אונות חולפת בגו התחתון כל פעם שאני שומע את השיר היפייפיה הזה. התחינה של דולי פרטון לג'ואלין היא בלתי אפשרית. "האושר שלי מסתמך עליך..." כמה ייאוש מתמרכז לתוך קול הקאנטרי הענוג. ההבנה שאין לה, לאותה אישה פשוטה ופחות יפה, סיכוי מול ג'ואלין נסיכת העיר. עדיין לא החלטתי אם היכולת להתחנן כדי לקבל את האושר שלך זה מעשה הירואי או מעשה המבזה את המבקש. במידה והייתם מוצאים את עצמכם בסיטואציה בה אתם החלשים יותר, האם הייתם מתחננים כדי לקבל פיסה של אושר?

"אל תקחי אותו אפילו שאת יכולה..." ההסכמה של להיות שני בבחירה, הצל שגדל או קטן על קירות הבית בהתאם לכמות האור שניתנת לו. הנטייה הטבעית שלי היא פשוט לומר: "לא, תודה" וללכת הלאה. מנגד, לשמחתי הרבה, מעולם לא עמדתי במצב בו אני הוא זה שצריך להניח את צווארו בתוך סד ההשפלה רק כדי לקבל את האישה שרציתי. האם זה בכלל אפשרי להיות השני בתור ועדיין למצות את מלוא הקשר. האם התחינה הזו, שאולי תשכנע את ג'ואלין להרפות, תגרום לאותו גבר לאהוב, מחדש או מהתחלה, את האישה הפשוטה שאינה התגשמות כל ציפיותיו? לא נראה לי.

"אני לא יכולה להתחרות בך. הוא מדבר עליך בשנתו, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע מעצמי לבכות כשהוא קורא בשמך..." נדמה כי (רק) לב שבור מוכן להסתפק במה שנותנים לו. לחסות בצילן של מערכות יחסים רעועות רק כדי לומר שיש סוג של מערכת יחסים. ובפנים, מאבק דוד וגולית בין הציפיות לבין המציאות והפשרה הכואבת שביניהן.

בצד הישראלי של מפת האהבות הנכזבות יש לנו את "זמר שלושת התשובות" של אלתרמן.

"מה יהיה אם אבגוד ואותך אעזוב מיותרת בלילות ארוכים מחכות עד שובי מזרועות האחרת?"

"אם צריך לחכות אחכה" כך אמרה ופניה באור. "אם צריך לבכות לא אבכה העיקר שאדע כי תחזור..." גם כאן אי אפשר שלא להזדהות עם האישה, לרוב זו אישה, המוכנה לקבל יחס מחפיר, רק כדי שאהובה יחזור. התחושה הפנימית שלי היא שהבושה אצל הגברים חזקה מהרצון להסתפק במקום השני. הידיעה שהפסדת בקרב על אותה הבחורה תגרום לך להמשיך הלאה, גם אם זה במחיר שברון לב.

לסיכומו של דבר, אני לא הייתי יכול להיות עם אדם שמביט בי ורואה אדם אחר, מביט בי ורואה חלומות שאינם מוגשמים, מביט בי ורואה סורגים, והגרוע מכל, מביט בי ואינו רואה דבר. כן הייתי מוכן לתת הכל למי שמוכן לתת בחזרה. אהבה היא דבר הדדי שבסיסה הוא בנתינה ולא בלקיחה. עבור הדר, אני מוכן לשכב על הגדר בידיעה כי, בעת הצורך, היא תעשה זאת גם כן, ללא היסוס. אהבה אינה קשורה בשום אופן לתחינה, ואם מצאתם את עצמכם מתחננים עבור משהו שאתם אמורים לקבל מבלי לבקש, כנראה, שזו אינה אהבה.                

חולצה צהובה זוהרת אחת, שלוש בחורות, וכל הטעויות האפשריות, כך נראה יום העצמאות שלי בכיתה י"א, שנת 95. ההתרגשות החלה כמה ימים לפני יום העצמאות, כשנסעתי לתל אביב עם אמי והתחדשתי לי בחולצת לייקרה צהובה וזוהרת המתהדרת לה בשרוולים כחולים, הנצמדים לשריר היד כמו חוסם עורקים. מדדתי אותה מול הראי. הסתובבתי כמה פעמים ומסיבוב לסיבוב חשתי גדול יותר ומלא יותר בעצמי, או כמו שחבר שלי הגדיר זאת: "אתה האדם היחיד שיכול להתנפח פיזית בחדר כושר רק מלהסתכל על עצמו". שילמתי על החולצה מחיר מצחיק, כמעט כמוה, ויצאתי לי מרוצה לכבוש את העיר.

הייתה לי סיבה נוספת, שלוש למען האמת, להיותי מרוצה מאוד. התיכון הסביר לי פנים ולא היה לי רגע דל. ציפי, חברה שלי עד לפני כמה שבועות, הודיעה לי שאם אני רוצה נוכל להיפגש בים לחגוג את יום העצמאות. מבחינתי, זו הייתה הזמנת VIP למועדון האקסלוסיבי ביותר שיש לחיים להציע. נפרדנו אחד מהשניה מסיבות שאפילו אנו לא ידענו להסביר. מהרגע שנפרדנו, חיזרתי אחריה ללא הפסקה עד שניאותה שוב וכאמור, הזמינה אותי להעביר איתה ערב עצמאות חלומי. רק אנחנו, הים וריקוד להבת המדורות בחופי הרצליה.

הסיבה השניה הייתה איילת, הפצצה של השכבה בתיכון ממול, שמשום מה, לא פסקה לנשק אותי על השפתיים כל פעם כשנתקלה בי במסדרונות. בהתחלה חשבתי שזה האופן בו היא פונה לכולם. קצת מתירני, אבל חדשני משהו. אך המבטים של שאר הבנים בשכבה הבהירו לי שיש סיכוי גדול שסומנתי.

"אז מה אתה עושה מחר בערב?" שאלה אותי כשידה מונחת על צווארי.

"אין לי תוכניות מיוחדות..." אמרתי, "ואת?"

"סתם, חשבתי לקפוץ לעיר יש הופעות טובות. אפשר להיפגש." הוסיפה בשקט.

"זה נשמע מצוין." עודדתי את שנינו.

"אז קבענו?" הביטה בי.

"קבענו!" אמרתי ונפרדתי ממנה בנשיקה חזרה לשיעור.

לסיבה השלישית קראו מיטל והיא סוג של ברירת מחדל. עצוב לומר, אבל זו המציאות. היא מילאה את זמני בין ההתנתקות מציפי ועד למשהו חדש וטוב. היא, כמו שאנו נוהגים לומר בחברה, סוג של כסת"ח. העיקר שלא להיות לבד. היא נפגשה איתי בהפסקה והודיעה לי שהיא והחברות שלה הולכות לעיר ושהיא ממש מצפה לראות אותי שם. הנהנתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי תוך כיווץ הגבות. חיוכה התעצם. אולי משום שחשבה כי התרגשותי הנראית לעין נובעת ממנה. אני רק חשבתי על סדרי עדיפויות.   

יום העצמאות הגיע ואיתו הדילמה רק התגברה. ציפי חיכתה לי בעיר כדי לנסוע לים, מיטל ואיילת מחכות ליד הבמות. סיימתי להתארגן ורגע לפני היציאה לבמות, התזתי על עצמי, שוב, בושם. אם אני לא טועה, מסוג "טיטניום" או "אדם". ריח של מתבגרים. המחשבות טסו בראשי וההתלהבות ניסרה את גופי. קודם ציפי, היא החשובה ביותר, הודעתי לעצמי. התחלתי לחפש אותה בעיר (הניידים היחידים שהיו אז עלו כמו בית ושקלו כמוהו). החברים אמרו לי שעוד לא ראו אותה. המשכתי בסיבוב, החלפתי חיבוקים, טפיחות ונשיקות על הלחי עם חצי משכבת הגיל שלי בכל העיר. פתאום, ראיתי את איילת ליד הבמות.

קו המחשבה נקטע והתחבר מחדש כשאיילת בראש הרשימה. התחברנו ואחרי נשיקת השלום הטקסית עברנו לאיזור שקט יותר. דיברנו על דברים שברומו של עולם וחשבנו על דברים שעושים מאחורי דלתות מוברחות. הורמונים הלהיטו לחיים וגלי חום פקדו אותנו. התקרבנו לכדי גיפוף והמשכנו לשוחח על הא ועל דא. שריקה חזקה הוציאה אותי מהבועה. חבר קורא לי מהקצה של הגן.

"אני מיד חוזר". אמרתי והלכתי לבדוק מה הסיפור.

"מיטל מחפשת אותך בכל העיר". אמר וחייך תוך כדי שהוא מביט מאחורי כתפי לכיוונה של איילת.

"מצוין..." חייכתי בציניות. הקרקע החלה להישמט מתחתיי.  

אמרתי לה שאני חייב לזוז. משהו בקשר לחבר טוב ואראה אותה עוד מעט ליד הבמות. אני לא בטוח שהיא הבינה, אבל היא זרמה איתי. רצתי, זה מצחיק שבתיכון תמיד רצים לכל מקום, לחפש את מיטל. אחרי כמה רגעים, ראיתי אותה יחד עם חברותיה. ראיתי אותה ובמקום להתרגש, דמיינתי איך אני עומד על הפודיום ומקבל רק את מדליית הארד במקום לזכות בזהב כפי שרציתי.

"כמה טוב לראות אותך." אמרה לי ולפני שהספקתי לענות ירתה לאויר: "חברה שלי אמרה שהיא ראתה אותך ליד איזו בחורה בגן, זה נכון?" סירנות וצ'קלקות שרק אני שמעתי החרידו את ראשי.

"מה פתאום!! איזה שטויות. הגעתי לפני כמה דקות וחיפשתי אותך מאז." התגוננתי.

"איזה נשמה אתה". הוסיפה וחיבקה אותי כאות פיוס.

שריקה נוספת, אני בוחר שלא ללכת. אני אמתין לשעת הש' ואחתוך לכיכר, שם קבעתי עם ציפי. בינתיים, אני מדגמן סוג של חבר ומרגיש איך הזמן בורח לי מבעד לאצבעות. היא מחבקת אותי וכמו עוגן מצמידה אותי למזח. אני ממש לא רוצה להיות פה. היא מנשקת אותי וזה נחמד בצורה מסוימת. אני פוקח את עיניי ורואה את איילת מהצד השני של הקהל. היא לא ראתה אותי. עדיין.

"קיבינימט", אני מסנן בקול.

"מה? מה עשיתי?" מיטל מביטה בי בעיניה שנפתחות כצלחות לווין.

"לא עשית כלום. הכל בסדר. פשוט נזכרתי  שהבטחתי לאמא שלי לעשות משהו. אני חייב ללכת. אחזור מאוחר יותר."

שוב רצתי, והפעם החלטתי ללכת על הדבר האמיתי. רצתי לכיוון הכיכר כדי להעביר את הערב עם ציפי. האפשרויות כמו רשת דייגים סגרו עלי. ניסיתי להתחמק בין החורים הקטנים.

"ראית את ציפי?" שאלתי מכר שהיה באיזור.

"זו המתולתלת מכיתת ספורט?"  

"כן", הנהנתי בתקווה.

"האמת שהיא שאלה עליך. היא חיכתה פה כמעט שעה."

"איפה היא עכשיו?" שאלתי חסר אויר.

"נראה לי שהיא נסעה לים. ההסעה יצאה לפני חצי שעה."

דיכאון קיומי החל לחלחל מבעד לבד הלייקרה הצהוב. כבר לא אזכה בזהב. הרהרתי.

הפעם צעדתי ברוגע, ניסיתי להרגיע את המרוץ הפנימי שלי. התערבבתי מחדש בין האנשים וחיפשתי את איילת. מצאתי אותה. ההתלהבות שלה, ולמען האמת גם שלי, החלה לדעוך וחשנו שהמומנטום כבר לא איתנו. נפרדנו בנשיקה והמשכתי להסתובב בעיר. המוזיקה הרועמת לא הגיעה אלי. ריח הבשר הנצלה התערבב בריח החמצה. המשפט "תפסת מרובה, לא תפסת." הדהד בי. המשכתי לטייל לי בבדידותי הניאונית כאילו אין המון רב, ספריי שלג לרוב ובחורות ברצועות מיניאטוריות שנקראות חולצות "סטרפלס" וחצאיות מיני.

מתוך הענן הסגרירי שהתעבה מעלי, היא קפצה עלי ונישקה את צווארי. "ציפי...?" חשבתי לעצמי.

"נשמה, איפה היית? חיפשתי אותך כמו משוגעת." צלחות הלווין ניבטו אליי, משדרות כלום. השעה הייתה כבר מאוחרת ועצביי ושריריי היו מותשים לחלוטין.

"בוא איתי", אמרה. כבר הייתי עייף מכדי להתנגד.

היא התיישבה עלי כשזרועה חובקת אותי וליהגה עם חברותיה. מחשבותיי נדדו ולרגע, קצר ומשעשע, חשבתי שיאה היה לו אני הייתי זה שיושב עליה, כך שהיא לחלוטין תתאים לתדמית הכסת"ח – כיסוי תחת - של יום העצמאות.         

לסיכומו של יום העצמאות התזזיתי והלא יעיל בעליל, אני יכול לומר כי ליבי רצה את הזהב, שכלי שאף לכסף, אך הגוף והיצר הבינו לבד שבמקרה הספציפי גם המגע המתכתי של הארד יכול היטב לספק את הסחורה.

יאמר לזכותי, שמאז אותו מקרה השכלתי לבחור נכון וטוב יותר. גם אני וגם המדינה גדלנו מעט. חג עצמאות שמח לכולם.

אתמול עשיתי פליק פלאק לאחור מהמקום, ושלשום הצלחתי לעשות סלטה תוך כדי ריצה ובעיטה קדימה. עמידת הידיים שלי יציבה מאוד והריבועים שלי מתהדקים פנימה בכוח. הבעיטות שלי מתחדדות ומתחזקות. בשק האגרוף נוצר שקע תמיד בגובה הסנטר. שרירי הגב התחתון נלחצים לתוך עמוד השדרה כמו מלחציים וחומצת החלב זורמת לה מהשרירים למחזור הדם. ככה זה כשאני חוזר לבסיס האם, חוזר לתרגל את הקפוארה.

את הקפוארה עזבתי מזמן, קצת לפני הצבא. העניין הוא שהיא מעולם לא עזבה אותי. בצבא המשכתי להתאמן בקפוארה תוך כדי הסבה לקרב מגע צבאי. לאחר מכן, בחופי ברזיל ניצלתי כל הזדמנות שלי להתאמן עם המקומיים. בלימודים, הצלחתי להשחיל לימודי קפוארה במשך סמסטר אחד. כמו כן, העברתי כמה סדנאות קפוארה לילדי הקיבוץ שגרתי בו במשך שנה. בשהות בסין, אף ניסיתי להמיר את הצורך בקפוארה באגרוף סיני. וזה היה כמו שסבתא שלי ז"ל נהגה לומר: "כמו צנון לתיאבון". לא מספיק ולא משביע.

לפני זמן מה, חבר של אחי הצעיר שפגשתי לראשונה, שהוא במקרה גם מדריך קפוארה, אמר לי שהוא שמע שאני קפואריסט ושאל אם אני רוצה להתאמן קצת בדשא. אמרתי לו שאני לבוש יפה מדי ושאני חלוד ועוד שאר תירוצים. הוא הנהן בהבנה ואמר שגם הוא בדרך הבייתה וגם הוא סוחב פציעה. אך אז כמו שני קפואריסטים טובים, הידועים בהתלהבותם המדבקת, מצאנו את עצמנו בועטים ומתחמקים אחד מהשני על כר הדשא השכונתי.

"בן כמה אמרת שאתה?" הוא שואל אותי מתנשף בתום האימון המזורז.

"29, אוטוטו 30." השבתי

"ואללה. ואני רואה שאתה מתאמן חזק", אמר והצביע עלי בהדגשה תוך כדי נשימה עמוקה.   

"כן, חייבים לשמור על כושר. זה חלק ממני."

הוא רכן כשידייו על שתי ברכיו, סנטרו מופנה מעלה. "זה היה אחד המשחקים הארוכים והמתישים שעשיתי מאז הפציעה. במקומך, הייתי חוזר עכשיו לקפוארה. עם איך שאתה זז, ואני מתחשב בזה שלא התאמנת כבר שנים, אתה טוב יותר מהרבה מאוד קפואריסטים שאני מכיר שמתאמנים על בסיס קבוע".

באמת שלא הייתי צריך יותר מזה. התחלתי לאלתר משטר אימונים יומי. אימוני ג'ינגה (הצעד הבסיסי), התחמקויות ובעיטות, ומדי סוף שבוע, אני מקיים אימון אקרובטיקה על המדשאה בחוץ. אמנם, נכון לעכשיו, האימונים הם סוליטריים ואין מי שיתקן או ישמור. אבל מבחינתי, קפוארה ואני "שולם שולם לעולם". נתראה בקיץ בחופי הארץ. 

שם, בתוך התמונה, היא שוכבת מכוסה בשמיכה קלה הכרוכה סביבה כחלוק רחצה. האצבע קלה על הסיגריה. היא נושפת ענן עשן שמסתיר חצי חיוך. ראיתי אותה אחרי כמה שנים ועדיין היה לה את אותו החיוך. היא קראה בשמי ממרחק – כמה פסיעות ממני או אולי כברת דרך שלמה. דמיינתי שהיא נרגשת מנוכחותי. זכרתי איך קוראים לה, רק את שמה הפרטי. אני לא חושב שידעתי מעולם את שם משפחתה. היא נראתה טוב מאוד. טוב יותר ממה שזכרתי. מיד, מהפחד, שלפתי יד מוטבעת בזהב אדום. "אני נשוי", אמרתי. היא השפילה מבט וראיתי כיצד חיוכה ואישוניה נהפכים לכדי מסך של עמימות. היא פלטה כמה מילות נימוסין והמתינה בתוך השטח המת של השיחה שאין לה לאן להתקדם. לא זוכר איך נפרדנו, אולי כמו בפעם הראשונה, פשוט קמתי והלכתי.

השבילים הישנים ששבים להתגלות, אולי מפתים יותר, מוכרים יותר והרגליים מעצמן יכולות לצעוד בהם. בערב זיכרון משל עצמי, ישבתי בפאב עם בוריק ושתינו לכבוד כל התמונות בארכיון. אחרי שעה קלה, כבר היינו שיכורים כהוגן. שם, בתוך עצמי, אני מרגיש בטוח לצעוד.