שחר אדום- סין

לפני כמה שבועות, הדר אמרה לי כי מעגל החיים אינו באמת מעגל. הוא יותר דומה לשולחן. כל יום אנחנו מתקדמים צעד נוסף לעבר הקצה. עד שבסופו של דבר, אנחנו נופלים למטה, לתהומות הנשייה. נזכרתי בשיחה הזו כשראיתי את הכתבה על הפיגוע במרוקו. זוג ישראלי-יהודי המתגורר בסין נרצח בפיגוע טרור בבית קפה. עתיד הילד שלהם לא ברור. לאן יפנה. מי ייקח אותו. האם הוא בכלל יזכור שהיו לו הורים. הייתה לי תחושה של כתבה קצת מג'וברשת. הבעל יהודי, האישה ישראלית. סוגיית הזהות אולי מוטלת בספק, אך מותם לא. סיפור עצוב שתפס כותרת בדיוק לשלוש שניות והודח לאחר כבוד על ידי חיוכי המלוכה. אין אפילו זמן להתעצב היום.

תזרוק את הקוביות. אני אומר לעצמי. תקווה שיצא שש-שש. תנער טוב טוב ותבקש אנא בכוח. אתה חייב את הדאבל הזה. תצמיד שתי ידיים ותנשוף אויר חם. ברוך אתה אדון הקוביות והמספרים, רחום חנון ובעל השפעה על כל אטום בעולם, אני מבקש פה בקשה קטנה ולא מוגזמת. דאבל שש-שש. אני יודע שאתה יכול לתת לי את זה. העיניים נעצמות. זו ממש תפילה. במקום מניין, זוג. במקום לוחות הברית, לוח משחק. אך התפילה בעינה.

טוב, זה הכל או כלום. זורק את קוביות הפלסטיק הקטנות בכוח בסיבוב מצד ימין לשמאל על לוח העץ. הן מסתובבות ומסתובבות. אחת מאטה את סיבובה ומראה לי פאה חשופה, אחד עצוב כמו נחש שתום עין, אבל רגע, נותר בה כוח לעוד סיבוב קטן ובדחיקה זעירה מספר שש מתגלה במלוא הדרו. הקוביה השניה ממשיכה להסתובב במהירות. שום כוח לא פועל עליה. כמו רקדנית על צירה. מקרקשת על העץ במין קול דמוי נשיפה. זה רק נדמה לי או שהיא לוחשת, שש,שש,שש, שש....

בסוף הקוביה נעצרת על צדה. אני עוצם את עיני ולאט פותח אותן לכדי חריץ. מסיט את וילון עפעפי. מסתכל לאט על הקוביה. שש. ממש כמו שביקשתי. שש-שש. דאבל. אני סוגר שני בתים. הלחץ יורד מהחזה. זהו. המשחק שלי. 

"יום אחד תצטרך לכתוב ולו רק בשבילי פוסט איך שורדים בחדר כושר. באמת מעניין אותי מאנשים שמתמידים כמוך, במשך שנים, מה סוד הקסם שם. למה אני לא מצליחה אף פעם לשרוד שם לאורך זמן." את הבקשה הזו קיבלתי ממילולי, שהיא עצמה אינה קוטלת קנים. רצה למרחקים ארוכים ורוכבת על אופניים. בוחנת גבולות של גוף ונפש.

איך שורדים בחדר כושר – המדריך

הצעד הראשון הוא מאוד פשוט – לברר היכן נמצא חדר הכושר הקרוב לביתך. לקנות בגדי אימון נוחים, להצטייד בבקבוק מים ומגבת, בגדי החלפה למקלחת שאחרי. להכניס הכל לתוך תיק אימון. כשהכל מוכן, פשוט ללכת ולהרשם לאימון ניסיון.

אחרי שכבר עברתם את סף הדלת של המכון (זהו שם ג'נרי לכל המקומות שאני מתאמן בהם – כולל אומנויות לחימה) השלב הקשה מאחוריכם. אני יודע שזה לא נראה כך עדיין, אבל תאמינו לי, מפה זה קלי קלות. קצת מוזר לראות את כל מכשירי העינויים הללו המרוכזים במקום אחד כזמן איכות. גם בי עבר איזה חשש כשנכנסתי לראשונה, לפני עשור, לחדר הכושר. מסחטת זיעה, קראתי לזה. אנשים עוברים ממכונה למכונה, מעלים ומורידים משקלים. איפה הרוח, איפה הטירוף, שאלתי את עצמי. אז זהו שיש לא מעט גם בחדר הכושר, רק שצריך לעבור כמה מכשולים בדרך.

השבוע הראשון הוא לא קל בכלל. האימונים ברמת קושי שלא ראויה להיקרא רמת קושי ועדיין כל הגוף כואב במקומות שלא ידעתם שקיימים. פה טמון המכשול הראשון. הרבה מתאמנים חדשים נאבקים בשלב ההתחלתי הזה ומפסידים. הכאב, חוסר האונים מונעים מהם לבוא פעמים נוספות. אחד החוקים הראשונים בחדר הכושר, או בחיים אם תרצו, הוא התמדה. כדי לשחרר שריר תפוס רצוי ומומלץ לבצע מתיחות ושחרור בתחילת וסוף אימון, אך הדבר החשוב ביותר הוא האימון ביום שאחרי. כן, כן, בדיוק בזמן שכואב. ההמשכיות הזו משחררת את השרירים הדואבים ומסמנת לנפש ולגוף כי אתם פה להישאר ושאת הבכיינות ישאירו על הספה מול הפיצוחים.

בשלב הזה, אתם כבר מתאמנים כחודש. התוצאות לא בטוח מגיעות. תלוי בנתונים הטבעיים ובגיל. חשוב לעבוד, לפחות בהתחלה עד שמכירים את כל התרגילים, מול תוכנית כתובה, שנכתבה על ידי המדריך המוסמך במכון. בחודשים הראשונים, אתם עובדים בשיטת המקל והגזר. האימון מול התוצאות הממשמשות ובאות. הנשים מתחילות להצר היקפים, הגברים מתחילים לגדול בנפח. ככל שהשיפור יותר משמעותי, כך כיף יותר לבוא לאימון.

אז אחרי תקופה של התלהבות ושיפור מהיר, אתם נכנסים לישורת. כעת השעמום מתחיל להוציא את ראשו החוצה. ריצה על מסוע יכולה לשגע פילים. מניסיון. אי אפשר להשוות זאת לריצה בתנאי שטח. יש אנשים שמצליחים לרוץ מול מסך טלוויזיה, אני מעדיף להאזין למוזיקה בועטת שגורמת לי להאיץ . אחרי שיורדים מהריצה מתחילים אימון משקולות, מתחילים בשריר גדול, כמו גב וחזה וממשיכים לידיים. כל אימון יכול להימשך בין שעה לשעתיים וחצי תלוי בזמן הריצה והמנוחות שבין הסטים. זה לא סיפור פשוט .

הטריק שלי הוא לסמן יעדים. מטרות ביניים אליהן אני רוצה להגיע בתקופה הקרובה. אני ממליץ שלא תשאפו להראות כמו דוגמני הלבשה תחתונה תוך שלושה חודשים. לאט, לאט. לקחת הרבה אויר ולהתקדם בבטחון. ככל שתתקדמו תוכלו למצב את עצמכם ביחס לאנשים האחרים במכון. הן בגודל הפיזי (מן הסתם, גברים ונשים אינם שואפים לאותו המקום. כשאני עולה על משקל ומגלה שירדתי כמה קילוגרמים. תגובתי תהא זהה לזו של הדר שגילתה שעלתה כמה) והן ביכולת האימון. זה זמן טוב למצוא עמיתים לאימון, כאלו שידרבנו אתכם להתמיד ולהתקדם. באופן אישי, אני מגיע עם עוד חבר או שניים לאימון, אך לרוב מתאמן לבד. לעיתים, רק הידיעה כי מישהו בא איתך, או מסתמך על כך שקבעתם לאימון, תוציא אתכם מהבית גם ביום גשום או כזה שבא לכם להתכרבל.

היתרון המובהק של חדר כושר הוא הזמינות שלו, והיכולת שלנו כאנשים עובדים לשלב אימון שכזה בסדר היום. יתרון נוסף הוא האינטנסיביות של האימון, אין קצוות זמן סרוחים של לוגיסטיקה. אתה בא להתאמן, נקודה. כל פעילות פיזית אחרת, שהיא מבורכת מאוד, כרוכה ביותר מאמץ לוגיסטי. למשל, רכיבה על אופניים מצריכה ציוד רכיבה ומזג אויר טוב, אומנות לחימה וחוגים למיניהם לרוב אינם גמישים מספיק כדי לתת מענה קבוע לאימון יעיל. חדר הכושר באפרוריותו, ממתין כמו שעון לביקור שלך. יותר מזה, האימון הקבוע מסדר לך את לוח הזמנים האישי שלך. אתה אוכל מסודר יותר, אתה חושב מסודר יותר. אתה נרתם לאורח חיים בריא יותר. יתרון נוסף, אך לא פחות חשוב, יש על מי להסתכל. אנשים אוהבים לראות ולהראות. זה מוסיף פלפל לאימון השגרתי. חוק ברזל – ככל שיש יותר בחורות יפות בחדר הכושר, כך אפשר לדחוק יותר משקלים. זה נבדק והוכח עשרות פעמים.  

דבר נוסף, אימון בחדר כושר זה טעם נרכש, כמו ויסקי וכמו סושי. באופן אישי, אני אוהב את הסיזיפיות של האימון, הקושי והצריבה בשרירים. ברגע שמתמכרים, כבר קשה להפסיק. מתמכרים לאנדורפינים שמתפזרים בגוף בסוף אימון, לתוצאות הברורות והרצון להתקדם ולהשתפר כל הזמן, וכמובן, טקס פק"ל המראות שכבר הרחבתי עליו בעבר.

עצה אישית ממני, לא צריך ללחוץ על הדוושה כל הזמן באימונים. מותר שיהיו ימים של ככה-ככה, אימוני אויר שכאלו, שבאתם רק כדי לומר שבאתם. חשוב לשמור על רוטינה של לפחות שלושה אימונים בשבוע, כדי לשמור על מגמת שיפור. אם זה צפוף מדי, אז שבוע של שני אימונים ושבוע אחד של שלושה, אבל לא פחות מזה. צריך לרתום את הגוף למאמץ ואת זה עושים רק בזיעה. כיוון שהגוף לא יכול להיות כל הזמן במיטבו, אני תמיד צוחק שהגוף צריך להגיע לפיק שלו בתקופות של חופשים או קיץ בארץ כדי שיראה טוב בתמונות.

בשורה התחתונה, כל אחד צריך למצוא את היעדים שלו. בין אם זה שמירה על קו הבריאות, נראות חיצונית, תחושה אישית וקבלה עצמית. לא משנה מהי הסיבה שלכם, אימון קבוע בחדר כושר יכול להעניק לכם את הכל בחבילה אחת.

ואז המוות בא. כמו תנשמת בליל. שקט ומפעים. הוא נכנס דרך החלון והתיישב על ברזלי המיטה בבית החולים. במקום חרמש, טפרים מכונסים. הוא הביט בעיניו של סבא. שניהם לא התיקו את מבטם. קצת מוזר להביט כך על תנשמת. ועוד כל כך לבנה. הוא חשב שהוא יבוא בברדס שחור וילווה את עצמו בקולות מחרידים. דווקא הוא בא כמו מלאך, סבא חשב. כשמקבלים את רעיון המוות, אז ממלאך המוות נותר רק מלאך. רק מקור שחור ומבע קצת מצחיק. מביט ולא מביט. אולי גם לו קשה להביט לך בעיניים בזמן הזה. התנשמת פרשה את כנפיה ובמשק כנפיים אחד התקדמה לעבר ראשו. טפריה הילכו בעדינות על כתפו. כמו עפרונות חדים, זה הרגיש. התנשמת רכנה לכיוון אוזנו. היא לחשה משהו.

"זה הזמן ללכת. הכל יהיה בסדר." אמרה

"זה לא יכאב, נכון?" שאל

"בכלל לא. אתה תרגיש קצת קל ואנחנו נעלה למעלה."

"טוב, אני מוכן".

התנשמת נעמדה על בית החזה שלו וסימנה לו בהינד ראש. כמה רבת רושם שהיא. מנוצה ומבהיקה. הוא חש גירוד קל כשהיא העמיקה אחיזתה בבגדיו.

היא החלה לנפנף בכנפיה ולהתרומם. לאט, לאט, היא גדלה והוא קטן. כמו גוזל עדין הוא היה בתוך אחיזתה הרכה. הם עפו יחדיו לשמיים. לתוך הליל. בשקט.

בחדר סבא הביט בכולם וחייך חיוך זעיר. הוא לא אמר הרבה. אחיזתו רפתה ועיניו נותרו פתוחות כשנשמתו הצטרפה למחול הנשמות.   

כבר כמה ימים שאני משתעשע ברעיון של מזרח תיכון פתוח לרווחה. אירופה לבנטינית. לקחת את הרכב ולעלות על אוטוסטרדת השלום שתוביל אותי לשבוע צלילות בעקבה ובסיני, אפשר גם לקפוץ לפירמידות. לאחר מכן, נסיעה לסוריה לטיול קצר במצודת חאלב ומשם לבית הכנסת הגדול. לנופף לשלום למוכרי הדיסקית ולרוכלים בדוכני האוכל שיביטו בי בחיוך בזמן שיגישו לי מטעמים מקומיים. אולי איזה שלט קטן בעברית שאומר "פה מכינים את החומוס הכי טוב באחריות!!", לאחר מכן, לארגן מפגש משפחות בגולן עם לבנונים וירדנים שהחליטו לטבול בכנרת יחד עם הילדים. משום מה, בחלום הזה אין שפה שלטת, רק שפת גוף חיובית ופתוחה.

ואז ג'וליאנו מר נרצח ביריות. טיל קורנט פגע באוטובוס הסעות. שני פלסטינים נהרגו בפעילות צה"ל. הרי הבעיה לא טמונה במעברי הגבולות הפיזיים. גם היום, אם ארצה, אוכל לנסוע למצרים או לירדן. האם אני רוצה? זו כבר שאלה אחרת. אנשים לא יכולים לקום בבוקר ולמוסס גבולות תרבותיים, חששות קמאיים שאומרים לי שאין אמונה בערבים כאומה. מהיכרותי האישית, דווקא מי שגדל איתם במדינות המקור, במדינות צפון אפריקה, מעיד כי אסור לתת להם כוח. כמובן, לא שכחנו את הרצח באיתמר ואת הפיגוע בירושלים. ולמען האמת, אני בואדי ערה לא צועד בלב שלם.

נניח שנצליח להגיע לפשרה כלשהי. האם אפשר לדמיין זוגות ישראלים הולכים יד ביד ומתגפפים בחן בציבור ליד מסגד בלבנון? ברור לנו שלא. המדינות הערביות הן מוסלמיות אורתודוכסיות, ולא כמו בארץ שמלינים על כפייה דתית ונוסעים לנשנש קצת שרימפסים בהרצליה פיתוח על הים. פונדמנטליזם אמיתי. כאפיות ורעלות. מה שאומר שגם אם יקבלו אותנו כפרטנר לשלום, תמיד יביטו בנו כפרוצים ומשחיתי מוסר.

עכשיו אנחנו מגיעים לבעיה החריפה ביותר והיא ערביי ישראל. כל פעם שאני חושב על הנושא הזה, אני חש שאני אוחז חרב פיפיות חדה להחריד. הם בעלי תעודת זהות כחולה ויש להם זכויות כמו לך, אומרת לי היונה, ואז החייל שבי ששירת באיזור ג'נין יודע כמה מחבלים נכנסו לישראל דרך איזור ואדי ערה, דרך בעלי תעודות הזהות הכחולות. זה לא באמת אשמתם של ערבי ישראל. אני יכול להבין אותם. את בעיית הזהות העצמית והשיוך החברתי. זה קצת מזכיר את תקופת טרום האמנסיפציה באירופה. בפועל, על הנייר, מגיעות להן אותן זכויות, אבל אני מתקשה להאמין שיצליחו להקדים ישראלי יהודי בעל קו"ח שוות ערך לאותו תפקיד. ואם אכן יתבצע שינוי אקוטי כדוגמת האמנסיפציה בארץ, אחת מתופעות הלוואי של אותו השינוי היא אובדן הזהות. האם הערבים מוכנים לאבד את זהותם כערבים ולחיות כישראלים לכל דבר? יותר מזה, האם הישראלים בנויים ורוצים לקבל את הערבים כחלק אינטגרלי אמיתי מהישראליות?

הדואליות הזו שבין רצון להשתלב כחלק אמיתי מהמזרח התיכון ומצד שני, יצר בלתי נשלט למחוק את עזה אחרי כל אירוע טרור. האם לבנות תשתית כנה לחיים משותפים או לגלח את רצועת עזה במחי עשרות 9-D.  

בסרט "אל תתעסקו עם הזוהאן" שעסק בצורה פארודית אך נוקבת בשאלת הסכסוך המתמשך, הייתה סצינה שזכורה לי יותר מכל. ברשותכם, אני אתאר אותה באופן חופשי מהזיכרון. היא מסכמת היטב את המלכוד בו אנחנו נמצאים.

סצינה - הישראלים והערבים, שלאורך כל הסרט נראים כמו אחים אבודים, מתאגדים יחד ומתחילים לדבר.

ערבי: "כל העולם שונא אותנו."

ישראלי: "גם אותנו כל העולם שונא"

ערבי: "למה?"

ישראלי: "כי כולם חושבים שאנחנו ערבים."