שחר אדום- סין

באמצע הסרט, היא נעלמת לחדר. אני ממתין כמה דקות ואז מחליט ללכת לראות מה היא עושה. אולי נרדמה על המיטה. כשאני נכנס לחדר, אני רואה אותה יושבת כשסנטרה מונח על מעקה המיטה של אריאל. שתיהן לא זזות. אחת ישנה שנת ישרים והשניה בוהה.

"את בסדר?" אני שואל

היא לא עונה. דרך החשיכה, אני רואה שעיניה מעט בורקות.

"את עצובה בגלל יובב?" אני שואל.

היא מהנהנת. עם כל עלייה וירידה של ראשה, ליבי נסדק ליחידות מיקרוסקופיות. אריאל משמשת כמכשיר כיול.

הדר מגיעה למיטה שלה ומתחברת דרך מבט. הנשימות הקטנות, כמעט בלתי מורגשות, שמניעות את הגוף הקטן. מדי פעם תנועת גירוד מהירה או חיוך קטן שמתחמק מבעד למסך השינה.

אריאל נראית כה שלווה. לפתע חיוך מאיר את הליל. ואז שוב מרגוע. ושוב חיוך. כל זה תוך כדי שינה עמוקה.

אני לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק בקול.

"די, אתה תעיר אותה." הדר מהסה אותי.

אני ממשיך לצחוק בקול ואריאל בתגובה זעה באי נוחות. אני משתתק. בינתיים, אני מבחין שגם הדר צוחקת. היא מחלימה תוך כדי תנועה.

"אתה חייב לראות משהו." היא אומרת לי ומוציאה מגרונה קול גרגור שאהוב במיוחד על הקטנה.

אריאל מגיבה בשניות וחיוך גדול מתפשט על פניה. אני לא מאמין. הדר מגרגרת שוב. אריאל בתגובה מחייכת חיוך גדול יותר ממקודם.

"די, הדרי. זה צער בעלי חיים. בואי נעזוב אותה. היא צריכה לישון."

נהוג לומר שכשהילד מגיע, כבר אין מקום לכלבים בחיינו. על בשרנו, אני יכול לומר שאריאל באה והאירה את ביתנו באור נגוהות. אך באותה נשימה, הכרבול של יובב חסר מאוד. ילד לא מחליף כלב. כמו שכלב אינו יכול להחליף ילד. העוצמות שונות, אך האהבה ישנה. יותר משאני מתגעגע ליצור השעיר והמתוק הזה, כואב לי לראות את הדכדוך של הדר שמגיע כמו ענן ומסתיר את השמש לכמה רגעים. אמנם, זה רק לכמה רגעים והשמש גדולה עשרות מונים מהענן הזה הקטן, אך לדאבוני, למדנו שלעיתים דברים קטנים יוצרים צל גדול. 

מחליף לאריאל את הפיג'מה לבגדי בוקר. מניח אותה בזהירות על השמיכה, שקיבלנו מקופת חולים "מאוחדת", שעל השטיח. היא מחייכת אלי. אני מחייך חזרה וצועד לכיוון חדר הארונות. הדר מחליפה בגדים. שוב.

"אני לא יודעת מה ללבוש", היא מתלוננת לרעש צעדיי.

"יש לי רעיון..." אני מודיע.

היא מסתכלת עלי וצוחקת.

"לא!" נוזפת בי וסוגרת עלי את הדלת של חדר הארונות.

אני פותח את הדלת שוב. גונב עוד הצצה.

"אל תשאיר את הילדה לבד וחוץ מזה, המטפלת מגיעה עוד רבע שעה, ואני צריכה להתארגן לעבודה."

אני מביט לעבר הסלון. אריאל מרימה את רגליה אל-על ומביטה באצבעות רגליה, שדומות להפליא לאצבעותיי שלי, זזות בתנועות ריקוד.

"הילדה בסדר גמור. המטפלת עוד לא הגיעה ואת נראית יופי." ולעצמי חשבתי שברבע שעה, אני יכול לרוץ כמעט 4 קילומטר.

"אני עדיין לא לבושה...."

"נו... זה בדיוק מה שאמרתי, את נראית יופי."

יש משהו בחיוך של אישה שיודעת שאוהבים אותה, שנמשכים אליה. היא מפזרת חיוכים של "יהיה בסדר",  ו"די, תמשיך". הנחתי לה לנפשה וחזרתי לאריאל.

כמה רגעים לאחר מכן, היא יוצאת "מוכנה" לעולם. עוד פעם היא עושה את זה. אני לא יכול יותר. נעלי עקב צבעוניות שחותמות ג'ינס צמוד וחולצה לבנה עם מפתח שמח. איך אפשר להתרכז בבית הזה. מה אני יכול לומר? בחרתי טוב.

לכל איש יש יום עצמאות ולכל איש יש יום זיכרון. לרוב הם קשורים בעבותות אחד לשני. ביום הזיכרון מוטבע בנו חותם של כאב, רגע לפני היכולת לצאת החוצה. איני מדבר כרגע ברמת הקולקטיב, אלא ברמה האישית. תמיד תזכרו את היום לפני אירוע חשוב ששחרר אתכם. כמה רגעים לפני המהפך. איך הזמן הופך לפתיתי שלג צחורים המתעופפים סביבכם ללא משמעות אמיתית. גם אחרי שנים, עוד תמשיכו לנסות ולפענח את סדר ההתרחשויות. בדומה למדינה שלנו שהוקמה בהבזק של החלטה. לא צריך יותר מזה. אמנם, תילי תילים של מאמרים נכתבו על אותה ההחלטה, אך אני כלל לא בטוח שהרציונאל הוא מה שהוביל אליה. לעיתים תכופות, הרגש מנצח אותנו. לטובה. יש דברים שאי אפשר לכמת אותם למספרים ולעובדות. לך תסביר ששנות גלות לא היית פה ובמאה שעברה, הובילו שיירות של בני עמנו לתוך תנורי ענק אחרי שגזלו מהם את נשימתם האחרונה. לא פלא שכולנו מחפשים מקום בטוח. בית. אי של שקט. ואז הגיעה הזדמנות שנלקחה בשתי ידיים. הפכנו מיהודים גלותיים, ליהודי שרירים, לישראלים.

גם לי היה אויב מבית. שנים נלחמתי בו כמו דון קישוט ותחנות הרוח. דברים נשברו, ואז נשברו שוב. בלי זמן להחלים. ואז נשברו שוב. רסיסים, רסיסים שננעצו לתוך רקמת חיינו. בערב אחד, לא שונה משאר הערבים אפופי עשן הסיגריות וחריקות החיים, כשישבתי מול מסך טלוויזיה שחור-לבן, זה קרה. הוא ניסה לייסר שוב בשוטים ועקרבים. פעם אחת יותר מדי. סיבוב אחד מהיר. מכה. צוואר. איש על רצפה. יום העצמאות שלי התחיל. זו הייתה רק תחילת הדרך, אבל איזו דרך מדהימה. שנים חלפו והאויב כבר אינו אויב ולעיתים קרובות, הוא זקוק לרחמיי. ועדיין אני זוכר את יום הזיכרון ואת יום העצמאות שלי. 

מה הוא יום העצמאות שלכם?     

דבורה קטנה בין שני פרחים

לאן את ממהרת

יונקת צוף ללא הרף

עד ירד מסך הערב

אולי תוכלי ברוב טובך

להעביר לבתי מכתב

ספרי לה שאני אוהב

במקום מילים,

סמני בדבש.