שחר אדום- סין

התעוררתי היום שעה וחצי לפני צלצול השעון המעורר. קרני שמש הסתננו מבעד לוילון. שפתיי יבשות וגרוני צמא למים. צקצוק השפתיים הסדוקות ותחושה של בטן רגישה. אוי, אני שונא האנאובר. המילה התקנית היא חמרמורת. נדמה לי או שזו העקיצה המילונית הכי מתוחכמת שתוכננה ויושמה אי פעם. ישבו חבורת הבלשנים ואמרו בינם לבין עצמם: "כמה אוילי זה להשתכר, ממש מעשה חמורי". באותו הרגע, נכנס אור חזק ואלוהי לתוך החדר וצלילי תזמורת כלי מיתר החלו בוקעים מהמרצפות. בו בזמן, הופיעה תמונה של נורת להט צהובה מעל לראשם של הגאונים. השיחה המשיכה, קולחת כמו שיכר תפוחים מבוזבז בסרט תקופתי.

חכם א': "נכון שלעיתים תוקפת אותך סחרחורת כשאתה קם מהר מדי מהכורסא, ונכון שזה מועצם לאחר שתיית האלכוהול?"   

חכם ב': "כן, לאן אתה חותר?"

חכם א': "ונכון שאתה מרגיש כמו חמור אחרי שאתה שותה יתר על המידה?"

חכם ב': "אוקי. יש בזה משהו".

חכם א': "אז אולי נשלב את שתי המילים: סחרחורת וחמור. זה יתאר היטב את הסיטואציה".

חכם ב': "ואללה, חמרמורת? איך זה נשמע?"

חכם א': "נשמע מעולה. ראה את זה סגור".

חכם ב': "תראה מה זה. דיברנו ולא שמנו לב שסיימנו כבר שלושה בקבוקי סטולי. תזמין עוד סיבוב ותגיד להם שיביאו קצת מאזטים וגם בוטנים".

חכם א': "מלצרית... אחי תקלוט אותה, חבל על הזמן. מה הייתי עושה לה. ממש בא לי ללעוס אותה. להטיל עליה לסו ולהביא אותה לפה ואז ללעוס בביסים קטנים".

חכם ב': "לא שמעתי. מה אמרת? להתעלס? ראה את זה כסגור!"

גם אני עבדתי בשבוע הספר. אני זוכר שזו הייתה חוויה מכוננת. השכר היה לא רע מזוית ראיה של ילד בן 16 אבל זה לא העניין. הספרים חברים, הספרים. בכל הצבעים והגדלים ולכולם אותו ריח. חדש.

האמת, שעד היום אני שומר אמונים לכריכה הצנועה ומלאת המסתורין של "גוי עמל". הספרים הקטנים והמלים כמו נמלים שחורות על הדף הלבן. אני זוכר את המוני האנשים שהגיעו למרכז העיר. כמו ה"אגורה", השוק היווני בו היו מצביעים האזרחים בנושאי פוליטיקה וחברה. כך, אנשים הגיעו להצביע לסופר אהוב עליהם. המכירות העידו על טיב המילה. לא היה שיווק כה אגרסיבי כמו היום. אנשים קנו מהמלצות של אנשים. כמו סוד שניתן לחלוק עם מביני עניין.

חדוות החיטוט בין הספרים הזרוקים אחרי אלפי נגיעות. נגיעות רכות, קשות. נגיעות של ידיים חסרות עניין וכאלו שאימצו את הספר ללוח לב האדם. ילדים שקצה ראשם מבצבץ מעט מעל עמדת הממכר. קשישים שביד אחת אוחזים ספר ובשנייה מקל הליכה. כולם באו לקרקס הכי טוב בעיר.

את הספר הראשון שלי קניתי בשבוע הספר. "שירים" מאת יהודה עמיחי. כריכה בשחור לבן אבל המילים של עמיחי היו ועודן כה צבעוניות. הן קישטו את תקופת נעורי באלף קשתות. זו הייתה צומת ה T של חיי. ברגע הזה ידעתי כי אולי לא אחזור לעבוד בשבוע הספר. אך לעולם לא אוכל להפסיק לעבוד את הספר.

אני מצרף בזאת רשימה חלקית של ספרים אהובים:

חם, כל כך חם ולח. אני מזיע ללא הפסקה וחם. אמרתי כבר שממש חם? כאילו לא מספיק שחם כמו בית-שאן באמצע אוגוסט. הגשם לא מפסיק לרדת כבר יומיים רצוף. יש לסינים אימרה ידועה: "כשחם, זה אומר שהגשם מגיע". יופי, כולי שמחה שהמשפט הסתדר להם. בינתיים, סחונייה אמיתית. זה מצחיק אותי כי אפילו הסינים קוראים לחום הזה ותסלחו לי על הסינית: 热死了 , חום שאתה רוצה למות ממנו.

בינות סבכי הקרטונים והמהומי המחשבים, אני צועד. עמדת הקפה קורצת לי. אני מתקדם לאיטי. רגליי כבדות ומותשות. ממש כמו אז בג'ונגלים של פרו. החרקים הרועשים מזמזמים סביבי ומדי פעם מותירים בי גבשושית מאדימה. הטלפונים מצרצרים לתוך החלל. אני פונה לעצמי: "לא נורא, עוד מעט זה נגמר. אתה תראה בסוף הכול נראה הרבה יותר טוב. האידיאליזציה הטבעית של האדם. עוד כמה שעות ואתה כבר במזגן. פותח אוהל מול מסך 32 אינץ". אילו הייתה לי את אותה מצ'טה כסופה בעלת ניצב הפלסטיק השחור. הייתי קוצץ מכל המבנים המודולרים המטופשים הללו סכך לראשי. מנתץ את אורות הפלורסנט שמעליבים את השיזוף הטבעי שלי. פוער חור עגול בתקרת הגבס וצובע את הקצוות בצהוב. שמש התמיד.

אך מכיוון שהיא אינה כאן איתי. לעת עתה, אתנחם בקפה המגורען. חבר אמת שמלווה אותי בכל הרגעים. החמים והקרים. כמובן, שבלי סוכר ובלי חלב. בכל זאת, תנאי שטח.

**החום הזה גרם לי לחשוב מאיפה הגיע הביטוי חמסין לטרמינולוגיה הישראלית..

נעים מאוד, שמי רמת הגולן אבל אתה יכול לקרוא לי פשוט רמה. אני לא כל כך צעירה אבל מתברר שכוחי עדיין במותניי. יש לי ביקוש ומחזרים לרב. אהוד, החבר האחרון שלי, הוא לא כל כך רציני. אני חוששת שהוא לא בנוי למערכת יחסים ארוכת טווח. שאלתי אותו, לפני כמה ימים, מה הוא חושב שיעלה בגורלנו. פתאום הוא הרצין והשיב שהרעיון, שהוא ישאר במערכת יחסים שלמה ובריאה, הוא הזוי. לא ידעתי אם לקחת את זה כאיום, כפרידה עתידית.

מיד התקשרתי לידיד שלי אלדד הזומם עלי שנים רבות. כשהוא שמע את פרוטוקול השיחה שלי עם אהוד, הוא פשוט יצא מכליו וקרא לו בוגד. הסברתי לו שאהוד לא ממש בגד בי במלוא מובן המילה. אני פשוט חושבת שהוא בקטע של יחסים פתוחים. אמרתי לו: "אלדד, לי אין התנגדות. אני בדרך כלל הולכת עם הצד המנצח". אבל אלדד התעקש והוסיף : "מי שחושב על בגידה בסופו של דבר יבצע אותה". ניתקנו את השיחה ברגשות מעורבים.

עוד לא הספקתי להניח את שפורפרת הטלפון ונשמע צלצול נוסף.

"הלו", עניתי.  

"מה שלומך, עיניים שלי? שנים שלא הייתי אצלך". המבטא הערבי הכבד נשמע לי מוכר.

כמעט. זה יושב לי על קצה הלשון. חם, מתחמם, לוהט!

"אסד, כפרות עליך. איפה היית?" השיחה זרמה כמי הדן והירמוך. איזו נוסטלגיה מרעננת. הגבר של חיי, זה שנתתי לו את בתוליי, התקשר. איך הוא נזכר פתאום? אולי הוא ראה תמונה שלי בפייסבוק.  

פתאום בגיל 41, שלושה גברברים רבים עלי כאילו אני פרגית בת 20. אני באמת לא מבינה על מה המהומה.

תמיד אמרו לי שנשים מגיעות לבשלות מינית בגיל מאוחר יותר. אז אולי זה הזמן לארגן איזה מנז'-טרואה. אני, אסד ואהוד. על אלדד אני מוותרת. חבל להרוס ידידות טובה בשביל זיון.