שחר אדום- סין

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

בתחילת מרץ 2004 הייתי בשלהי הטיול שלי בדרום אמריקה, הגענו לברזיל שהייתה התחנה האחרונה שלי בטיול. את הקרנבל העברתי באריאל דה אג'ודה, עיר שנכבשה על ידי המוני ישראלים. נהניתי מכל דקה. אהבתי את הים, את הבחורות היפות, את שני אימוני הקפואירה ביום. לוח הזמנים היו ברור ופשוט. ביום התאמנתי, בלילה שתיתי קאשסה (רום ברזילאי) מתובלת בפירות העונה. בתום ימי הקרנבל, המשכנו לאיטקרה, חצי אי בעל חופי זהב. מטיבי הלכת שביננו מצאו גם חופים נסתרים מלאי דקלים שנעים ברוח ונראים לרגע מבזיק כאישה ענודה עגילי תמר.

בשלב מסוים, חברי ואני היינו אמורים לפי התכנון להמשיך ולהצפין לעיר נוספת בברזיל, אבל אחרי כמעט שבעה חודשים בהם אתה פורק תיק גב ומעמיס תיק גב וחוזר חלילה מדי יום, שאתה מרגיש כקרוב רחוק של הצב הגלאפגוסי, אתה רק רוצה לחוש בית – כזה עם קירות.

"אז מה התכנון עכשיו?" שאל אותי

העייפות המלווה את חלום הטייל פשטה באיברי. לא רציתי להגיע לשום יעד חדש. לא לתחנת אוטובוס לא מוכרת, לא להקלע למיקוח זניח על מחיר של אכסניה. לא רציתי כלום.

"בוא נחזור אחורה לאג'ודה. היה לנו נחמד מאוד שם וגם ככה אנחנו חוזרים עוד פחות משבועיים הביתה. מה את אומר?" זרקתי כבלון ניסוי.

"סבבה" אמר בלי להניד עפעף.

"ואללה?" שאלתי.

"ואללה" ענה.

ביום שחזרנו לאג'ודה פגשתי את הדר. היא ישבה לה באכסניה יוקרתית. סוג של מלון טרופי שכלל בריכת שחייה וערסלים מתנדנדים. חבר משותף העיר בקול והאיר את עיני.

"ראיתם את זו? נראה לי שמצאנו מלכת כיתה." אמר בחיוך ודחף מרפק נרגש לצלעותיי. הוא לא ידע כי אבחנה זו תזכה אותו ביום מן הימים בשליש כניסה לגן עדן.

היא ישבה מוקפת בנות ולימדה אותן כיצד להכין צמידי רגל. בקושי הצלחתי לגנוב מבט קצר והפטרתי בקול בוטח, "זו..? מקסימום סגנית שנייה."

בתוך בית החזה שלי, הלב והלבלב שיחקו בכיסאות מוזיקלים. מהנתונים הזריזים שהצלחתי ללקט ברסיס המבט הזה שהענקתי לה קלטתי את עומק העיניים הכחולות הללו. היה לי ברור שמשהו קרה בזה הרגע. לא ביני לבינה, היא בכלל עוד לא ראתה אותי, אלא ביני לבין עצמי. מצאתי את מלכת הכיתה.

מאוחר יותר, ניגשתי אליה בזמן שקראה ספר על ערסל בד בגווני האדום. "האיש שצפה ברכבות" מאת ג'ורג סימנון.

"שלום לך." אמרתי בחיוך.

היא הורידה את הספר ששימש כמסך בינה לבין העולם אל מתחת מתחת לקו עיניה והשיבה בנעימות.

"שלום."

היא בחנה את לבושי, מכנס קפואירה כחול בוהק וגופיית אימון, ואמרה, "אז אתה מאלו?"

"למה את מתכוונת שאת אומרת 'אלו'?", חקרתי.

"אלו שחושבים שהם יודעים לעשות קפואירה וכל היום לובשים את הבגדים הללו."

"המתלהבים, את מתכוונת?"

"כן."

"אז לא. אני הדבר האמיתי." ידעתי מהן ההשלכות של משפט כזה, הרי טווס לא נולד ביום אחד, ומיד אמרתי, "תשמעי, אני אתן לך לשפוט. תבואי עוד כשעה וחצי לאימון לזמן הקרבות. תצלמי את המועדון, תראי את חברות שלך, ואז גם תוכלי לומר אם אני הדבר האמיתי או סתם מתחזה. מתאים לך?"

"נראה" השיבה וחזרה לקרוא על האיש שצפה ברכבות.

היא הגיעה, ועוד איך הגיעה. אמרה שבאה רק כדי לצלם את חברות שלה ושאם אני כבר פה, אז יופי. ראיתי את המבט שלה עובר עלי, צורב בלהט את שריריי המתפקעים מעמידות ידיים וצעדי הג'ינגה.

היא עמדה מחוץ למעגל ושלחה מבטים סקרניים. בשניה שהבחנתי בה, סיימתי את הסיבוב הנוכחי וצעדתי לכיוונה. הרמתי אותה בקלילות והכנסתי אותה לתוך מעגל האנשים.

"תעמדי פה. תוכלי לראות הרבה יותר טוב." אמרתי.

עשרים וארבע השעות שבאו אחרי אותו רגע היו קסומות ובלתי נשכחות, כמו נשיקה אחת ארוכה מבלי הצורך לנשום. לא התקתי את עיני ממנה, לא יכולתי. עד היום, איני יכול. צפנו על מים מתוקים וראינו איך הגורל עושה בנו כשלו. מהאימון לבריכה, ומשם לארוחת ערב, ואז משחק ביליארד ארוך – ניצחנו את כולם. ידה נגעה בי כאילו היא מכירה כל שקע וקימור בגופי, ביד רפה ליטפה מבלי משים, ואמרה בלי מילים, באתי להישאר.

אחרי כמעט יומיים בלי שינה, הודעתי לה שאני נוסע לריו, כי אני חוזר לארץ עוד שבוע. היא הביטה בי בעיניים נסוכות אכזבה. היא כתבה לי מכתב וחתמה אותו במשפט הלא צפוי, "אני אוהבת אותך". איך אותי ואיך כל כל מהר. חשבתי בקול רם מדי. כל שהשיבה היה כי היא מרגישה את זה. קצת המום, קצת עצוב, עזבתי. דמותה בבגד ים צהוב נחרטה בזכרוני.

למחרת, קיבלתי אימייל ממנה המודיע לי כי היא בדרך לעיר בפנים המדינה, בה מתגוררת קרובת משפחה שלה, וכי יש תחנת עצירה בריו. היא שאלה אם לא איכפת לי שהיא תצטרף אלי לשבוע האחרון שלי. כל שחשבתי עליו הוא כי זו בחורה עם תעוזה. ושוב תמונה שלה בבגד ים צהוב.

יום אחרי המכתב, נפגשנו בשנית באחד ממלונות העיר. עליתי בגרם המדרגות וראיתי אותה. ליבי עלה על גדותיו. לא ידעתי איך לגשת. נשקתי לה בזהירות והעברתי את ידיי על מסגרת גופה, רק כדי להבהיר לי כי היא באמת כאן. לידה עמדו חבורת של בנים שהתלוותה אליה באוטובוס. אחד מהם, פרצוף מוכר למדי, היה בבירור מעוניין בהדר. הלכתי אליו ולחצתי את ידו, אולי קצת חזק מדי.

"הי אחי, מה המצב? תודה שליוות אותה לפה. תפקידך תם, אתה משוחרר." אמרתי ביובש ופניתי הלאה. משם נדדנו לדירה שכורה בבניין דירות שהשקיף על חוף קופקבאנה מצד אחד, ועל פסל הקורקובדו הגדול מצידו השני. שם, הדר ואני, הקמנו את התשתית לאהבתנו.

בטיסה חזרה לארץ, הייתי בטוח שכל החוויות יחלפו בראשי אחת אחרי השניה, ההתרגשות  מהמפגש הקרוב עם החברים והמשפחה. אבל כל מה שראיתי מול עיני היו העינים של הדר. למען הדיוק, הן בהו בי מתוך משענת הראש של המושב שלפני. ניסיתי להעלים את המחשבות, ניסיתי להרדם. העיניים של הדר לא נתנו לי מנוח.

הדר המשיכה את הטיול שלה, כפי שהתבקש, ואני חזרתי לשגרת החיים. שמרנו על קשר באינטרנט. היא שלחה לי תמונה שלה מחזיקה גור כלבים. הראיתי את התמונה הזו לכל מכריי והודעתי בקול יודע דבר, כי זו עומדת להיות אשתי. בערב פסח צלצל הטלפון וקול נשי נשמע מצידו השני,

"הי מותק, זו אני."

בהתחלה לא זיהיתי, לא קישרתי מי מתקשר אלי. רק נחתתי לפני שבוע ולא השארתי בחורה בכל נמל.

לא השמעתי קול.

"זו אני", אמרה שוב. נתנה לי שהות נוספת להבין.

בום, פטיש חמש קילו בתוך הקרביים. התיישבתי על הרצפה כשהשפורפרת מרקדת לי בידיים המזיעות פתאום.

"הדר?"

"כן. רציתי לאחל לך חג שמח."

באותו הרגע, ידעתי שמצאתי את האישה שלי. 

אתמול אכלתי שתי קוביות שוקולד. לא סתם שוקולד, אלא שוקולד איכותי מחנות לממכר שוקולדים איכותים. בחנות הקטנה והממותגת פרליני שוקולד שכבו על מדפי זכוכית ודגמנו עטיפות זהב רקוע וחוטי כסף, נטיפי שוקולד נמכרו במארזים קטנים ויפים לעין. בחנות, שגודלה לא עלה על תשעה מטרים רבועים, היו שלוש מוכרות לבושות בהקפדה יתרה. הן הזכירו בהתנהלותן להקה מתואמת היטב של דיילות אויר. הראשונה, כמו שומר סף, מקדמת את פניך. השניה, עוזרת לך להתמצא במבוך השמות האקזוטים והשלישית אורזת ומחייבת. כל זה מתנהל בנועם בירוקרטי, כזה שהיינו מפללים לו בכל מוסד ממשלתי באשר הוא.

נכנסנו לחנות כמעט במקרה, כדור שוקולד בגודל של אגרוף של ילד הוצג מתחת לויטרינה המוארת. הוא נע מול עיני כמו פיתיון מפוקפק. מבטי נדד מכדור השוקולד מעורר התיאבון לתג המחיר. יקר מאוד, חשבתי לעצמי, ובכל זאת נכנסנו פנימה.

בביקור הקצרצר, שארך כעשר דקות, רכשנו ארבע קוביות שוקולד ונפרדנו מארבעים ש"ח. מיד כשיצאנו לאויר הקניון, התחלנו לדון בקניה המגוחכת.  

"מה את אומרת? זה יקר מאוד." שאלתי את הדר כמחפש הצדקה.

"כן, לא זול. אבל בשביל פעם ב.., זה בסדר גמור." ענתה בשוויון נפש.

הוצאתי מהשקית הקטנה שתי קוביות מרירות שהכילו, לדברי המוכרת, לפחות שישים אחוז קקאו. הם נחו בתוך כף ידי, חסרות משקל. מעניין כמה ילדים אפריקאים עבדו תחת השמש הקופחת כדי לקטוף כמות מספקת של פולים שתספיק לקוביה הנימוחה הספציפית הזו. הרהרתי ביני לבין עצמי.

הגשתי אחת להדר ואת השניה הכנסתי בטקסיות לפי.  

"אוי, זה טעים." אמרה בהתלהבות.

"כן, זה מריר כזה שאני אוהב, ואיך זה מתמוסס. את חושבת שזה שווה ארבעים ש"ח?" תהיתי בקול.

"אני לא יודעת, אבל זה ללא ספק השוקולד הטעים ביותר שאכלתי מעודי."

קניות גדולות תמיד גורמות לי להרגיש קצת חזיר. אני מודה כי קשה לי לשחרר את המושכות הכלכליות בנושאי מותרות. במקרה הנ"ל, הסכום עצמו לא משמעותי. אבל, בעיני, עשרה ש"ח עבור קובית שוקולד זה צחוק מעבודה. אולי זה השנים שלימדו אותי שיש לכבד את הכסף ולא להקל ראש בהוצאות, אולי הפעמים שראיתי את אימי חוזרת רצוצה אחרי ימי עבודה שלמים ללא הפסקה. אני נוגס בקובית השוקולד וחושב כי כרגע בזבזתי חצי שעת עבודה של אימי.

מצד שני, זה לא שאני לא קונה, אם המוצר מוצדק. לדוגמא, נעליים איכותיות לאימון, ארוחה מפנקת, מצלמה, טיולים בעולם. אני מוכן להוציא סכומים לא מבוטלים. לעולם לא אוותר על טיול ביעד חדש שרגלי לא דרכה בו. אבל גם אז, הקול בראשי ישאל שוב ושוב, האם אני בטוח שאני רוצה להוציא את הסכום הזה עכשיו. כאילו ההוצאה הזו עלולה להפיל את קלף הדומינו שיכה את הקלף הבא שאחריו וכן הלאה. משפטים ששיננתי לעצמי כל חיי חולפים בראשי. "זיעה לא מתבזבזת", "אין דבר כזה כסף קל", "גרוש לבן ליום שחור".   

שמעתי יותר מדי סיפורים שהתחילו בקול תרועה רמה והסתיימו בקול ענות חלושה. סיפורים שמתחילים במשפטים "יכולתי להיות היום מישהו..", סיפורים שמדיפים ריח חזק ומחניק של החמצה. אני מאמין שכדי לחיות את החיים הטובים צריך לדעת לאזן בין הרצון והיכולת להנות ולהעניק לעצמך ולקרוביך לבין שאננות ויד קלה על הארנק. הבטחון שיש לי בעתיד שלנו נובע בעיקר מהתפיסה השכלתנית שלנו את החיים. כמובן, שאני לא אתנגד לעזרה נוספת מצד אלת המזל. 

המצב היחיד בו ההיסוסים הללו נעלמים כליל הוא כאשר מדובר בהדר. כל השיקולים הכלכלים בטלים בשישים לעומת הרצון שלה. אולי הידיעה כי הנתינה לבן הזוג שלך, זה סוג של מטבע החוזר לשולח. זה קצת כמו לתת לעצמך ולהרגיש טוב עם זה.  

לסיכומו של דבר, הפן הכלכלי הוא נדבך נוסף באיזון שלנו. כמעט כמו כל תחום, כל תנודה לקצוות הקיצוניים מערערת את התמצית שלנו. לשמחתי, מצאתי את בת הזוג שיודעת היטב כיצד לשמור עימי על המקום האינטימי, השקט והבטוח אליו אני שואף מדי יום.

"מה!? עד לכאן הגעת רק כדי לצלם אותי?" את שואלת מופתעת.  

"כן, רק בשבילך", אני משיב.

"תשמע, אני קצת נבוכה. חבל שלא הודעת לי מראש. אילו ידעתי, הייתי מתארגנת מעט, אולי לובשת משהו מעט יותר חגיגי."

"לא, את לא צריכה לטרוח. אני אוהב אותך בדיוק כך, פשוטה ויומיומית."

הדיאלוג הזה מתקיים כל פעם מחדש ביני לבין המציאות, כשאני יוצא העירה עם המצלמה שלי. המציאות מביטה בי ונכלמת בפשטותה, ואילו אני יוצא מגדרי לתפוס את הדברים הקטנים; בקבוק בירה שהושלך למי האגם, וניצב ירוק וגאה בתוך המים העכורים, קבוצה של דייגים-ילדים ששולחים לתוך המים פתיונות והשתברויות של אור.

שם, במקום הזה, אני מקווה להיות. במקום שבו הפעולות הטבעיות מקבלות למעשה קיום משלהן. זה לא עוד דייג הרוכן אל המים, אלא הדייג בעל הכובע רחב השוליים, שמגע המקל שבידו משרטט אדוות על פני המים. התמונות אינן רק תמונות פיזיות, הן מוכרות רעיון. הרעיון הוא שבעיניו של הילד הזה, שאינו שונה משאר הילדים, ניתן לשקוע לתוך רוך עול שנים. הרעיון הוא, שדווקא כעת, כאילו במיוחד עבורי, חבורה של פועלים קשיי יום עצרו הכל ושלפו החוצה את חפיסת הקלפים. המציאות מזמנת הכל למי שמחפש בה. המצלמה גורמת לי לחפש, ולמצוא פרפר נגוס כנף, שהתיישב על גלל מיובש וסעד את נפשו בחברתם המפוקפקת של כמה זבובים זרחניים.

אני מניח, כי בלי המצלמה, הייתי ככל הנראה, ממהר את עצמי להגיע לאנשהו. המצלמה מעדנת את שיש לעדן ומדגישה את שיש להדגיש. בעיניי, המצלמה עוזרת להנות מהדרך הניבטת אלינו. בטיולי המצלמה הללו, אני מרגיש כאילו יש גם סין אחרת, דומה לזו שדמיינתי בראשי קצת לפני שהגעתי לפה. קצת לפני שהמציאות התעשייתית השתלטה על כל חלקה טובה. יש נוחם בצילום והבטחה למשהו טוב. הבטחה שגם מציאות יומיומית, אפורה ככל שתהיה, יכולה לטמון בחובה רגעים של אושר.     

מצאנו גוזל בן כמה ימים. הוא עוד לא הספיק לצמח נוצות של ממש. מצאנו אותו בזמן שהוא התרוצץ ללא מטרה וזעק לצמרות העצים. הרמתי אותו מהאדמה וחפנתי אותו בכפות ידיי. אברותיו הקטנות דחפו את דפנות ידיי והוא ניסה לנקר את דרכו לחופשי.

עומר, הבן של השכנים, שהיה צעיר ממני בכמה שנים, ביקש להחזיק את הגוזל.

"אתה בטוח?" שאלתי. "אתה חייב להחזיק אותו חזק מאוד שלא יברח".

"כן, זה בסדר. הוא לא יברח לי." ענה.

העברנו את הגוזל בינינו בתיאום מושלם, כמו במירוץ שליחים. הבטתי בו בסיפוק. הוא החזיק את הגוזל באצבעות צמר גפן, כמבין את גודל האחריות. עיניו ערסלו את הגוזל וידיו שמרו על חום גופו.

"אתה רואה," אמר. "הכל בסדר גמור. סתם דאגת."

לשנייה אחת, שניהם דיברו ביניהם בשפת ינוקות – בלי מילים – שרק שני ילדים יכולים להבין.

"הוא יהיה בסדר. אנחנו נביא לו מים וקצת פירורי לחם והוא ישרוד. יבוא יום ואנחנו נפריח אותו לשמיים והוא לא יחזור." אמר לי בעיניים מצועפות מחלומות.

"אווצ' ", קריאת כאב נמלטה מפיו של עומר, כשהגוזל ניקר את אצבעו, והוא באופן אוטומטי, השליך אותו מידו כמתנער מסכנה. כשראינו את גופו הקטן נחבט באדמה הקשה, היינו בטוחים כי הוא לא יתאושש מכך. אך, שבריר של שנייה מאוחר יותר, הוא התרומם והמשיך לרוץ כמוכה אמוק.

"תתפוס אותו", צעקתי תוך כדי שאני מנסה לסגור את הפערים.

עומר, שהיה קרוב יותר, שלח את ידייו קדימה. הוא כמעט ונגע בכנפיו שנעו באויר מבלי לעוף. באמת שהוא היה קרוב להצילו, אך זה היה כבר מאוחר מדי. ארבעה חתולים צצו משומקום. הם עטו על הגוזל, ובמיומנות רצחנית, תלשו את גופו הקט לחתיכות ונעלמו כלא היו.

עומר ואני המשכנו להביט במשך רגעים ארוכים בנקודה שבה היה לפני רגע הגוזל. פיסת אדמה רגילה, חסרת ייחוד, סתם מקום. אפילו טיפת דם אחת לא נשרה שם. היה ונעלם מבלי להותיר סימן.