שחר אדום- סין

"אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - בוז יבוזו לו" מתוך שיר השירים.

האם באמת ותמים אדם מוכן לתת מעצמו כדי להאדיר ולחזק את האדם השני שמולו. האם אנחנו באמת מסוגלים לשכב על הגדר על מנת שמישהו יעבור אותה ללא פגע. האם ישנה מציאות כזו של רצון להעניק לזולת עד כדי ביטול עצמי מתוך אהבה. אני מאמין שכן. לרוב, הנתינה הזו מתקשרת בעיקר להורות, ולו רק מפאת קשר הדם. אני חושב שהתשובה היא כי גם באהבה בין בני זוג יש את העוצמה הזו. נתינה לשם קבלה. ישנו מעגל אבסורדי המזין את עצמו – ככל שאתה נותן יותר, כך אתה מקבל יותר.

בחיים, כמו בחיים, תוכנית הבניה ששרטטנו, יפה אך ורק על הנייר. רק כשהתוכניות יוצאות מן הכוח אל הפועל, אז ניתן לראות את התוצאות הסופיות. אנחנו באים רכים וירוקי שורש לעולם. לאט, לאט אנחנו מתחספסים ומקשיחים גזע וקליפה. הרצון לאהוב כמו בסרטים, נשחק על ידי המציאות היומיומית והטבע האנושי שתמיד רוצה קצת אחרת.

יש לי אישה מדהימה. רבת פעלים. נסיכה בין נערות חצר. יפה עד כדי בכי. אני חושב עליה הרבה. היא מעסיקה את מחשבותיי גם כשהיא איתי בחדר. אחת המחשבות המהותיות היא עד כמה אני מוכן לתת. התשובה שלי אינה מספרית. אני רק יודע כי אני לא יכול לדמיין בוקר בלעדיה. לא יכול לחשוב על שיחות חולין עם אדם אחר, ובשביל להותיר את המצב הקיים, אני מוכן לתת המון, עד אינספור. זוהי תשובתי.   

בקבלת השבת שרנו את שיר השירים. טרם התחלנו והעברית כבר גורמת לי לעונג שבת. כמה יפה אפשר לתאר את הקשר שבין האדם לאלוהים, בין האדם ואישתו. כל פעם שאני שומע את המשפט הכתוב למעלה - "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - בוז יבוזו לו" – משהו נצבט בי. אני יודע שזו לא הפרשנות המקובלת, אבל תמיד יש לי תחושה שאם תראה לעולם כי אתה מאוהב עד מעל האוזניים, אז בוז יבוזו לך. יש אווירה שכזאת הגורסת שאהבה היא מוערכת יתר על המידה, שהיא נועדה לילדים קטנים שעוד לא מבינים את החיים. לעיתים נדמה שאנשים כל כך מצפים להתאכזב, עד כדי כך שהם אפילו לא מתחילים את הצעד הראשון באמונה מלאה.

האדם באופיו הוא יצור פגום. הטוב בא עם הרע, והרע בא עם הטוב. כמעט ואי אפשר להפריד בין השניים. היפה הוא שהפגימות הזו הופכת אותנו ליפים יותר. יצירת אומנות עם טעם לפגם. הרי השלמות היא אידאה. חלום שאנו שואפים אליו, אך לא באמת רוצים להגיע אליו. אנשים משתנים כל הזמן. בינם לבין עצמם, וגם בתוך ההקשר של מערכות יחסים. כשפגשתי את הדר, טבעתי בתוך הכחול של עיניה. לא עניין אותי כלום. היום בתוך החשקים הללו מתערבבים פחדים קיומים של פרנסה, הורות, הגשמה עצמית ויכולת שימור הקשר באיכות כזו לאורך זמן.  

היום, הדר ואני חוגגים ארבע שנות נישואין. הזמן חלף ביעף. לא מספיקים לעכל את האירועים וכבר מסמנים V רביעי על לוח השנה הזוגי שלנו. על שומר המסך שלי במחשב ישנה תמונה של הדר מהטיול. התמונה צולמה רגע אחרי שהיא נחתה מקפיצת הבנג'י. היא מחייכת חיוך רחב, וריד כחלחל פועם במצחה, מזרים אדרנלין לכל חלק בגוף. שערה סתור מעט ועגיל הגבה שלה נוצץ בשמש. אני מביט בתמונה ונושם אותה, את הדר, דרך הזיכרון לתוך ריאותיי. טובע שוב לתוך עיניה. אני מוכן לתת הכל.

הדרי שלי, אני מאחל לנו עוד הרבה שנים טובות ומצחיקות, מלאות בריאות, אושר וחלומות מוגשמים וגם כמה שלא כדי שנוכל לשאוף תמיד קדימה.

אוהב מאוד,

קובי  

יש לנו מנקה במשרד. שגם באה לנקות לנו את הבית פעמיים בשבוע. טוב, אולי לנקות זו מילה חזקה מדי. בואו ונאמר שהיא שוטפת כלים ומרטיבה את הרצפה. בסך הכל, כשאני חוזר הבייתה אחרי שהיא ניקתה יש אווירה של נקי. כל הסינים קוראים לה "דודה". אני קורא לה "סקיני" בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותה היא באה לנקות את המשרד במכנסי "סקיני". השם הוא גם קריצה לרזון שלה. היא נראית צעירה מכפי גילה. איש לא היה נותן לה 48 שנות חיים. כשאני אומר לה את זה, היא צוחקת ואומרת שהיא כבר דודה זקנה והילדה הגדולה שלה בת 26. יש לה חריצים בפנים שמסגירים שהיא עברה כמה דברים בחיים. תמיד כשהיא רואה אותי, היא צוחקת. מדי פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו בצורה אקראית בשיחת קפה. היא מנקה את השיש בזמן שאני מוזג לעצמי קפה.

היום נכנסתי למטבח וראיתי אותה אוחזת בספל גדול בידה הדקיקה והחזקה.

"תראה קובי, אני שותה קפה." היא מראה לי את תכולת הכוס ומחייכת. לרוב הסינים מתמידים בשתיית תה ירוק או חליטות למיניהן.

"יפה לך. עוד מעט תהפכי לישראלית"  

"זה כבר השני שלי. זה טעים לי מאוד"

אני מספר לה שאמא שלי התקשרה היום ואיכשהו השיחה מתגלגלת לאבא שלי.

"לא ראיתי אותו כבר שלוש שנים. אישתו השנייה נפטרה לפני חודש", אני אומר.

"ג'ין דה...?" (באמת – בסינית) עונה לי מופתעת

"זה לא טוב, אתה יודע. אתה צריך ללכת לראות אותו."

"יודע שאני צריך, אבל אני לא רוצה. אין את הזה... את יודעת.." אני אומר ומצמיד ומרחיק את שתי האצבעות המורות שלי.

"כן, אני מבינה." היא מנידה בראשה ומצקצקת בלשונה בו בזמן.

"אני לא יכול לדבר איתו. אין לי על מה. מגיל שנה הוא לא בבית."

היא חוככת בדעתה ומוסיפה לאחר מחשבה,

"אתה לא צריך לדבר איתו. הוא רק צריך לראות אותך. זה מספיק. תלך אליו."

כל גופי מנסה להתנגד לרעיון, אבל טיבה של אמת הוא שהיא לא ניתנת להתנגדות אמיתית. היא תמיד מוצאת לה איזה סדק לצאת ממנו.   

ביני ולבין עצמי, אני כבר החלטתי שאני לא חוזר לשם. זה בית משוגעים עם קבלות. אבל אולי עכשיו, אחרי שאישתו נפטרה, זה יהיה אחרת. הייתה להם השפעה שלילית והרסנית אחד על השנייה שהוציאה משניהם את הרע בתפארתו.

רק המחשבה להיכנס לבית אחד שמחולק בקיר גבס וגבולות נפשיים. בצד אחד, אבא שלי מסוגר בתוך עצמו כמו כספת שמזמן שכחה את מנגנון הפתיחה ובצד השני, שלוש הבנות שלו, שתיים מתוכן משותקות מוחין שעצם קיומן היום הוא בגדר נס ואחות גדולה, אנורקסית, אולי לשעבר, שנשואה לבחור שכל ייחודו שהוא העשירי מבין 14 אחים. יש להם ילד שאין לי מושג בן כמה הוא. מבחינתי, אי אפשר לבקר רק צד אחד. זו עסקת חבילה. האמת, שאני לא צריך את זה. הם צריכים יותר. בטרם הפסקתי לבוא לביקורים, גם אז חשתי שאני מגיע לביקורי ראווה שמטרתם נדבנות מנטלית. עובר מחדר-בית לסלון-בית, מצל צילו של דמות, שבעולם אחר, הייתה אמורה לשמש כאב לחדר אירוח שכל כולו הצלקות שהוא הותיר במשפחה החדשה שלו.

בשלב מסוים, הודעתי להדר, לעצמי ולעולם שאני לא צריך את הגיבנת הזו. אתמול, אמא שלי אמרה לי שהיא ראתה אותו כשהיא הגיעה לאזכרה. היא מספרת לי שהוא אמר שזה לא יפה שאני לא מתקשר. אז אמר. כמה אבסורד במשפט אחד. מעבר לעובדה שהוא לא יוצא מביתו, אין לו קו טלפון או נייד, הוא לא יזם שום קשר איתי בעשר שנים האחרונות. כמה צביעות, ממתי איכפת לו ממשהו. רציתי לכתוב "זולת עצמו", אבל אני יודע שגם את עצמו הוא לא אוהב. אם הוא יכול היה להתפוגג באויר ולהעלם בפוף אחד מהיר, הוא היה עושה את זה. הדבר הכי קרוב לזה היה להסתגר בעצמו עד כלות. אז אתמול הוא התעורר בגיל 64, ערירי וגלמוד ונזכר בבכורו מנישואים ראשונים שגר בסין, דווקא זה שאין לו כוח לשחק את המשחק של הקורבן והמקרבן איתו. מנגד, יש לו שלוש בנות, חתן ונכד שרק מתחננים לקבל קצת יחס חם, גם אם זה מוגש בצורה של איש בודד ולא שפוי. תאמינו לי, אלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין שיניים.      

בסוף השבוע הלכתי לבקר זוג חברים. יש להם ילדה מתוקה בת שמונה חודשים. אני יכול לספר לכם איך היה לי הביקור ועל החומוס המעולה שהכנתי ועל נושאי השיחה שעלו, אבל מעל הכל, אני זוכר רק את הפסקול.

אם מתעלמים מהעובדה שיש להעסיק את הילדה כל שניה, לראות לאן היא זוחלת, לבדוק למה היא בוכה, למה שקט פתאום, האם היא רוצה לאכול, האם צריך להחליף לה וכיו"ב, כמעט ואפשר לנהל שיחה נורמלית. ההורים בצורה טבעית כבר מנהלים את כל פעולות החיים תוך כדי התעלמות מהחיים. חיים בהילוך שני ועושים הכל, כמו שמתפעלים את העגלה שקנו בארץ בזיל הזול, ביד אחת.

חזרתי אחרי כמה שעות הבייתה והייתי מותש. כל שרציתי זה לישון. נשכבתי על הספה ויובב התכרבל עלי ונרדמתי לשעתיים. קצת הזכיר לי את התחושה של נהיגה מיד לאחר קבלת הרשיון. הגוף כה מרוכז בנהיגה, עד שהייתי יורד מהרכב, הרגשתי כאילו סיימתי אימון מפרך. התעוררתי כשיובב מלקק את ידי ומשפר את מיקומו בבית החזה שלי ונהניתי עד מאוד מהשקט. לפתע הבנתי שמה שקשה לי כל כך במפגשים הללו אינו השיחה על קקי פיפי או העייפות והתשישות שבעיני ההורים, האמא יותר, יש לציין. היא העידה שהיא לוקה בטפשת היריון שהזיכרון שלה החזיר את עצמו לאפסנאות וכל התפקוד שלה קשור בעיקר להפרשות הילדה. הקושי נובע מהרעש הבלתי פוסק, כמו טרטור מנוע, של הילדה. היא בוכה כל כמה דקות, נרגעת ומצחקקת, מעלה את הטונים לצריחות שמבהילות עטלפים, מייללת, מג'ברשת, רוצה על הידיים, בוכה וחוזר חלילה. אחרי כשעה, החבר הלך להרדים את הילדה. הוא חזר מהמשימה בהצלחה והצלחנו לנהל שיחה שלמה במשך רבע שעה.

אמא: "טוב, היא קמה. אתה הולך להביא אותה?"

אבא: "כן"

אני: "מה קמה? הרדמת אותה לפני חמש דקות, לא?"

אבאמא: "היא דווקא ישנה יופי"

האמא חוזרת כשהילדה בזרועותיה הלומת שינה ומבט אנרגטי ומלחיץ בעיניה. מכאן היא ממשיכה בייצור רעשים סדרתי. חבל שהסוללה של הטלפון שלי לא מחזיקה ככה, הטענה של עשר דקות ויכולת לנהל שיחה במשך שעות. אמאל'ה, זה לא נגמר...

איך לעזאזל עושים את זה?

הפאב המקומי חגג אתמול שנתיים של קיום. פאב די קטן ושכונתי. לא משהו "פנסי", בר מרובע עשוי מעץ, אלכוהול די מחורבן, שני מסכי טלוויזיה שפתוחים כמעט תמיד על ערוץ הספורט, כמה תמונות של הח'ברה המקומיים – כולל שלי ושל הדר עם פאה פורימית, להקת בית פיליפינית – הם נמצאים כמעט בכל מקום באסיה, הם מבוקשים מאוד בזכות העדר המבטא האסייתי שלהם והאנגלית הטובה– ששרה את אותם שירים שוב ושוב. מישהו אמר הוטל קליפורניה ושאקירה?

אני חייב לומר שלא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים פה. כולם יצאו משגרת העבודה לטובת ערב של אלכוהול ורצון להתערבב מעט. אספסוף של גרים: ערבים, טורקים, כורדים, הודים, אפריקאים, רוסיים, קולומביאנים, ספרדי, אוסטרלי, פיני וכמובן, קבוצה לא קטנה של ישראלים. כולם משיקים כוסות ובקבוקי בירה ברעש גדול. להפתעתי הרבה מאוד, החליטו הבעלים של הפאב להעמיד על הבר שתי חשפניות מקומיות שניענעו את ישבנן להנאתם הצופים. ממש הגירסה הסינית של "חופשיות על הבר". שולחן הסנוקר הוסב לשולחן רולטה וכל המקום היה צפוף צפוף.

אחרי ההלם הראשוני, מפגש בסדר שכזה עוד לא היה פה, פתאום מתחוור לי שאת רוב האנשים אני דווקא כן מכיר. חלקם אומרים שלום במנוד ראש, מקצתם באים לחיבוק ולחיצת יד. מיקרוקוסמוס בפאב בעיר שכוחת אל במרכז סין. כולם מתאחדים סביב שחרור קיטור והלחץ היומיומי במקום היחיד שנותן להם את זה – הפאב שזה עתה חגג יומולדת.     

בשלב מסוים, כשהחשפניות עלו לסיבוב שני, כשהאנשים איבדו את הספירה על סיבובי האלכוהול שלהם, ובחור הודי חביב ניסה להשקות אותי באלכוהול לא מזוהה, אספתי את עצמי והלכתי הבייתה. תוך כדי נסיעה במונית, חשבתי לעצמי כי זה מצחיק איך שמקום הוא סך האנשים שבו.