שחר אדום- סין

היא לובשת חולצת טריקו גדולה ממידותיה. כתפיה אחת נשמטת לכיוון הזרוע ומגלה עצם בריח לתפארת. רגליה נחשפות ארוכות-ארוכות. ירך, ברך, שוק וקצה ציפורן משוחה בלק ורדרד. נכנסים למקלחת. מקפידים כל ערב על מקלחת וצחצוח שיניים משותפים. מביטים בראי. לתוך עצמנו. שוקע לתוך העיניים הכחולות שמרסקות אותי פעמיים. פעם אחת כי כחול כזה נוגע במקומות נסתרים. פעם שניה, על הדמיון לאריאל הקטנה שגם לה בתוך הכחול, בגוון שונה, יש צורות משתברות של הרי געש וחלקיקי יהלומים.

אני מנשק שפתים מתוקות ומלטפות. לאט. הילדה ישנה. יש זמן. אני תמיד אומר שבני האדם נולדו פגומים, אך ברגעים כאלה, אני מרגיש שלם להפליא. יצירה מונוליטית של הטבע. ללא סדקים ובקעים.

מחר, נחגוג חמש שנות נישואין. 555. אני מאחל לנו עוד הרבה שנים טובות ומתוקות. שיחלפו בחיוך ואתגר. שתמיד נהיה המקום הראשון לפנות אליו. בכעס ובאושר. שנמשיך לאהוב בעוז. שנדע שגם כשאנחנו נמצאים בחלקו התחתון הגלגל, מפה זה רק למעלה. שההורות רק תשביח אותנו כבני אדם. שהאהבה והמזל יהפכו את ביתנו לנחלתם הקבועה. שיהיה מספיק מהכל. לא יותר מדי ולא פחות מדי.  

אם אתה חולם את זה, זה יקרה. אם אתה רואה את זה מול העיניים, זה יכול להתממש. כל אחד מאיתנו ניחן בראיית העתיד. כל אחד יכול לראות את עתידו ואז לצעוד בתוך פסיעות הזיכרון הישן-חדש. אני זוכר שחלמתי על הדר מולי מתחת לחופה. נזכרתי בזה תוך כדי הליכה בגן האירועים. דמיינתי את אריאל מושכת לי את השיער ומנסה לאכול לי את המצח. נזכרתי בזה שוב לפני כמה ימים כששכבנו פרקדן על שמיכת פיקה על הרצפה.

כמובן שזה לא תמיד כזה קל. לא בכל יום יש ראות טובה. לעיתים תכופות, עננים אפורים מכסים את השמיים ומפריעים לנו לראות את האמת שלנו. בתקופות שאנו צוללים לתוך עצמנו, שם מתרפקים קצת במלנכוליה קיומית, אז הראות אינה קיימת. צריך קצת רוח שתבוא ותסיט את מסך העננה ותכניס אור חדש. לכל אחד יש את הר נבו שלו – מפסגתו אפשר להביט לתוך העתיד. בניגוד למשה, שלא יכול היה להיכנס לתוך ארץ הקודש, לנו יש את הבחירה.

העתיד נזיל ומשתנה, בדיוק כמונו. יש חלומות שנועדו להישאר בספירה הגבוהה של החלומות ויש את אלו שהופכים למציאות. החלומות של אתמול, הם המציאות של היום. יש את אלו שרוצים לטייל, ויש אלו שרוצים בית צמוד קרקע, רכב שטח או סוס גזעי.  לך תכניס סוס לדירת שלושה חדרים באמצע רמת גן. יש חלומות שמתגשמים ומתנגשים. יש צורך עז בתעדוף.

למרות זאת, אסור בתכלית האיסור להפסיק לחלום. החלומות הם האוויר שלנו. המקום שבו אנחנו משתעשעים עם רעיונות, רגע לפני שאנחנו מחליטים להוציא אותם לפועל או לגנוז אותם לעולם. המקום בו אנו חולמים, זה המטריקס שלנו. אין הגבלות וסייגים. לעיתים, אני לא מצליח לראות חלומות ישנים. הם מסתתרים באיזו מגירה נעלמה מאחורי המוח הקטן. אני יודע כי הם מחכים לזמן פריצה. רגע של פכחון. נטול שגרה ואילוצי יומיום.

אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם. הרגילים והכמוסים. תעצמו לרגע את העיניים ותחשבו איפה הייתם רוצים להיות ומה הייתם רוצים לעשות בשנים הקרובות. תחשבו על זה טוב-טוב, וכשתסיימו, תפקחו את העיניים ותתחילו לפסוע לעבר ההגשמה העצמית שלכם.

כבר הרבה מאוד זמן שהוא לא טעם בשר טוב. המתכת הייתה קרה ואפורה בפיו. יש לזה מרקם מיוחד. הוא הרהר לעצמו. מזכיר קצת את בשר הכריש שאכל בגואה. מיצי הקיבה שלו התחילו לעלות. צורבים את מעלה הוושט, כמו מדוזה מיקרוסקופית. קנה האקדח היה עמוק בתוך פיו, וגרם לו לרייר בלי הפסקה. האקדח היה מחובר לחצובה, כשחוט תיל דק קשור להדק. הוא ידע שיש איזשהו חיבור בין התזוזה של גפייו ותנועת ההדק. הוא גם ראה כבר מספיק סרטים הוליוודים סוג ז' כדי לדעת שאסור לו לזוז. הוא ישב על כיסא עץ. מי יודע כמה זמן. ידייו היו קשורות מאחורי משענת הכסא. החדר היה חשוך מאוד, פרט לפס אור זעיר שחדר מבעד לחלון הסגור. הבגדים שלבש נצמדו לגופו והפכו לעור שני. הוא לא ציפה שככה תסתיים הפגישה שלו. 

הערב התחיל כמו כל ערב, הוא נכנס לפאב ברחוב המסגר, המקום הקבוע שלו. היא חיכתה לו על הרחבה. זו כלל לא הייתה רחבה במלוא מובן המילה. היו שם כמה שולחנות, דלפק משקאות מרובע ומסדרון שמוביל לשירותים ולמטבח. המסדרון היה הרחבה שלה. היא רקדה שם. תמיד לבד. כאילו אינה צריכה אף אחד. הוא לא ידע איך קוראים לה ובת כמה היא. השמועות אמרו שהיא בת 19, השתחררה מוקדם מהצבא. היא נראתה קצת "שרוטה". הוא שמע אותה פעם אומרת שהיא לא מסתדרת טוב עם סמכות, וכל החאקי וההצדעות הללו לא עשו לה טוב.

"אתה בא לרקוד או לא?" שאלה אותו. האמת שהוא הופתע. זו הפעם הראשונה שהיא פונה אליו. תמיד הוא חשב שהיא עוף מוזר מדי עבורו, וכן, לא נעים לומר, גם קצת צעירה. הטיול שלו בהודו הסתיים כשהיא עלתה לחטיבת הביניים. הוא חייך אליה בנימוס והושיט את כוס הבירה באוויר בקריאה אילמת. היא לא התייחסה והמשיכה לרקוד לעצמה.

אחרי שעה קלה, הוא התכוון ללכת הבייתה. הוא סרק את המקום. היא כבר לא הייתה באיזור. עינייה הירוקות ריצדו בראשו, או שמא היה זה האלכוהול שהלם כפטיש. הוא לא ידע.

בדרך לחנייה, הוא חיפש בכיסיו את מפתחות הרכב, פורד פוקוס בליסינג מהחברה, לפחות יש משהו טוב בלהיות איש מכירות.  

"אתה צריך טרמפ לאנשהו?" שמע את קולה. הוא הסיט את מבטו לאחור וראה אותה יושבת על קצה המדרכה, סמוך מאוד אליו.

"לא, לא. אני גר קרוב ואני רק צריך למצוא את המפתח הארור הזה." אמר.

מקרוב, היא הייתה יפה יותר. עיניים קצת מלוכסנות. שיער אדמוני פרוע. היא לבשה שמלה קייצית עם מחשוף נדיב. בלי משים, מבטו השתהה יותר מדי זמן מול החזה שלה.

הוא הבחין שהיא מביטה בו ומחייכת. "יש משהו שאתה רוצה ואתה לא מקבל?" שאלה אותו בקנטרנות.

אם זו לא הזמנה, הוא לא יודע מה זו הזמנה. "האמת, אני אשמח לקבל טרמפ הבייתה, אם ההצעה עדיין בתוקף."

"אין בעיה. הקטנוע שלי נמצא ממש ליד. אבל שתדע, אני צריכה שניה לעצור בבית." בבית שלה, חשב. עוד יותר טוב. הוא לא ניקה את הבית שלו כמעט שבוע והעוזרת מגיעה רק מחר.

"אין בעיה. העיקר שנגיע לאן שצריך." אמר.

מעולם לא הרכיבו אותו על קטנוע. בטח שלא בחורה. הוא לא חיבק אותה, אלא אחז בתחתית המושב. הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא דביק מדי. אסור שנשים יראו את הניבים הנסתרים שיש לגברים חרמנים. כל עוד הם נסתרים, האישה בעניין. ברגע שהם בחוץ, האישה כבר לא שם.

"אתה יכול להחזיק אותי, אם אתה רוצה", צעקה לו מתוך הקסדה השחורה, כאילו קראה את מחשבותיו.

אחרי כמה דקות, הם הגיעו אליה הבייתה. לא בית אופייני לגוש דן. בית רחב מידות. הוא הרגיש שהוא נקלע למקום לא מוכר. עמודים דוריים תמכו בקשת הכניסה. הוא מעולם לא ידע שיש מקום כזה בתל אביב.

בדלת הכניסה, היא נישקה אותו והתחילה להפשיט אותו.

"רגע, רגע... חכי רק שנייה." צחק ונישק את שפתיה. בשרניות משהו.

"אין לי זמן והבית שלי לא מסודר. אני מעדיפה את זה מהר ובחושך." לא היה לו זמן שהות. הוא כבר היה ישוב על כסא עץ כשהיא רוכבת עליו. אורגזמה כזו הוא לא הרגיש מעולם. היא החזיקה אותו חזק-חזק. משום מה, הוא לא הצליח להזיז את ידייו. לא היה לו איכפת. פטמותיה הזקורות רפרפו עליו והוא כאחוז אמוק ניסה ללכוד אותן בפיו. הוא גמר בצעקה. הוא חש פעימות כאב בגבו. טיפות של דם שרטטו שם מפה אילמת. היא התרוממה מעליו ונעלמה באפילה.

"איפה את?" לחש.

"אני פה", לחשה מימינו. "יש לי הפתעה בשבילך. תפתח את הפה ואל תזוז".

הוא כבר עשה משהו דומה פעם. מישהי דחפה לו דובדבנים בלי הפסקה בלי לדעת כמה שהוא רגיש לטעמם החמוץ.

הוא פתח את פיו והופתע לחוש את טעמה הקר של המתכת.

"הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת" - קישור

לפני האימון, אנחנו עוצרים לקנות בננה בדוכן פירות בשוק הלילה. שני חברים לעבודה העלו את נושא הזוגיות. השיחה התחילה מסוגיית

ה-"er nai" (מונח נפוץ לפילגש בסין – ק.ק). הרבה מאוד סינים, יש טוענים שיותר מתשעים אחוז מהגברים הסינים מחזיקים אישה שנייה. התופעה שכיחה מאוד ואף התעצמה בעקבות השינויים הכלכליים שהפגישו בין אנשים אמידים שהתעשרו ונשים צעירות שמחפשות את מזלן בערים הגדולות. נשים סיניות נשואות רבות ערות לתופעה ועל כן, הן מתעקשות להיות בעלות הגישה לבנק, כלומר, אם הגבר עוזב, שיעזוב בלי כלום. הגברים מבזבזים כסף גדול על הנשים הקטנות שלהן (גם זה מונח סיני, אישה קטנה משמעה בסלנג, נותנת שירות על כל גווניו – ק.ק) והאינטרס המשפחתי הטבוע באישה, דואג לרווחה הכלכלית גם שלה.

הקולגה שלי לעבודה, בחורה רווקה וצעירה, חגגה זה מכבר 26 אביבים, מספרת כי אינה מאמינה בזוגיות ממרחק והכוונה לכל מרחק, גם נסיעות עבודה תכופות.

"כולם בוגדים. אני לא מכירה אפילו זוג אחד מהחברים שלי שחיו על הקו שלא עבר איזו חוויה שכזו."

הבחור השני, נשוי באושר גם הוא, מוסיף, "ברגע שיוצאים מאיזור חיוג או נמצאים במרחק של 50 קילומטר, זה בסדר. אם למשל אישתי שאני אוהב ומכיר מגיל 21, תבוא אלי עוד כמה שנים ותספר לי שהיה לה איזה סטוץ חד פעמי, אני ארתח ואני אעבור לגור למלון לכמה ימים, אבל בשורה התחתונה, אני אסלח לה."

הוא אומר ושוכח. אצלי הדם סוער. רק המחשבה מטריפה לי הנשמה. אני מבין שהחיים ארוכים ויש טעויות לאורכם. סליחה ומחילה הם תרופה ידועה לאריכות קשר ושמחת חיים. מנגד, זה לא פשוט. והוא אומר את זה ככה, כאילו הזמין עכשיו שווארמה בלאפה בסמי בכיכר בלי חמוצים.

אני מודה שאני מוצא הבדלים בין גברים לנשים גם בתחום הזה. יש משפט ידוע שאומר: "על מנת לבגוד, אישה צריכה סיבה, גבר צריך מקום." יש בזה משהו, וזו אולי הסיבה שזה כה קשה לי לשמוע את השיחה הזו מתגלגלת. גבר הוא גבר הוא גבר. כל היום שם על עצמו הגבלים ואיסורים על מנת שלא להגיע לנקודת האל-חזור. אנחנו יודעים איפה השכל נמצא כשהראש הקטן עובד. מנגד, אישה צריכה סיבה. משהו לא טוב לה. היא לא מרגישה נאהבת, מושכת, אהבת חייך. זו הבעיה הגדולה. מבחינה פיזית נטו, אפשר להבין יצר. העניין הוא שהמחשבה שיום אחד הדר תקום בבוקר ותחשוב שאני לא אוהב אותה או לא נמשך אליה, מרסקת אותי. עזבו מה יכול להיות, תחיו את האהבה עכשיו. יכול להיות שניפול עם הזמן ונחליד, ונשחיר ונשמוט איברים בעייפות, עכשיו אנחנו אוהבים ורוצים, אז יש לתת הכל על מגש. אהבה ותשומת לב ולגעת בלי הפסקה. כמו שחברה שלי אומרת מדי פעם על בעלה: "הוא לא מנסה מספיק. אני יודעת שאני עייפה ויש ילדים וכאב ראש, אבל שינסה. אולי הוא יקבל "ברקסים" מדי פעם, אבל אני אדע שהוא רוצה והוא גם יקבל." זו התורה כולה. 

כל היום, אני שומע אותם מצייצים סביבי. כשאני מרים את הראש, הם נעלמים בתוך סבך העצים. היום בטיול צהרים עם אריאל, הבחנתי שהם מקננים בתוך המרזבים. שלפתי את המצלמה ולכדתי שני דרורים בריקוד אהבה.