שחר אדום- סין

אני חולה. יש לי שפעת מזגנים, כזו שגורמת לך להזיע כאילו רצת 10 קילומטר בארבעים דקות. אני שותה תה עם דבש, ג'ינג'ר ולימון(שזה בעצם הדבר היחיד שאהבתי בהודו-וגם הוא משמש ברגעי מחלה-אולי הוא כי זה מזכיר לי את הודו ואז אני נעשה חולה?!@ אולי). יותר מדי מחשבות, יותר מדי נוזלים, המון פיפי ובעיקר ח ל ו ש ס. הצטרדתי ואני נשמע כמו סולן מקשיש בלהקה של חפצים דוממים היכולים להתגלגל. אני מושך באפי(לא בסלנג הרחוב- כי שום אבקה לא נכנסת ובטוח שמה שיוצא, לא מזכיר קריסטל).

באחד הפוסטים הקודמים, נשאלתי מהו הקריפטונייט שלי. דהיינו, מהי נקודת החולשה שלי. אני לא חושב שיש לי קריפטונייט נקודתי. כלומר, בטוח שיש כמה דברים שיכולים להסב לי נזק, אבל לא כאלו שיפילו אותי באבחה אחת. היום, אני רוצה לספר לכם מה קורה אחרי שאני נופל, בשלב אחד אחרי דגירת המחלה, עם הופעת התסמינים. או אז, מתחיל סינדרום החלושס.

מה זה בעצם החלושס?

זהו הרגע היחיד בכל זמן נתון שמוזר לי להתפרק במסווה לגיטימי. אני נזכר בכל דמות נשית שאי פעם הרעיפה עלי חיבה ומתחיל למרר על מר גורלי. איפה אימא, איפה חמותי ואיפה לעזאזל אישתי שתכין לי תה, ותכסה אותי ותלטף אותי. אוי גוועלד, איך נפלתי שדוד לנוכח המחלה הנוראית. 37.8 חום ואני קורא לשירותי ההצלה. אוי, הצילו. איך נפלו גיבורים. איזה חלושס. אגב, תוך כדי כתיבה אני ממלמל את שאני כותב ואז אני בכלל מתחיל לרחם על עצמי. אוי אוי אוי, החום יורד ל37.5 והרחמים עדיין מאיימים להציף את הוויתי.  

טוב נו, אני הולך שוב להטיל את מימיי בתקווה שלא לטבוע בהם. מנטרה קסומה של גרון ניחר, משיכות אף ונייר טואלט לרוב. אה כן, שבת שלום.

האם המדינה אחראית לחייהם של חיילים היוצאים למילואים?

הדבר הראשון שאתה שואל, כשאתה מגיע לראיון עבודה במקום עבודה מסודר, הוא האם יש לי ביטוח ואם כן, מאיזה סוג. חיילים בצה"ל לא שואלים את זה. הם מקבלים משכורת לוחם ואירוח פנסיון מלא באחד מאוהלי הסיירים/טנק/נגמ"ש/מארב המשקיפים על (ב)לבנון. אני התגייסתי בנוב' 1998, לא שאלתי יותר מדי שאלות. היה לי פרופיל, היה לי רצון והמשכתי במערכת הצבאית. מעולם, לא עלה בי הרצון לשאול: "המפקד, תשמע רגע, נניח ותוקפים אותנו, יש ביטוח? כאילו, אם מישהו יורה עכשיו. זה צד ג' או השתתפות עצמית?"

היה לי ברור, אם המדינה הביאה אותי לשם, אז המדינה מחוייבת להוציא אותי משם. מקרה החטופים הינו מקרה קיצון, בו חיילים נחטפו למטרת קלף מיקוח. לצבא יש שם קוד בדיוק לתרחישים כאלו. מכאן נובע, ישנה מוכנות לאירועים הללו. אחריות זו באה מההבנה שישראל היא צבא, אזרח הוא חייל. לא להציל חייל, משמעו לא להציל אזרח. אומנם, אנו מתהדרים בנס הדמוקרטיה היחיד במזה"ת, אבל אין זה אומר איבוד יכולת המיקוח. אדרבא, הכלים של דמוקרטיה הם רבים ומגוונים. הן מהפן המדיני והן מהזכות הטבעית של כל אומה להגן על עצמה.

גם בתור מפקד המשכתי לשדר את התחושה, שלא משנה מה קורה, אני כאן בשביל החיילים שלי. הצבא מספק אוכל, מגורים, ציוד צבאי מלא כולל נשק ואמל"ח, ותוכנית פעולה. אך הדבר החשוב ביותר שהוא מספק הוא ביטחון. הביטחון שמי שנמצא בתוך המערכת מוגן. גם בשיא הסכנה ובתוך לוע הארי, אתה כחייל, מוגן. כמו בסצינות לחימה גדושות אפקטים בסרטי לחימה, בה הלוחמים ניצבים גב לגב מול האויב. התחושה הזו היא שהובילה לנצחונות צבאים.

לעניות דעתי, חלה תמורה בתפיסה זו, ודווקא על ידי גורמים מדינים, כאשר הוחלט להשאיר את החייל מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף. כתוצאה מכך, שאלות החלו לצוץ, ערכים החלו להיעלם ולאט, לאט החלו להישמע קולות של השתמטות. ואולי, זה רק קצה הקרחון של השפעות המעבר מחברה סוציאליסטית למדינת רווחה קפיטליסטית, בה כל איש לעצמו.

נכון להיום, החטופים באשר הם יחתמו את הגולל על ערכי דור הרעות. במידה וישחררו אותם, חיים או מתים, תמורת מחבלים, אזי נדע כי יש עוד סיכוי. במידה ולא, נצטרך לעבור לאוגנדה. 

אני די בטוח שאני גיבור-על. יעידו על כך החלומות שלי, שמורכבים בעיקר מסצינות לחימה שלא היו מביישות את "שר הטבעות" ו"X-MAN" ביחד. אני רץ ממקום למקום ושולף אגרופים ובעיטות בקלילות של פנתר. יורה את גופי לאן שהמחשבה שלי מבקשת. ליתר דיוק, גם כשאני מקיץ מאותם החלומות, זה נמשך. אני מביט בראי ורואה גיבור-על. יש לי חיבה מיוחדת לוולברין. אישתי קוראת לי סופרמן. אני לא יודע איך להסביר את זה. זה לא אינפנטילי, זה הרבה יותר מזה. זה בטחון גמור בכוחותיי.

לפעמים הייתי רוצה לקפוץ מבניין המשרדים ולנחות ברכות מול עיניהם המשתאות של הירקנים והחנוונים במדרחוב. לנקות מעלי גרגירי אבק דימיוניים בנונשלנטיות ולעצור לקנות שני מנגו. 

בהרבה מאוד תחומים הוכחתי לעצמי שאני סוג של גיבור-על. בראש וראשונה, מהבחינה הפיזית. כשמביטים בי, יש דמיון לאין ספור הדמויות של חברת הקומיקס "מרבל". תוסיפו לזה חליפה צמודה והרי לכם, סופר גיבור. בעולם ההחלטות מעולם לא ישבתי על המדוכה אלא קפצתי בגבורה/פזיזות לתוך המהומה וצפיתי/גרמתי בדברים נפתרים. ויש גם את עניין הכריזמה, אותה תכונה חמקמקה, שמשפיעה על אנשים כמו כוח טלפתי. אתה מחייך והם עושים. אתה נכנס לחדר והם מסתכלים. אתה צועד קדימה והם מאחוריך. אז אני חושב שחוץ מלעוף, לעבור דרך קירות, להיות בלתי פגיע או בעל יכולת החלמה יוצאת מגדר הרגיל, אני די עושה הכול. 

אם לא גיבור-על, אז סמוראי. כשקראתי את "שוגון" יכולתי להישבע שבגלגול הקודם הייתי סמוראי. אבנט רחב ועליו שתי חרבות, שיער אסוף באבו-עגילה על הראש, אמנות לחימה כדרך חיים. מה צריך יותר? ההשפעה הייתה כל כך גדולה שהתחלתי לאהוב סושי. אומנות לחימה תמיד זרמה אצלי בדם. בין אם, זה ברחוב כנער ובין אם, זה במסגרת מסודרת.

חשוב לי להיות חזק. זה משהו שאני יודע על עצמי מגיל צעיר. להיות מסוגל להתמודד עם אתגרים פיזיים. הרי בסופו של יום, כולנו חיות עם עניבות. אז לפחות, שיהיה לי את הכוח הקדמוני הזה. אתמול דחקתי 102 קילו בעזרת שרירי החזה . זה גרם לי לתחושת סיפוק. בעיני, זה לא להרים מוט ברזל שיש עליו משקולות, אלא בשעת הצורך לדחוק מעל אדם קיר שהתמוטט או לחלץ אותו מתוך בור.

הידיים שלי בנויות היטב, ושוב לא רק לסיפוק ההיבט האסתטי אלא ליום שאצטרך להשתמש בהם.

אני זוכר לפני שלוש שנים באחד מפסטיבלי ה"בראשית", האהובים על אישתי ושלמדתי לאהוב, נערה השתכרה ואיבדה את הכרה. למזלה, היא עשתה זאת לידנו. היו לידה עוד שני בני טיפש עשרה שלא הבינו מה לעשות. הם ניסו לגרור אותה ורק הסבו לה עוד נזק. הרימו והפילו אותה וחוזר חלילה. הרמתי אותה ונשאתי אותה במשך דקות ארוכות לעמדת הרופא הקרובה למקום. הדר ואני וידאנו שהיא בסדר וחזרנו לשתות צ'אי מתקתק. שריריי דאבו וחומצת חלב הציפה את גופי מהמאמץ. אבל בדיוק בשביל זה, בשביל רגעים כאלו, חשוב לי להיות חזק. יד חזקה כדי לגונן בשעת הצורך, יד חזקה כדי לתקוף בשעת הצורך.

הפוסט הזה, מבעד לכאילו ילדותיות הזו, הוא חושפני ואמיתי. להיות גיבור-על זה אופי.    

עד כה, כתבתי על אהבתי לאישתי היקרה. פה ושם רמזתי על אהבתי לעצמי. כעת אקדיש את הפוסט הזה לאהבתי לכלבתי יפת האוזנים ורכת הבטן. אז כמו כל סיפור טוב, יש להתחיל מהצעד הראשון. בדיוק עברנו לאשקלון, ליחידת דיור מקסימה בשכונת 'אפרידר'. התחלנו לפרוק את הציוד שנארז בקרטונים שנלקחו בשעת ליל מ"הקרטוניה", ככה אני קורא לכלוב המתכת שנמצא ליד המכולת השכונתית.

בעבודת קבלנות של שלושה ימים, הבית נצבע במלואו. לכל מביני העניין, צבעתי הכל בשתי שכבות. אחרי אינספור הנפות מברשת הצבע וגלגול הרולרים, שלושה חדרים, סלון ומטבח בהקו בלבן-קרם (אני יכול לתלות שלט בצמתי הכבישים בזו הלשון: "בית לצבוע הכול, זיל הזול"). רצפות נשטפו, תמונות נתלו, כלי מטבח שודרגו והכול היה מוכן. בתום פרויקט המעבר, יצאנו החוצה לחצר המשותפת. התיישבו ליד עץ השמוטי ושלחנו יד לקטוף עיגול כתום של מתיקות. אויר הים חדר לנחיריי והזכיר לי כי הוא נמצא מרחק 10 דקות הליכה משם.

"מאמי, אני רוצה כלב", אמרתי וקילפתי את התפוז בנשיכה. החדרתי אגודל ללב התפוז ובצעתי אותו לשניים. הגשתי להדר חצי.  

"טוב, נשמע אחלה. אני טסה אוטוטו לסין לעבודה. כשאחזור נלך לכלביה. אני לא מבינה איך אתה נושך ככה את הקליפה. זה לא מר לך?"

"היום יום שבת. אפשר ללכת לכלביה ברחובות ביום שישי הקרוב. ולא, זה לא נורא מר".

"זה קרוב מאוד. אני לא בטוחה שהתרגלתי לרעיון".

"אוקי, אז יום שישי?"

עבורי, כלב מסמל את החיבור השורשי שלי למקום. יש אנשים שנוטעים עץ זית, אני מביא כלב. זה נראה לי מתאים. האוירה שנוצרת בבית פשוט מיוחדת ומדהימה. נביחות השמחה, כשכושי הזנב, קפיצות השמחה. היחס הזהה והאוהב. בין אם הלכתי לשעה או ליומיים. תמיד יש שמחה בבית. גם אני וגם הדר גדלנו עם כלבים בבית, וזה נראה לנו אך טבעי להמשיך את המסורת בבית שלנו.

יום שישי הגיע, נסענו ברנו הישנה והחורקת לכיוון רחובות. הכבישים היו נוחים וההתרגשות הייתה רבה מאוד. הדר ליטפה אותי ודיברה הרבה. תכננה תוכניות ובנתה ארמונות. סיפרה לי על חנויות של בגדי כלבים בטוקיו ואיך בחורף היא תקנה לה סוודר.

"מאמי, מכאן אני מבין שאת גם רוצה נקבה וגם את רוצה להלביש אותה. אני לא חושב שדיברנו על זה. בואי ואספר לך סוד. לכלב יש פרווה. תפקידה לבודד את הקור מגופו ולכן אין צורך להלביש אותו כמו דביל ולפגוע לו בבטחון העצמי."

"אני רוצה נקבה. קטנה שאני אוכל להלביש אותה". בעודה אומרת את זה, היא מדגימה לי עם הידיים כיצד היא שורכת ורוכסת שרוכים ורוכסנים נעלמים על כלב דמיוני. המאניירות הללו שלה מטריפות, אי אפשר שלא להתפקע מצחוק. הורדתי הילוך לרביעי וירדתי במחלף המוביל לרחובות, קצת לפני אשדוד.

"הדרי, אם את רוצה אפשר לעצור בצד ונתחיל לעבוד על ילד. אבל כלב זה כלב. לא מלבישים אותו, אלא רצים איתו ומשחקים איתו. זה מה שהוא אוהב".  

תתארו לכם שהויכוח הזה נמשך שעה ארוכה. ויכוח קטן ולא מזיק בו כל אחד מושך לכיוון שלו. אני רציתי כלב גדול, כלב עבודה שאוכל לאלף אותו. הדר רצתה כלב שעשועים קטן שיוכל להתכרבל בחיקה מול הטלוויזיה.

החנינו את הרכב ליד הכלביה. מיד, כשיצאנו מהאוטו, ריח חריף של שתן אפף אותנו ונביחות רבות מכל גווני הקול תקפו אותנו. צווחות דקיקות ונביחות אימתניות. הרומנטיקה בסיפור החלה להתפוגג. עברנו את שער המכלאה ורצינו למות. תחושה של בית יתומים נטוש שאיש כבר אינו פוקד אותו. ליבנו נכמר ורצינו לאסוף את כולם אלינו. כלבים רצו אלינו ופצחו במסע תחנונים כלבי קורע לב. דווקא להדר, שפוחדת מכלבים גדולים, חסרי פרווה ורבי שיניים, נצמדה אמסטפית מעורבת בצבע מנומר ולא עזבה אותה. כלבה יפייפיה שהמליטה לא מזמן.

הדר הביטה בי ואמרה: "אני לא יכולה עם זה. היא כזאת מסכנה". עברנו בין הכלובים מלווים במנומרת. בכל כלוב היו בין שניים לשלושה כלבים. רובם מעורבים שנזנחו ככה סתם באמצע החיים. כאלו שהייתה להם משפחה ופתאום איננה. אחרי סיבוב וחצי, הדר אמרה נואש. "אני לא יכולה לראות את הכלבים האלה. הם גדולים מדי ורואים עליהם את מה שהם עברו. הם נראים עצובים. אין להם גורים?"

הבחור שליווה אותנו מטעם המקום אמר: "אה, בטח. יש לנו גורים באגף השני".

שלום לך טמבל... עכשיו אתה אומר לנו. טוב, צעדנו שבוזים וחסרי אמונה לכלובי הגורים. כל צעד כמו משקולת עופרת. הרגשנו איך כל האויר יצא לנו מהריאות. נותרה בנו רק ריקנות ועצבות על הכלבים חסרי הבית. רגע לפני, עצרתי את הדר וחיבקתי אותה. "בובה, באמת לא חייבים היום. אני יודע שלחצתי קצת וזה חשוב לי אבל אפשר לחכות עוד קצת".

היא הביטה בי במבט של "אנחנו כבר פה, אז..." ואמרה: "זה בסדר, בוא נראה את הגורים".

זה השלב שהתחלנו לחייך בלי הפסקה. כלבלבים מקסימים ומתוקים קפצו על ריבועי המתכת של הכלובים. אני נשבע ששמעתי אותם אומרים: "קח אותי. קח אותי". ערבוביה של שחור, לבן וחום. קפיצות וגלגולים של אושר.

הדר רכנה לכיוון אחד הכלובים והצביעה על שני גורים שחורים, כלבי רועים מעורבים, שריתקו גורה לבנה לרצפה. "נראה לי שהם מנסים לאנוס אותה".

התחלתי לצחוק והושטתי יד קדימה. הגנבתי שתי אצבעות לתוך הכלוב והמתנתי. הגורה הלבנה ראתה זאת ורצה אלי מיד. היא שלחה כף יד מסוקרנת וליטפה את אצבעי וליקקה קלות.

"אז מה את אומרת? נציל אותה מהאנסים הרעים?"

"כן, אני רוצה אותה".

עשרים דקות והיינו מחוץ לכלביה עם כלבה חדשה ומחוסנת. למען הגילוי הנאות, אומר כי הייתה התלבטות קשה וארוכה בין הגורים שלא העליתי את כולה בכתב. הייתה שם גורת טרייר קופצנית ששבתה את ליבנו. אבל לצער הנוגעים בדבר, אני לא חסיד גדול של טרייר ורציתי כלב גדול יותר. בסופו של דבר, החלטנו שהגורה הלבנה, שהתגלתה ככנענית מעורבת, היא הבחירה הטובה ביותר. בדיעבד, חיפשנו כלב לאימוץ ומצאנו מלוכה.

קראנו לה גלי. כן, אני יודע זה שם של כוסית. יש לי אפילו בת דודה שעונה לשם הזה. בהתחלה היא נעלבה, אבל כשהיא ראתה כמה אנחנו מחוברים ואוהבים את הכלבה הזו. היא קיבלה זאת כמחמאה.

שעה וחצי אחרי שלקחנו אותה, הדר הנפיקה את אחד המשפטים שיזכרו לדיראון עולם. "מאמי, לקחנו כלבה בלי אופי". זה היה כל כך מצחיק. במקום מסוים, הדר ציפתה שהכלבה תגלה סימנים של חיבה לאלתר עם אימוצה, וכשזה לא קרה, הדר החליטה שאין לה אופי. כמובן, אחרי כמה ימי הסתגלות גילינו עולם חדש של שמחה ואור.

היום, אני יודע שכלבה עם כזה אופי לא מוצאים כל יום. שילוב נדיר בין רצון לשחק ופעלתנות אינסופית. מנגד, אין לה אגרסיביות במיל. בהתחלה זה הציק לי אבל אז ראיתי אותה עם האחיינים של הדר, בני השנתיים והחמש(היום, תוסיפו לזה שלוש שנים). איך היא כבשה אותה וגמלה אותם מהפחד הראשוני שלהם מכלבים. היום, הם צועקים "גלי גלי בואי בואי" כאילו היא אחת החברות שלהן מהגן או מבית הספר. זה פשוט מדהים.

כדי לא להשאיר אתכם במתח, אני מצרף תמונות של גלי הידועה בכינויה "גלי עגלגולה". הן צולמו בחצר ובחוף הים באשקלון. כמובן, אם נהניתם, לנקקו לחבריכם. אם לא, אז לא. שיהיה סופ"ש קליל ורגוע.  

בוקר לח בשנת העכבר. ערפל רטוב וכבד נופל על אספלט מלוכלך ומנוקד שלוליות. אנו חוצים את הכביש. תרים אחר איים של יבשה בין הביצות הקטנות. איש זקן, בעל תווי פנים חדים, רוכב על אופניים עמוסי סחורה מטה לנפול, ומדווש ברוגע אופייני בזמן שהוא חולף על פנינו. השמש מוסתרת מאחורי שמיכת פוך אפורה. גם אני לא הייתי מתעורר במקומה.

היום, הדר החליטה ללבוש חצאית מיני. כזו שלדעתה, ניתן עוד לקצר. "הרי אתה לא מבין. זה חצאית מיני, לא מקסי".

"מיני שמיני, מקסי בקסי. מבחינתי, זה צריך להסתיים בקו הברך ולא בשיפולי הישבן".

"אתה ערבי. בוא נעצור כאן ונקנה בורקה. זה יחסוך הרבה עוגמת נפש".

"ומה זה המחשוף הזה? זה אמור להיראות ככה? אני לא מבין".

היא מביטה ומניעה את ראשה מצד לצד. זה מנוד הראש שמודיע לי שאני חסר תקנה.

"את נראית מדהים. אולי נחזור הבייתה לכמה דקות/שעות. עזבי אותך שטויות. תראי איזה בוקר אפור. בואי נעשה לנו יום חופש".

סומק קל מתפשט בלחייה. כמו פריחה של ורד בהילוך מהיר.

"אתה בלתי אפשרי. בוא, גם ככה אנחנו מגיעים באיחור אופנתי".

התרחיש הזה מתרחש אצלי בראש (וגם במציאות אבל בתכיפות נמוכה יותר) כל יום וכל שעה. זה חלק מהרצון המיידי שלי לקחת אותה בכוח ולהעמיס אותה על הכתף. להעלות אותה הביתה בעודה מצחקקת ומתופפת לי על הגב. מנגד, יש את החיים בכלל, עבודה ושאר מרעין בישין.

כל בוקר כשהיא מתלבשת לעבודה, אני משקיע זמן רב בהתבוננות. איך היא בוררת את הבגדים בארון, מתאימה צבעים ואביזרים נלווים. בדרך כלל, אני לא קם מהמיטה עד שהיא יוצאת למקלחת. ואז אני מתגלגל מהמיטה אחריה ומגלה שמברשת השיניים שלי "מוכנה". כלומר, יש עליה פס דקיק של משחת שיניים והיא מונחת על השיש. אני מבריש את שיניי ומביט איך האיפור נוגע לא נוגע בפניה.

אתמול, שמתי לב שהיא הכינה את ספלי הקפה עם כמות הקפה המגורען והסוכר והניחה אותם בצד לבוקר. זה הצחיק אותי כי נזכרתי בחמותי שעושה בדיוק את אותו הדבר. מי אמר שנשים נעשות דומות לאימן יותר ויותר ולא קיבל?