שחר אדום- סין

שבוע הספר. הריח של החדש ודפדוף אינסופי בכרכים מהודקי דף, כמו גוף של נערה שעוד לא נחשף במלואו. הידיים מלטפות כריכות רכות, קשות, מעוטרות. שמות נחשבים גורמים לנו להיעצר ולקרוא בעיון, שמות חדשים נעזרים בכותרים מפתים וכריכות שנראות כמו כרזות לסרט הוליוודי. דוכנים מחוברים אחד לשני, נושקים דפנות והוצאות לאור. "כתר" דוחף כתף חוצפנית לכיוונו של שוקן ו"ידיעות ספרים" מציגים אוטוביוגרפיות בפריסה פרונטלית. ואנשים, המון אנשים שנוגעים בך בדרך לדוכנים ושוקלים את הספרים כמו ירקות. שלטים קטנים, שעליהם כתוב "פה לא מתמקחים", לא מונעים מבוכה מהמוכר הצעיר, כשאדם מבקש ש"יעשה לו טובה" ושיעשה חמש במאה.

ג'ונגל של ספרים. שם יכולתי להיעלם לשעות ארוכות. אפילו חתכים קטנים מנייר בתולי לא מנעו ממני את ההנאה של שפך המילים. נהגתי לעבור ליד דוכנים ולסמן לעצמי Vיים קטנים. את זה קראתי, וגם את זה, וזה היה קצת פחות טוב. וזה חובה. בשבילי ספרים באמת היו קרש קפיצה מעלה וגבוה. שמות של סופרים שנזרקו לאויר בשיחות סלון. שפה יומיומליצית שסיגלתי לעצמי. מתוך ג'ונגל הספרים הזה, עשיתי בית ספר לעצמי.

רציתי להזדהות עם עמיחי שסיפר שיש לו מכתב המלצה מאביו והתנחמתי בידיעה שלדבר על שינויים, היה לדבר על אהבה. אז דיברתי על שינויים. נאבוקוב ובולגקוב כתבו חד כמו סכין וא.ב יהושע שכתב מדהים עד שהתחיל לעייף. הוא זה שכתב שאהבה היא שני נהרות מקבילים שמדי פעם מתחברים יחד לאשד אחד שוצף. ומאיר שלו, אולי המשפיע ביותר, שכמו יהודה עמיחי בקיא עד מאוד ברזי התנ"ך. שפה של חול משובצת אבני חן מקראיות.

או אז, קראתי מכל מה שבא ליד. עוד לא הייתה לי היכולת לסנן. יותר מזה, לא רציתי לעצור את השטף. סטיפן קינג ופנטזיות, כל ספרי אגאתה כריסטי, ספרי מתח, ספרות יפה, שירה. אפילו את "שירת הסירנה" של עירית לינור קראתי. אחר כך, התחלתי להתברגן ולאמץ לי טעם אנין משהו, א-לה עמוס עוז. הייתי בוחר ספרים לפי מספר העמודים וקושי הקריאה. אם זה לא היה ספר שהיה מאתגר אותי ומאלץ אותי לחשוב על מה שקראתי, לא הייתי ניגש אליו מלכתחילה.

בפעם האחרונה שבדקתי, היו לי למעלה מ-400 ספרים שרכשתי. את הראשון שבהם, "שירים" של יהודה עמיחי, קניתי בשבוע הספר לפני 13 שנים. כל ספר הוא נדבך נוסף בחיי, באבולוציה שלי כקורא, כתייר בארץ המילים. בעיני רוחי, האני שלי כילד, מניח שתי ערימות ספרים מתחת לרגליו כדי להגיע למקום גבוה יותר. ספר אחר ספר. כמה סנטימטרים כל פעם. כל ספר שסיימתי הוסיף לי רום. אני מקווה בשבוע הספר הזה, אני אגבה עוד קצת. הרי לסוג כזה של גובה, אין באמת הגבלה.