שחר אדום- סין

"את מחוץ לסקאלה." אמרתי.

"זה ממש מכעיס אותי מה שאתה אומר. אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזו." היא עונה לי. 

יש שקט קצת מביך כשדורכים למישהו על יבלות.

השיחה התחילה כשהדר אמרה שהיא מרגישה לא תמיד נוח שהיא צריכה לטוס בעולם ולהשאיר את אריאל לכמה ימים. שזה מקרה קלאסי של התנגשות ברורה בין הקריירה להורות. היא מודעת לזה ועושה את זה מבחירה, אבל הייתה מעדיפה להיות יותר בבית.

חברה לעבודה אמרה שזה הבחירה של הדר ושזה נורמלי. בואו נתחיל מזה שנורמות משתנות בכל מקום ועת, סיניות נוהגות להפסיק לעבוד בתחילת ההריון. בארץ, אחרי חופשת לידה של שלושה חודשים, נשים רבות מתקשות לחזור לתפקוד רגיל ומלא. הדר חזרה אחרי חודשיים לעבודה מלאה.

"תראי," אמרתי, "אם מדברים על נורמליות, כמעט כל מי שנמצא פה חורג מהנורמליות. כל אישה בת 30 + שעדיין לא נשואה, לא נמצאת בארץ, ומקדישה את עצמה לקריירה, היא לא עונה להגדרה נורמליות. את מחוץ לסקאלה."  

אמנם, גיל החתונה עולה בהדרגה, מספר הילדים יורד בהדרגה, הבדלי הג'נדר משתנים לטובה ועדיין, מרבית הנשים בעולם עוצרות את תנופת הקריירה שלהן בילד הראשון. זה לא תמיד כורח המציאות, הרבה פעמים, הנשים מגלות את עולם ההורות ושוקעות לתוכו. מעדיפות קצת פחות שעות במשרד ויותר שעות בבית בגידול הילדים. אחרת, אני לא מוצא שום הסבר לשאלה "איך אנחנו עדיין חיים בעולם גברי?". נשים הרבה יותר חכמות לאורך זמן, סבלניות, רב מערכתיות. היתרון הברור של הגברים הוא הפזיזות שלהם והיכולת ללכת על כל הקופה והכח הפיזי, שגם הוא הולך ומתמעט בלי אימונים קבועים. במירוץ הארוך של החיים, הנשים עוצרות עם כל לידה ומתאוששות לאיטן, חוזרות לשגרה ואז שוב לידה. למעשה, זה היתרון האמיתי של הגברים. הם לא עוצרים.  

אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא, אישה בת 30 + שגרה בסין כדי לקדם את הקריירה שלה ומוותרת מבחירה על זוגיות היא לא הנורמה. מה גם, שאני יכול להבטיח בריש גלי, שכל בחורה כזו שמתהדרת בקריירה כנוצות טווס, תארוז הכל לתוך מזוודה ברגע שתקבל הצעת נישואין או אפילו הבטחה למשהו קצת יותר רציני מפלירט בפאב השכונתי. לכל אחד יש חלל שהוא רוצה למלא. אנחנו שואפים לאיזון בין הנקודות בחיינו. בסופו של יום, איש מוצלח ובודד הוא איש מוצלח, ובודד. אני לא חושב שהצלחה יכולה להעניק לך חום גוף במיטה.  

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1

הפעם הראשונה שנחשפתי לקונספט של "יום עבודה", ואני לא מדבר על שטיפת חדרי מדרגות, גזימת שיחים סוררים או אפילו ניקוי בית כנסת שלם, כולל הסרת אבק מכל הנברשות – כן, כן, גם את זה עשיתי (לכסף אין בושה, ובטח שבית הכנסת משרה בך גם קצת קדושה), הייתה בשוק הפירות והירקות של כפר סבא. במשך יום שלם זרקתי ותפסתי אבטיחים. בתמורה הביאו לי כמה שקלים. אמנם נתפסו לי השרירים טוב-טוב, אבל זה לא באמת נחשב.

על העבודה הראשונה\השנייה שלי שהייתה יום סבלות שלם שכבר כתבתי עליה פה. העבודה השלישית שלי הייתה מלצרות בבית קפה, שקודם לכן היה חנות לאלקטרוניקה שהבעלים נפרד מנפשו בעזרת אקדח בחדר האחורי – איפה שמוקמו תנורי החימום הגדולים. אמא שלי ובעלה באו כל יום לשתות קפה. היא בכלל לא שותה חלב, אז היא הזמינה מקיאטו. אז, זה הצחיק אותי. היום, אני רואה עד כמה נחמדה הייתה המחווה. הם לא קיבלו הנחות, אם לא מחשיבים עוגיות חמאה, וכשהלכו השאירו לי טיפים יומיים גדולים מהשכר השעתי של אמי. במשך שבוע התרוצצתי בין התנורים, מכונת הקפה ושולחנות האנשים. אני מניח שבתחושה שלי הייתי הרבה יותר יעיל ממה שהייתי באמת. ביד רועדת הגשתי קפה מזוגזג ומאפה. נקיתי שולחנות. צרבתי אמות בנשיקות לוהטות. אי אפשר לומר שזו הייתה הצלחה גדולה, אבל לשבוע הרווחתי הון עתק במונחים של ילד מתבגר.

העבודה שאחריה כבר החזיקה במשך שנים, מלצרתי בקייטרינג "יונתן" מכיתה י' ועד סוף התיכון. 50 שקלים להעמסת משאית, 120 שקלים ליום עבודה מלא משתיים בצהריים ועד סוף האירוע. אם זכרוני לא מטעה אותי, זה היה 70 ש"ח בסיס ועוד 50 שקלים "טיפ". מטיבי הלכת, נשארו לפירוק המשאית עבור עוד 50 ש"ח. טיפים לא באמת ניתנו לעובדים, אבל היה כיף גדול. אהבתי את העבודה הפיזית מאוד, את ההתערבבות באנשים, תחושת ה"חונטה" של העובדים שהחליפו הנדי ראש במסדרונות התיכון. במשך כל התקופה, עבדתי כשלושה ימים בשבוע, בשאר הימים התאמנתי בקפואירה ולעיתים, בלילה, ביום לפני בחינה, נהגתי גם ללמוד קצת. העבודה הזו במקומות שונים ליוותה אותי במשך מרבית חיי הבוגרים, עד גיל 27 כולל. באמצע התואר, כשראינו שמשכורת סטודנט ועוד משכורת רעב לא מספיקים לנו, חזרנו לקייטרינג. בהתחלה קצת לחץ בצדדים, כי רצינו לעסוק במה שלמדנו, אבל התוספת של עוד 2000 ש"ח בחודש, די שחררה את האגו. המדהים בסיפור שהדר שעבדה משרה מלאה באה לעבוד איתי בימים שהייתה פנויה יותר. עד היום אני לא בטוח אם היא עשתה זאת כדי להביא עוד יומית הבייתה, או כדי לחזק את ידי.

גשם יורד כל היום. אצלנו זה אומר קיץ. הגשם אינו מצנן, הוא רק מרטיב. הלחות לא נענית לתחינות ומטפסת על כולי. תוסיפו לזה הפסקת חשמל יזומה מתשע בבוקר ועד שבע וחצי בערב ביום ראשון - זה יום חופש - והרי לכם יום קייצי טיפוסי. על מנת להפיג את החום והחיסרון בחשמל, שלפתי מצלמה לתפוס כמה טיפות מתנפצות על בריכת הדגים השכונתית. למרבה ההפתעה, גיליתי אורח לא צפוי. נראה כאילו הוא מאוד נהנה מהמקלחת ביום קיץ חם זה. 

מה אעשה כשאהיה גדול? כשהייתי קטן, ידעתי. היום אין לי תשובות. רק השאלות נערמות אחת על רעותה. פותר אחת ומתווספות לי שתיים למשוואה. לעיתים מרגיש שעד כה ניווטתי את חיי ובשלב מסוים, החיים הודיעו לי כי מפה ואילך, אני מעביר את המושכות אליהם. בגיל 16 כתבתי על מפית נייר תרחיש דמיוני לעשור הקרוב. דברים גשמיים שנראו לי בהישג יד ומחשבה. בכתב יד עגול ונרגש, שירבטתי מילים פשוטות. ידעתי שכל מילה היא יעד חובה. לא ביקשתי להגיע לירח. רציתי עבודה וקצת כסף. רציתי שירות קרבי שיוציא אותי סופית מהמקום שהייתי בו, רציתי עבודה נורמטיבית במוקד שירות, רציתי לטייל בעולם, ללמוד תקשורת (או ביולוגיה ימית) אבל יותר מכל, רציתי בית. כתבתי מילה והדגשתי אותה בקו תחתון – חתונה – כי אצלי זה היה שווה ערך לבית. איכשהו הסתדר לי ברצף המלים והכרונולוגיה שאהבה באה בצמידות לטיול, וחתונה מגיעה מיד לאחר מכן. לקחתי את העט ורשמתי ליד המילה מספר – 27. זה היה הגיל הכי רחוק שיכולתי לראות קדימה. הכל פעל לפי התוכנית, בואו נאמר שלפחות בקווים כלליים, עד המעבר לסין, ואז אנדרלמוסיה של תוכניות חדשות וישנות שהתמזגו יחדיו והחזירו אותי לשאלה המקורית – מה אעשה כשאהיה גדול?