שחר אדום- סין

בגין הסתגר למוות,

שרון אכל את עצמו למוות,

רבין נורה למוות

ואולמרט השחית את עצמו למוות פוליטי.

מי נותר?

תמיד רציתי מספיק כסף כדי לעשות דברים שאני אוהב, כדי להשוות את עצמי לרף של חברים שלי.

העבודה הראשונה שלי הייתה עבודת סבלות אצל האחים כחלון. אני לא בטוח שהם ידעו בן כמה אני, זה גם לא היה חשוב. הגעתי בבוקר לעבודה עם אלדד, חבר מהחטיבה. המטרה הייתה להעלות את התכולה של המשאית לקומה רביעית בלי מעלית.

עבדנו ללא הפסקה במשך כשבע שעות, סחבנו ארגזים קטנים, עלינו וירדנו, ירדנו ועלינו. שתינו לימונדה קרה שבעלת הבית הכינה במיוחד. הסבלים המבוגרים סחבו את התנור והמקרר על הגב כמו פרדות מאומנות, מדרגה אחר מדרגה. אני זוכר שזה נראה לי כמו נצח וכשסיימנו הייתי מותש ורצוץ.

בעל הבית הודה לכולנו על העבודה הטובה והוציא מארנקו חבילה עבה של שטרות ונתן אותה לאלי, מנהל העבודה, בחור שרירי בעל כרס הריונית. לא הבנתי בדיוק מדוע. הרעיון של נתינת תשר לעובדים, היה זר לי עדיין.

אלי קרא לי ואמר:"כמה זמן עבדת?"

"שבע שעות", עניתי.

הוא שלף שטר סגול של חמישים שקלים והביא לי. "זה מספיק, לא?".

בתוך ליבי חשבתי שזה לא מספיק, ושעבדנו הרבה יותר קשה משטר סגול.

אמרתי בשקט: "זה נראה לי שזה בסדר". הוא צחק והוסיף לי עוד עשרים וחמישה שקלים.

המשכורת הראשונה שלי הייתה שבעים וחמישה שקלים, הייתי כה גאה בשכר הזה. אני הזעתי, אני קיבלתי.

יצאתי לעיר וקניתי זר פרחים גדול לאימי, את העודף דחפתי לכיס האחורי של מכנסיי. באותו היום טעמתי את טעמה של עצמאות. הטעם ערב לחיקי ומאז ועד היום אני תר אחריה ללא הפסקה.

מי שהביט בי מבחוץ, וודאי ראה ילד קטן לבוש בבגדי עבודה מסמורטטים שמבליט את חזו בהפגנתיות, ביד ימינו מונח זר של פרחי העונה עטוף בנייר עיתון. כמה הדברים נראו פשוטים אז.

מדי פעם, אני יורד עם אישתי לשוק הלילה הסמוך למשרד. כל יום משעה שבע בערב ועד אחת אחרי חצות, נפתחים מאות ביתנים מלאי כל טוב. מאכלי ים ובשר משופדים על מקלות ומטוגנים על פלטות מתכת לוהטות. הריח מציף הכול ומתערבב עם ריחות אחרים. הניחוח לא תמיד נעים, אבל אופייני. בסטות של בגדים, מתנות, בעלי חיים ואפילו עמדת ציור קעקועים ומניקור פדיקור. בביקור האחרון שלנו שם, לכדה את עיני אחת מהחולצות שהוצגו לראווה. היא הייתה לבנה וקצרת שרוולים ועליה התנוסס הכיתוב באנגלית: "האולימפיאדה היא לא משהו פוליטי". זה נגע בי, כי אני חושב שזה משהו שהעולם קצת שכח. קיתונות הביקורת שנשפכו על האולימפיאדה עוד בטרם נורתה יריית הפתיחה גרמו לאירוע הזה להיות פחות חשוב ותמים ממה שהוא באמת. כן, לסינים יש המון בעיות בינם לבין עצמם. כן, כוחם העולה מאיים על חלק מאומות העולם, בעיקר בכל מה שקשור למסחר. אבל לא משנה איך נסתכל על זה, אלו אותם המשחקים ששוחקו ביוון העתיקה. כמה ממשלות קמו ונפלו מאז ואילו האולימפיאדה לעולם חוסן.

אם לא הייתי יודע אחרת, אז הייתי אומר לכם בוודאות כי האולימפיאדה כבר כאן. את זה ניתן להריח, לשמוע ולראות בכל מקום. כאמור, חולצות הנמכרות בדוכני רחוב שעליהן הדפס של הטבעות האולימפיות ומתחתן הכיתוב: "בייג'נג 2008", התקשורת הסינית מייחדת זמן רב לאירוע הקולוסאלי הקרב ובא, נהגי מוניות שואלים אותך בסינית או באנגלית רצוצה: "האם אתה הולך למשחקים". בחלק מהמוניות, ישנם מסכי טלוויזיה קטנים ועליהם מופיעים ללא הפסקה כוכבי הנבחרת הסינית. ישנו שילוט חוצות שכל משרד פרסום גדול בארץ היה מתחנן להניח עליו את ידיו. הסלוגן המוביל שניתן לראותו בכל קרן רחוב הוא " noting is impossible " ויש תחושה שהם צודקים. אפילו בחדר הכושר בו אני מתאמן ישנו לוח שנה עם ספירה לאחור עד לפתיחת המשחקים. ובכלל, יש תכונה באויר ממש כמו לפני טיול שנתי שאתה מרגיש את ההתרגשות מתעופפת סביבך ולבסוף, מתיישבת לך על הסרעפת.

בנוסף, ישנו הליך של "חינוך מחדש" של האזרחים הסינים. הממשלה מפרסמת באמצעי התקשורת חוקים חדשים של: "עשה ואל תעשה". דברים שמבחינת העין המערבית הינם ברורים מאליהם, על הסינים לקבוע תקנות כדי שיתבצעו. למשל: לא לירוק ברחוב, לא לאכול כלבים בזמן המשחקים, לא לזרוק אשפה באמצע הרחוב ושאר התנהגויות די נלוזות. זהו מכשול לא פשוט אך יחד עם זאת, כפי שציינתי, מבחינת הסינים הכול אפשרי. הם הצליחו להתמודד עם "מהפכת התרבות", אז מה זה עבורם המשחקים האולימפיים.

זאת ועוד, תמורות משמעותיות נוספות המשפיעות על כל מי שמתגורר בסין ו/או מתכוון להגיע למשחקים הן: ההחמרה בקבלת הויזה וסידורי האבטחה בשדות התעופה. התהליך הראשון החל בהדרגה עם צמצומי האישורים והקשחת החוקים. למשל, עד לפני שלושה חודשים ניתן היה לקבל אשרת שהייה אוטומטית לחודש ימים במידה ופנית לשגרירות הקרובה למקום מגורייך. כעת, אנשים מתקשים להשיג אישורים ונאלצים לצאת מהמדינה, לעיתים רבות, עוד לפני התכנון המקורי כדי שלא יעברו על החוק. המשחקים האולימפיים יצרו צוואר בקבוק על נתינת אישורי השהייה והכול מתנהל לאט יותר.

לידע כללי, הבירוקרטיה הסינית מכילה אבטלה סמויה בהיקפים שאנו לא יכולים להבין. אפילו כשאתה הולך למסעדה ישנם שלושה מלצרים חסרי עבודה וזאת בניגוד גמור למסעדות בתל אביב שמתוחזקות על ידי מלצרית ביונית החולשת בקלות על עשרה שולחנות. אבל זה כבר עניין של מספרים, יש להם יתרון קטן עלינו. בשורה התחתונה, אירוע בסדר גודל של הפקת האולימפיאדה מאכיל בפועל עוד אלפי אנשים אם לא עשרות אלפים. שוטרים, אנשי שירות ועוד.  

באותו הקשר, בשדה התעופה "pudung" בשנחאי נוספו באופן פלא עמדות סריקה אינסופיות לנוחתים ממדינות זרות. כל דלת אוטומטית שאתה עובר, אתה נסרק, נבדק, מלוטף וחוזר חלילה. זמן קבלת המזוודות אורך כפליים מבעבר. כלב האונד עובר על הציוד שזה עתה נחת. מרחרח תמיד רק שלוש או ארבע בו זמנית ולידו, המסוע ממשיך לנוע באיטיות קבועה ועליו שוכבות מספר מזוודות בבדידות נוראית. רק אחרי כשעה וחצי מרגע הנחיתה, חופשי ומועמס יצאתי לכיוון תחנת האוטובוסים.  

באופן אישי, אני מאמין שאלווה את המשחקים דרך מסך הטלוויזיה. אולי אני אגנוב כמה ימים בצ'ינדאו, שם מתחרים בענפי הים. זאת מפאת דרישות העבודה והקושי המטופש בקניית כרטיס. הכרטיסים מחולקים לפי מדינות ולכל מדינה יש את המכסה שלה. בישראל אחראים לחלוקת הכרטיסים הועד האולימפי והמפיצה הראשית זו חברת "איסתא". הפערים בין המחיר לתושב מקומי לבין זר הם עצומים. כרטיס מקומי למשחקים יכול לעלות 200 יואן למושב, שזה שווה ערך למאה ש"ח. במידה ואתה כתושב חוץ קונה דרך הצינורות המקובלים, המחיר יכול להגיע גם ל200 יורו. לכן, אני ככל הנראה אעקוב אחר זאבי ושאר חברי הנבחרת דרך הספה. אבל מה זה משנה, העיקר שיהיו כמה מדליות בצבע יקר.  

הזיכרון הראשון שלי הוא מגן טרום חובה. קראו לגננת חנה כמו כל הגננות שהכרתי. היא הייתה נחמדה מאוד והיה לה תמיד ריח של עוגיות חמאה. הסתובבתי בגן המשחקים, בונה מגדלי קוביות באיטיות מבוקרת ומפרק אותם בהנאה גלויה. סביבי היו פזורים זאטוטים שונים ומשונים, מדובללי שיער ומריירי שפה. בתוך ארגז החול חפרו והתפלשו, קברו וגילו, התגלגלו ובהו. הייתה גם חבית צבעונית חלודה בקצוות ששימשה כמקום מחבוא גלוי לילדים המתבודדים, אלו שאהבו את השקט החשוך על פני ההמולה משולחת הרסן של ימי הילדות. הרמתי את ראשי מעלה מעל ארגז הקוביות וראיתי את הגדרות הצבעוניות המפרידות בין הגן לחוץ.

"מה יש שם." חשבתי לעצמי, "אולי קוביות יותר גדולות?".

עצי הפיקוס הצלו על ראשנו החשופים והאווירה הייתה נטולת דאגות, ואז זה נפל עלי. לחץ וולקאני מתחתית בטני. ניסיתי לסגור את השער הטבעתי שלי לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל ארשת פניי ושרירי המותשים מלהחזיק אותתו לחנה שזה הזמן ללכת. היא באה אלי ונשאה אותי בשתי ידיה ואמרה בקול רך ואימהי:

"עשית קקי"?

זה היה האישור הבלתי כתוב שלי לפרוץ בבכי ולעטוף את עצמי ברחמים עצמיים.

"כן, עשיתי קקי במכנסיים".

הכבוד העצמי שלי היטשטש ונעלם יחד עם סימני המבוכה על מכנסי החדשים. הילדים הקטנים החלו להתאסף סביבנו ולשיר שירי עם ידועים ברינה ילדותית:

"קקי, קקי, קקי".

הבכי שלי התערבב עם קולות השירה, ונזיפות עוזרת הגננת בשאר הילדים:"זה לא יפה לצחוק על מי שעשה במכנסיים!"

חנה הכניסה אותי לתוך הכיור. שטפה אותי ודיברה אלי רכות. הלבישה אותי בבגדי החלפה שאימי הכניסה לתיק ואמרה:"אתה רואה, כמו חדש".

זה היה אחד מהאירועים המכוננים בחיי משום שהבנתי משהו מאוד פשוט באותה הסיטואציה:

כאשר אתה בתוך החרא וכל הסובבים אותך מנצלים את חולשתך כדי לחזק את עצמם, רק אישה אוהבת תוכל להשיב לך את כבודך האבוד.

המסע הביתה היה ארוך מהצפוי. הוא התחיל בטיסה שיצאה מנתב"ג בשעה 17:00 ביום שני והסתיימה, לפני שלוש שעות כשנכנסתי הביתה, בשעה 18:00 יום רביעי. לאורך כל הדרך, הרגשתי כאילו אני מככב בסדרה האלמותית "הלב". עובר טרמינלים, תחנות אוטובוס ומוניות תוך כדי שירה נמרצת של שיר הנושא: "אימא שם במרחק...." (ועכשיו, כולם ביחד).

הפרידה מהארץ הייתה כביכול פשוטה על הנייר אבל הבטן שלי התהפכה הלוך והתהפך. גלי מיאנה לאפשר לי ללכת ומהבוקר כשהיא זיהתה את התנועה בבית היא עקבה אחרי ונשכבה לרגליי. זוהי התניה פבלובית קלאסית, היא ראתה אותי ואת הדר עוזבים מספר פעמים ונעלמים לתקופה לא ידועה, וכל זאת קרה, כשאבא ואימא (זה אנחנו מזוית הראיה שלה) הכניסו המון דברים לתוך דברים מרובעים עם גלגלים ולא שבו. כאמור, זה היה קשה יותר הפעם. היא הגיעה לרכב ולא איפשרה לי לסגור את הדלת. היא הניחה את ראשה השועלי על הירך שלי והביטה בי במבט ממיס, כזה שעושה לבכות. ליטפתי אותה ולחשתי לה באוזן שאני אוהב אותה ושהגיע הזמן שהיא תלך הבייתה. היא ליקקה לי את האף, חיככה את אפה שלה בלחיי וצעדה שני צעדים אחורה והביטה בי שוב, כאילו היא אומדת אותי כדי שתוכל לזכור עד הפעם הבאה. היא הסתובבה במורת רוח נראית לעין בזמן שסגרתי את הדלת.

משם עליתי לרכבת, שהייתי צריך להחליף בת"א, ובשעה מוצלחת הגעתי לנמל של הזקן. הצלחתי בחיוך נעים להעביר 40 קילו בלי לשלם קנס על משקל חורג. 25 במזוודה ועוד 15 על הגב והרגשתי קצת לא נעים, ובכל זאת, לא נעים אבל זול. תמיד אני מרגיש שעניין המשקל החורג הוא כמו חרב מעל ראש הנוסעים. תמיד מביטים בספרות הדיגיטליות ומבקשים בשקט שזה יורה על מספר סביר. בכל אופן, זה חלף מהר ונכונה לי טיסה קצרה של ארבע שעות לגרמניה. שם העברתי לילה עם עובד של החברה. גרמני גדול מימדים שנראה כאילו לקחו אותו מקומיקס על הויקינגים. בהיר שיער, אדום פנים כיורד ים שבמרכזם אף בולבוסי. הוא רחב וגבוה כמו מקרר אמנה מהדגמים הישנים. הוא אוהב יהודים וישראלים בכלל, הוא מאמין שביום מן הימים נכנס לאיחוד האירופי (ואני אומר פחחחחח, מי רוצה בכלל). ברוב נחמדותו, הוא הכין מבעוד מועד מספר מגשי פיצה ושני בקבוקי יין אדום. בתמורה הבאתי לו חמסה עם 12 אבני החושן. הוא גר בדירה ספרטנית רווקים טיפוסית, כשלעצמו זה נורמלי אבל הבעייה שהוא נשוי + שלוש. משפחתו גרה בכפר בזמן שהוא מעביר את זמנו כסוג של סוכן נוסע. כך שמצאתי את עצמי דן בגרמניה על סוגיות פוליטיות במזרח התיכון, כשבר הפלוגתא שלי הוא בכלל ויקינג. אגב, אם הוא היה יכול הוא היה מתגייס במיידי לגולני. העברנו ערב נעים וישנו שנת ישרים לאחר שהותרנו את הבקבוקים ריקים ומיותמים על הכיור במטבח.

בבוקר עברתי לרגע במשרד של החברה, היה נעים להתאים פרצופים לשמות. בזמן הזה, כמעט וסיימתי את האוטורי הרביעי. משם לשדה והופה לשנחאי סיטי. טיסה פחות קלילה של כעשר שעות, ולא היה לי מסך טלוויזיה נורמלי. כך שאת זמני העברתי בשינה וקריאה, היה שלום כרך 4. נחתתי בבוקר שלמחרת בסין כדי לגלות שיש לי רק עוד שש שעות לאוטובוס הישיר. החלטתי לתפוס את האוטובוס של חצות היום לעיר סמוכה, להיטלטל עם מטלטלי אבל להגיע מוקדם יותר הביתה.

ההימור הצליח ואחרי שני אוטובוסים ומונית הגעתי אחרי שמונה שעות לביתי. לא לפני שעליתי לקומה השלישית ללא מעלית את כל הארבעים קילו שלי. מישהו אמר כיף ולחות סינית ולא קיבל?

אבל הכול בטל בשישים בידיעה שהגעתי הביתה ועכשיו חוזרים לשגרה. בינתיים, שוחחתי עם הדר והיא תחזור עוד יומיים וזה מאוד משמח. שנינו נחזור לעצמנו אחרי שהיינו קצת בשביל אחרים. יהיה לנו סופשבוע רגוע ונעשה לנו חג.