שחר אדום- סין

המקלט הישן - זה הציבורי המרופט שהיה נעול רוב השנה. זה המקום שביליתי בו את מירב זמני כילד. בקצה המדשאה הגדולה, מאחורי בתי הרכבות, ניצב לו מקלט לבן ומסוייד, שחלקו המרכזי נראה קצת כמו צוללת מזוותת פינות המתכוונת לעלות על פני המים. משני צידיו היו מבנים ריבועיים ברוחב של שער כדורגל קטן ובגובה של ילד המושיט ידיו מעלה, אלו היו פתחי יציאת החירום שנראו לי אז מאוד מסתוריים. היינו מטפסים על קוביות הבטון ומשם נתלים על שני חור אוורור מרושתים שבלטו מעט מהקיר, מספיק כדי להשעין לרגע כף רגל יחפה, ואז בקפיצה אמיצה כובשים את הגג השטוח. שם, היינו נעמדים בעמידה נפוחה מחשיבות עצמית וצופים על המדשאה, כמצביאים גאים על צבא של רבבות.

כשהיינו מתעייפים מהטיפוס, היינו מושכים לכיווננו את אחד מענפיו העבותים של עץ הפיקוס ומתנדנדים עליו מטה תוך כדי קריאת טרזן נרגשת לג'ין "או-או-אווואו". ידינו נשרטו ונחבלו בעשרות נשיקות ענפים זעירות, הצלפות של אי נוחות עצית.

ברחבת הבטון שבין יציאות החירום שיחקנו "סטנגה" שתי נגיעות. הריבועים שימשו כשער – כל שהיינו צריכים זה לפגוע בקיר הלבן. וכשלא מצאנו כדורגל, שיחקנו בייסבול עם קרש מתיז שבבים וכדור טניס משופשף. אם לא מצאנו קרש, היינו רצים הבייתה ומפלחים את המקל של המטאטא. העצים והממטרות היו תחנות במשחק. רצנו ביניהן וצעקנו "הום ראן" בלי להבין מה זה אומר. החוקים לא באמת היו חשובים. כל שהיה עלינו לעשות היה לחבוט ולרוץ.   

על אחד העצים בנינו בית, משטח של עצים שנלקחו מאתר בניה. כדי להגיע לבית, היינו צריכים לטפס על שברי  קרשים שמוסמרו לגזע העץ במסמרי 10. החווקים הללו מעולם לא היו ישרים והתנועעו מתחת לרגלינו. זה רק הוסיף למסתוריות שאפפה את הבית הסודי. פרט למשטח העץ שתוכנן בקפידה, תלינו חבל שהשתלשל בנחשיות מאחד הענפים הגבוהים. ידענו כי זה חבל לשעת חירום בלבד, למקרה ונהיה חייבים לרדת מהעץ במהירות.  

כפי שציינתי בתחילה, המקלט היה נעול כמעט תמידית. כמובן, שבתור ילד זה לא ממש שינה לי כהוא זה. אימצתי את שרירי התושיה שלי כדי להיכנס לתוך המקלט המבוצר. פעם אחת, עשיתי זאת בצורה לא אלגנטית כששברתי את המנעול עם מוט מתכת והשלכתי אותו לאחד השיחים. מה שגרר "נו-נו-נו" מוועד הבית והכחשה גורפת ממני: "מה אתם רוצים, זה היה פתוח."

הניסיונות הבאים היו כבר הרבה יותר חשאים ומתוחכמים. לקוביות הבטון היה במרכזן צוהר מתכת שהיה מוברח מבפנים. הכנתי מראש חבל קשיח עם לולאה בקצהו והכנסתי אותו בזהירות דרך הרווח שבין פסי המתכת שכיסו את יציאת החירום. כיוונתי אותו כך שהלולאה תתיישב על הבריח ואז משכתי מעלה. אאוריקה!

למקלט עצמו לא היה המון מה להציע חוץ מרחבה נקייה יחסית שעליה שכבה דקה של אבק. נכנסנו כמה פעמים חמושים בטייפ חד קסט ונרות, והעברנו מספר ערבים קסומים בשירה וטעימה קלה מהעצמאות ומקרדית האבק.

המקלט ועציו ליוו אותי הלאה. בתקופת התיכון המקלט המשיך לככב כשאת הבגרות בלשון שלי למדתי על העץ הזקן. זה היה המקום הכי שקט שיכולתי למצוא. ולא רק שקט מצאתי שם, אחרי הלימודים, הייתי נוהג לתלות את שק האגרוף על העץ ולהתאמן עליו במשך שעות. שם תרגלתי קרבות מול יריבים רבים שהסתיימו  בבעיטה כוחנית לתוך השק. וגם נשיקות שהתעופפו כמו חגבים בקיץ הוענקו לי מנערות תמות מראה. כל כך הרבה זכרונות מתוקים מהמקלט ומהעץ שהצל עלי מהחיים הללו.  

לפני שנה וחצי, השטיחו את הבית והמקלט לצורך פרויקט "פינוי-בינוי". העצים נגדעו והבתים נעלמו תחת כפות בולדוזרים. 
 

"אולי תבוא לאסוף אותי מהעבודה," אמי מבקשת, וכדי למנוע סירוב אפשרי, היא ממשיכה בריכוך התנגדויות דמיוניות, "כי אם אתה כבר בארץ, זה יהיה מאוד נחמד מצידך."  

"אין בעיה. מתי מתאים לך?" אני משיב.

"אני מסיימת בשמונה וחצי, אבל אם אתה כבר שם, תבוא קצת לפני, ותכנס לומר שלום לשאר העובדים."

"טוב. אני אבוא כמה דקות קודם."

כשאני מגיע באותו הערב למקום עבודתה, אמי בדיוק חולפת במסדרון, היא לא מבחינה בי כשאני צופה בגבה המתרחק.

"הי אמא, אני פה." אני קורא לה.

"אוי פדימו (ילדי ביוונית – ק.ק), איך לא ראיתי שנכנסת. אני עוד שנייה מסיימת להתארגן ונלך."

זה היה קל ממה שחשבתי, אמרתי לעצמי.  

בדרך החוצה, בין דלפק הקבלה לדלתות האוטומטיות, אנחנו נתקלים בחבורת נשים, בגילאים ולאומים שונים, שמתעתדות להפריד ביני לבין החופש שלי.  

"זה הבן שלי." אמא שלי אומרת ונוגעת בכתפי, חצי מלטפת וחצי מחזיקה כדי שלא אלך. מבחינה מקצועית, זה היה מארב שאפשר יהיה ללמד אותו במסגרת מור"קים של סיירת גולני. הנשים הללו הופיעו משום מקום. והידוע מכל והברור מכל, ועדיין תמיד מפתיע, אמי יזמה את זה, כאילו מבלי משים.    

"נעים מאוד." אני אומר

"הוא באמת יפה מאוד", מסננת אחת העובדות בין שיניה.  

"אכן, גבר נאה." מוסיפה גרציה אחרת בידענות.

ואז אימי מטילה את הפצצות הידועות: "כן, הוא נשוי ואישתו יפיפייה. אתם צריכים לראות אותם יחד. הם גרים בסין.."

כאן, היא עושה פאוזה דרמטית קלה וממתינה לקולות ההשתאות שלא יאחרו לבוא. 

"מממ, מה בסין?" צצות השאלות מכל עבר כמו פטריות אחרי גשם סיני קייצי.

"כן, כן. כבר שנתיים. הם קיבלו הצעה מיד אחרי שהוא סיים את התואר."

 כמו מספרי הסיפורים שישבו סביב האח בימי קדם, אמי שולטת בקהלה ומותחת את המאזינים עד הקצה. ואז בשלב בו הסקרנות מתגברת, חיוך דק וקצת עקום מתחיל להיווצר בין שפתיה. משהו חמקני וכמעט חסר צורה.

"טוב, הוא בא לאסוף אותי במיוחד, אז אני לא רוצה להתעכב."

אמי חותכת בפשטות את אוירת השוק שנוצרה ומותירה קולגות מרוגשות מאחוריה.

הביקור הזה יטיל את צלו לחודשים הבאים, וכל שיחת טלפון שלי לארץ, אמי תספר לי איך כל עובדות המחלקה התלהבו ממני עד העצם, ואז תוסיף בשקט כממתיקת סוד, רק לאוזניי, "וראית את זו שלא עזבה אותך? המשמרת שלה הסתיימה כמה דקות לפני שבאת והיא הודיעה לכולם שהיא ממהרת. פתאום, היה לה זמן. היא גרושה ויש לה עכשיו חבר. תאמין לי, אי אפשר לדעת עם אלו."

אני יכול להביט על תמונות של כלבים במשך שעות. משוטט בין אתרים של עמותות לאימוץ כלבים כדי לראות אם הכלבים מצליחים למצוא בית חם. כמו גם, אני קורא רבות על בתי גידול של כלבים גזעיים ומתעדכן בתכונות אופי של הכלבים. יש כל כך הרבה גזעים מרתקים. קשה לי להסביר עד כמה בעל החיים הזה מחמם לי את הלב. כמובן, שיש לי את גלי ויובב, הראשון איתי בסין והשנייה, מתגוררת עם ההורים של הדר בארץ - כלב בכל נמל. עבורי כלב הוא סוג של עץ זית, יש אנשים שנוטעים עץ זית כשהם מגיעים למקום כדי לטעת שורשים בקרקע, אני מאמץ כלב. 

מגיל צעיר, הסתובבו סביבי כלבים. אני זוכר איך כילד נתליתי על מלתעותיה של לוסי, כלבת הרוטווילר של השכנים. אז איש לא הוציא אותה מחוץ לחוק. מאוחר יותר, בשנה האחרונה של בית הספר היסודי,  הגנבתי לביתי כלב מעורבב ו"שוקי" למראה בשם טומי. אמי סירבה בתוקף להשאירו בבית, אבל זה היה כמו להלחם בתחנות רוח. טומי היה אחד מחברי הילדות הנאמנים ביותר שלי. ליקק לי את הדמעות כשבכיתי, גרגר כאשר מישהו התקרב אלי בצורה תוקפנית, ובלילות הקרים, היה נכנס למיטתי, לא לפני שהרים את השמיכה עם חוטמו וביקש את אישורי.

לאחרונה, מצאתי את עצמי בוחן ברצינות את רעיון גידול כלבים בצורה מקצועית. יש לי חבר קרוב, בוגר "עוקץ", יחידת הכלבנים הצה"לית, שכבר נמצא בתחום כבר כמה שנים. הוא זיהה את התלהבותי ואמר שאם ארצה בעתיד להכנס לתחום, הוא יעזור לי בכל אשר אחפוץ. העניין הוא שיש הבדל משמעותי בין לאמץ ולגדל כלבים ובין גידול כלבים לצרכי רווח. מן הסתם, קשה לי להתייחס לכלב כאל גורם במשוואה כלכלית. מנגד, אי אפשר לגדל כלבים לשם שמיים, זה לא כלכלי וזה תובעני מאוד. לאור הלבטים הרבים, בביקור האחרון שלי בארץ, החלטתי ללכת לאימון של כלבי תקיפה שהתקיים בגני התערוכה כדי לנסות ולהבין את העולם הזה טוב יותר. השכמתי קום וקצת אחרי שמונה בבוקר כבר הייתי בדרכים. הכלבים, רובם מסוג מלינואה, רועה בלגי, הכלב שמשמש את יחידת הכלבנים הצבאית "עוקץ" וכן את שאר כוחות הבטחון, הפגינו יצר מפותח וביצעו תרגילי הגנה ותקיפה.

בהמשך לטעימותיי בעולם הכלבנות, כמה ימים מאוחר יותר, הדרמתי לאשקלון לביקור בכלביה של חברי. יש לו עשרות כלבים, אבל גולת הכותרת עבורי הייתה כלבת הרועים היוגוסלבית שייבא לאחרונה. מה אני יכול לומר לכם? התאהבתי לאלתר. גורה בת ארבעה חודשים, מאסיבית ומלאת חיים. כלבת שמירה נהדרת.

הדר מפחדת מאוד מכלבים גדולים, או כפי שהיא מגדירה את זה: "הייתי מעדיפה שלא להכניס הבייתה כלב שיכול לבלוע את הראש של הילד שלי בביס אחד." אי-אפשר שלא להסכים איתה, בייחוד לאור המציאות שבה אנשים טיפשים מגדלים כלבים שיש להם אוריינטציה לתקיפה והתוצאה היא כתבות בעיתונים על תקיפות של ילדים. לכן, יש כלבים שנחשבים כלבים "יציבים" יותר שיכולים לשמש ככלבי משפחה ושמירה נהדרים. מי שקרא את הפוסט על גלי, כבר ער לכל הדיונים שהתקיימו לגבי הגודל והפונקציונליות של הכלב.

לאנשים רבים יש איזשהו חלום סמי-בורגני על בית עם חצר, שלושה ילדים וגדר לבנה. גם לי יש את החלום הזה, אפילו הרחקתי עד סין בשבילו. לי יש תוספת לחלום הזה וזו פינת החי. שני כלבים כבר יש, השלישי, כאמור, נמצאת על הכוונת (כשאחזור, עכשיו זה לא רלוונטי). שלושת הכלבים יהיו מלכי החצר, ולהם יהיו נתינים רבים: ארנבות, צ'ינצ'ילות, שרקנים וכמה עזי פשמינה, אותן ראיתי לראשונה בהודו והתמוגגתי. אמנם, החלום הזה הוא שלי, אבל המרוויחים העיקרים יהיו הילדים שיתרוצצו בין החיות ולא יידעו פחד מבעלי חיים מהו.

כבר היום, אני רואה את התהליך שאחייניה של הדר עברו עם כניסתה של גלי לחייהם. מבעתה, למראה הדבר הגדול והפרוותי הזה שגדול פי כמה וכמה, לאהבה בלתי נגמרת ומשיכות זנב ואזניים. גלי בתמורה רצה סביבם ומביאה להם כדור לזריקה. הייתי רוצה שילדיי יגדלו לתוך מציאות קיימת של בעלי חיים כחברים לחיים.

מכירים את סיפור חטיפת פרספונה על ידי האדס, אל השאול? בקצרה, האדס חמד לו את פרספונה שהייתה נערה יפה ורכה בשנים וחטף אותה לתחתיות השאול. לאחר שהיא סירבה להישאר ושאר האלים חברו לתחנונים להחזירה לעולם החיים, האדס הסכים שהיא תחזור. העניין הוא שפרספונה אכלה גרעין אחד של רימון ובעקבות כך, מחוייבת הייתה לחזור לעולם השאול מדי כמה חודשים. אמה, דמטר, אמרה לה: "...אם טעמת דבר-מה, תצטרכי לשוב אל מעמקי האדמה. בכל סתיו תרדי אל השאול הקודרת, ובאביב תעלי ותבלי עימי בחברת האלים." הסיפור הזה הוא בעצם ההסבר המיתי לחילופי העונות. הסבר שבעיני קביל לחלוטין וציורי הרבה יותר מהסברים מטרואולוגים מודרנים. הקשר ביני לבין הדר הוא סוג של קשר שכזה. כל פעם שהיא טסה, אני חש כאילו הסתיו משתלט עלי ורוח האביב מתנדפת לה ממני שמוטת כתף, וכל פעם שהיא חוזרת, פרחים בוקעים מהאדמה לכבודה וציפורי שמחה מצייצות סביבה.

אתמול התראינו אחרי שבועיים שלא ראינו אחד את השני, ואני חייב לומר שאפקט האביב שהיא מביאה איתה לא דועך לרגע. השיער השחור הבוהק שתוחם את העיניים הכחולות העמוקות הללו. וההתנצלויות המצחיקות שלה על זה שהיא לא מסודרת או יפה מספיק, ובשבילי היא הכל. ככה כמו שהיא. השמלה הפרחונית שלבשה התנפנפה סביב קרסוליה ושיוותה לתנועותיה קלילות רחפנית. התנשקנו בעדינות, נגיעה רכה, כמו גישוש ראשון אחרי זמן רב.

"אני לא צחצחתי שיניים." אמרה לי בביישנות.

כאילו שאיכפת לי, חשבתי לעצמי.

"אני אוהב את הטעם שלך גם אחרי טיסה של יום שלם וארוחות מטוס." צחקתי.

היא נשענה עלי. ראשה נתמך בכתפי. חומה הקרין לתוכי. סוג של רייקי מנשמה לנשמה. רייקי אהבה, אם יש דבר כזה. בעצם ההתרפקות הזו אמרה געגוע. אני מכיר אותה למעלה מחמש שנים, שנתיים מתוכן אנו נשואים ועדיין אני מופתע מהמניירות הקטנות שלה. העשה ואל תעשה שלה.

פרספונה הקטנה שלי. מצמיחה צמחים ומנביטה נבטים. כמעט עד הבוקר דיברנו וחלקנו חוויות. תיאורים קטנים שהלכו לאיבוד באינטרנטיות החפוזה, חלק מאמירות שנאמרו שטותיות לגמרי ומקצתן, סתם כדי לגלגל שוב את דיאלוגי הזוגיות על הלשון. התפקענו מצחוק תוך כדי צחצוח השיניים, רסיסים מוקצפים איימו להתאבד על המראה. הבטנו אחד בשני ובלענו תמונות חדשות לזיכרון. נישקתי את גופה כמו יהודי שהגיע לראשונה לארץ הקודש, באמונה שלמה.

לאחר לילה ארוך ומתוק, שנינו נרדמנו עם חיוך.   

לאחר חודש דחוק ומהנה, אני חוזר לבלוג, לפינה המתוקה והנוחה שלי – במקום מסוים זה מרגיש קצת כמו בית. טסתי לארץ וביליתי מדי יום בחוף עם גלי ועל הברזלים ( מתח ומקבילים ), הייתי בחתונה של חברים קרובים, זכיתי להיות עם חברי הטוב בימים בהם הפך לאבא טרי. ישבתי במרינה בהרצליה עם חבר קרוב אחר שמכהן כאב כבר שישה חודשים ( אין קדנציות בתור הורה, זו דיקטטורה ). משם חציתי שוב את העולם לצד השני ובלי הפסקה המשכתי ליפן וקוריאה לשבוע של עבודה. בדרך הספקתי לקבל וירוס של 24 שעות שהתיש את המערכות שלי לחלוטין, אבל לאחר לחימה עיקשת בדמות כוסות תה עם לימון, בקבוקי מים ותפוזים טריים, חזרתי לעצמי. עכשיו, בשעה טובה, חזרתי גם לביתי הקט. לא פלא שלא היה לי זמן לכתוב לבלוג. 

כדי לכתוב אני צריך שקט. כשאני רוצה לכתוב, אני מייצר שקט. זו סוג של החלטה, כך שאין לי באמת תקופות מתות של כתיבה. אפילו בשעות ההמתנה הארוכות שבין טיסה לטיסה, שלפתי פנקס ומילאתי אותו במילים. פתאום זה נראה לי ארכאי כל עניין הפנקס והעט. פעמים רבות, זה אפילו גורם מעכב בכתיבה. הרי למה לכתוב על דף, אם בכל אופן, אעביר את הטקסט לפורמט דיגיטלי. זה גרם לי לחשוב על מחשב נייד קטן וקל שישמש אך ורק כמעבד תמלילים נייד (חשבתי לרשום פתק ולהשאיר על השולחן כי זו הדרך היחידה לזכור – סוג של אבסורד). 

אין כמו ישראל בקיץ, כל האוירה משתנה. אני אפילו שכחתי עד כמה הבחורות הישראליות יפות ומגוונות. הגעתי לארץ ופתאום כל הצבעים והצורות של היופי הזה, הישראלי המעורבב. ניגוד חריף לכל האסייתיות הללו, מקל סנוקר עם ראש, שהכהו את החושים שלי לרגע (יוצאות מן הכלל הן היפניות, ארחיב בהמשך). והים, איך אפשר בלי הים והדגלים השחורים/אדומים והמציל שמבקש לזוז צפונה כי הים מסוכן היום. בקיצור, החופשה הזו התלבשה עלי כמו כפפה ליד.

משם המשכתי לטוקיו, אחת הערים האהובות עלי בעולם כולו, שלשמחתי יצא לי לפקוד אותה כמה פעמים בשנתיים האחרונות. עיר, כרך, מטרופולין שאוצר בתוכו תרבות שלמה. אופנה גבוהה וקימונו, סטארבקס וסושי, חדש וישן. לגבי הבחורות היפניות, הן מהממות. אמנם, הן אסייתות ואני באופן אישי לא "נופל" מהיופי הזה, אך ליפניות יש ערך מוסף, טיפוח כערך עליון. הן לבושות טיפ טופ, מהדסות ברחוב בצורה עקומה לחלוטין, כמו ברווז חינני (אסור לתת להן רשיון לנעלי עקב). בקיצור, הן היוצאות מן הכלל.

הביקור בקוריאה, שמעולם לא ביקרתי בה עד היום, היה נחמד מאוד. אמנם, הייתי רק בסיאול וחלק קטן של העיר, אך זה הספיק לי להבין את המנטליות. המדינה עברה תהליך "אמריקניזציה" משמעותי ואילולא תווי פניהם של הילידים, הייתי יכול להתבלבל ולחשוב שאני בעיר בארה"ב. רשתות אמריקאיות בכל מקום, אפילו ראיתי כמה סניפים של חברת הנעלים "ריבוק" שהייתי בטוח שפסה מן העולם. הנשים, כמובן שאני חוזר לשם, זו הדרך שלי למדוד את המקום, יפות יותר מהסיניות וגם הן חזק בענין האסתטיקה האישית – ידוע שזה העם שמחזיק בשיא המפוקפק של המספר הרב ביותר של ניתוחים פלסטיים. עבורי, זו הייתה סוג של סין משודרגת מהולה באווירה של הונג קונג.

עכשיו, שקט של לילה בביתי. יובב ישן על הרצפה ונראה כמו פוך זעיר. המזגן עובד ללא הרף, חם פה כמו בארץ. הספקתי כבר לשוטט ברחובות, ללכת לאימון ולשתות בירה צוננת. כל פעם מחדש, מפתיעה אותי התחושה החזקה, הנעימה והבטוחה של "הגעתי הביתה". זו אמנם עיר קטנה בסין, סוף העולם שמאלה אם תשאלו אותי, אבל זה שלי.