שחר אדום- סין

כן, כן, זה אני. אין לי מושג ירוק בן כמה אני בתמונה. אני רק יכול לשער שאני בין הגילאים שש לתשע. הצוקים הנישאים מאחור, הם צוקי סידני עלי בהרצליה הקרויים ע"ש המסגד הניצב בראשם. במשך שנים, אמי ואני נהגנו לקחת את קו האוטובוס "29" מכפר סבא אל הים (פתאום, הבזיקה בי המחשבה שמצחיק שלוקחים אוטובוס ולא נוסעים בו). מבקשים מהנהג לעצור תחנה אחת לפני חוף השרון, כי שם צריך לשלם כניסה, ויורדים בירידה הארוכה והסלולה אל החול החם של רצועת החוף. לעיתים, כשרצינו להתפנק, צעדנו כל הדרך דרומה לחוף השרון כדי לקנח את הבילוי בגלידת "אריה". אגב, הגלידריה פעילה והעובדים החביבים מוכנים תמיד למכור לך שני טעמים בכדור אחד.

עד היום, אחד השירים שאימי אוהבת במיוחד הוא "בדרך אל הים" של "משינה". אולי כי זה מזכיר לה תקופה. הסדין הכתום הפרחוני הזה זכור לי היטב, ואיכשהו מעלה בי אסוציאציה חזקה של שנת צהרים מיוזעת ונעימה, אפילו תיק הספורט הכחול. בתוכו, אני מנחש, זרוקים באי סדר קופסאות פירות ואולי איזה כריך שמן ומעוך של גבינה לבנה עם נגיעה של סחוג. אני מביט באמי מצלמת אותי ועיניי אדומות מהמלח של הים התיכון. יכולתי לבלות שעות במים. מעניין אם אימי ידעה כבר בזמן שלחצה על כפתור המצלמה שהיא מצלמת זיכרון.

כן, הזמן חולף במהירות של מכונית ממוצעת על כביש 6. החיים מחספסים את העור העדין בכפות הידיים וקמטי החיוך מתעמקים לואדיות שמחה. חלפו יותר משלוש שנים מאז אותו קיץ, בו לבשת לבן, והטעם העסיסי של שפתייך תחת החופה לא נשכח. בחישורי זהב חיזקנו אחד את השנייה. העצמנו במקומות החלשים, עידנו במקומות הקשים, אולי, מדי. כל פעם את נחשפת אלי קצת שונה, משודרגת. פס שיזוף חדש, חולצה ממכירת חיסול שטרם ראיתי. הזמן בסבלנות אין-קץ מנסה לערום עלינו שכבות-שכבות של לחץ, גיל והחלטות גדולות. אנחנו, מצידנו, מקלפים אותן כל לילה. מקלפים עד אשר מגיעים לליבה, אותה תמצית זכה שנוצרה במפגש של שני אנשים זרים בחופי ברזיל, כי לא משנה מה קורה, אנחנו סך הכל שניים בתוך ענן

כל חיינו בנויים על מערכת מורכבת של הנחות יסוד. אנו הולכים לישון בלילה, לאחר בוא החשיכה, ומצפים להיות מוקפים בקומנו באור היום. האקסיומות הן מסד חיינו. תפיסות בסיס התומכות בשדרת גורדי השחקים שאנו מקימים במהלך שנות חיים. כבר בזמן שאנו צועדים את צעדינו הראשונים, ההורים ובני המשפחה מסבירים לנו כי "זה חם", "אסור" ו"ומותר", "אם לא תאכל, אז יבוא שוטר". מוחנו המתפתח מציב לעצמו גבולות וגדל בהתאם לגבולות החדשים - המותרים. ההפרדה הזו מאפשרת לנו לחיות בחירות מוסרית בתוך התחום "הנורמלי" של החברה.

אך מה קורה כשפתאום מישהו יקר לך חוצה את הקווים? מה קורה כשמוציאים את אבן הבסיס של אמונתך? האם ניתן לשכתב מחדש תפיסות קיימות? בתקשורת אנו שומעים חדשות לבקרים על ההוא שגנב מיליונים, ההיא שזנתה, וזה שברח. תמיד מכריהם שהתראיינו לכלי התקשורת יאמרו: "זה לא מתאים לו. כולנו בהלם ולא מאמינים שהוא יכול היה לעשות את זה". בזמן שכל הסביבה קושרת להם כתרים ומפתיעה את עצמה כל פעם מחדש, אנו ממשיכים להיות עדים לעובדה הברורה: הסטטיסטיקה לא משקרת. כלומר, אחוז הגירושים הגבוה מגיע מהיכן שהוא. אחוז הנשים המוכות והנאנסות לא פוחת, רציחות, גניבות ושאר חטאים ממשיכים להערם בשולי החיים.

קשה לי לשרטט את האופי של האדם שמועד לפורענות. למען האמת, כל אדם בשעת צרה או מצוקה יכול לפעול שלא משיקול דעת כמה שנדמה באותה עת, כפיתרון הטוב ביותר. קחו למשל את אירופה של מלחמת העולם השנייה. בני האדם נעים כעדר או יותר נכון לומר, עדר בני האדם נע כמקשה אחת. אם מישהו מאט את הקצב או יוצא מתוך הקבוצה, העדר ממשיך ללכת. זה לא שאין סטייה בעולם, אלא שהעולם ממשיך לצעוד ומותיר את כל מה שחורג מהנורמה, וחשוב לציין כי לא תמיד הנורמה היא הנכונה, ללקק את פצעיו מחוץ למעגל.

כתפיסה, כל עוד לא נתפסת בקלקלתך, אז אתה עדיין שייך. אך כאשר יוצא המרצע מן השק, אין לסביבה ברירה אלא להוקיע את ה"זר" מקירבה. רואים זאת באנשים שפשעו או פנו כנגד רצון המשפחה ונותקו לאלתר מחבל התבור המשפחתי.מצד שני, לעדר יש זיכרון קצר ורצון לגדול, כך שגם סוררים ניתן לקבל חזרה לקבוצה במידה והביעו חרטה. את החרטה עליהם לגבות בהלכה למעשה. פושע שחזר למוטב, אדם שהודה בטעותו וביקש מחילה.  

לסיכום נחזור להתחלה, האקסיומיות שבצורה כה טבעית, אנו נשענים עליהן בטיעונים ובאמונות, עלולות להשתנות במרחק של מעשה אחד. כלומר, מרבית התשתית האמונתית של חיינו מבוססת על פרגמטיות וארעיות, ואני שואל: "מה יקרה אם מחר השמש לא תזרח?".