איזה אושר גדול זה לדעת שאנחנו יוצרים משהו בדמותנו. בטן מתעגלת וגם חיוך. שמלת מיני מתקצרת ומתמלאת. ידי נשלחת ומתמקמת מתחת לקו הטבור. שם היא בועטת ברוך. מתנועעת, אני מדמיין, בצעדי קפוארה זריזים מדופן אחת לשנייה. הבסים מועצמים בתוך החלל הזה והיא כבר מתחילה להבין את עולם הרעשים הזה סביבה. תיפוף הלב שלה ושל הדר מתמזג לכדי נהר גדול ושוצף. כל יום שעובר, הדר מספרת לי קצת יותר על החיבור הזה המדובר שבין אמא לילדה. יפה לראות איך הגוף מאלף את המחשבה להתרגל לנוכחות של חיים נוספים. לא בכדי הריון אורך תשעה חודשים ושארית. לא רק בנייה של הגוף, אלא גם בנייה של ההורים. משבוע לשבוע, מתחילים לעכל שקצב החיים משתנה. זה מתחיל בהליכה המבורווזת של הדר כשמתחילים לה כאבי גב תחתון ויד ימין עוטפת את כרסה מלמטה. זה די חמוד מבחוץ, אני לא בטוח שהיא אוהבת את התחושה. וממשיך דרך החרדות שבאות לאט, מזדחלות מתחת לדלת "המה אם?". פתאום זה כבר לא אני והדר שיכולים להתמודד עם הכל, יש יצור קטן ועדין, חסר הגנות שצריך אותנו כמו שרק אפשר לצרוך – לחלב והגנה, חיבה וחום. בניגוד להתרגשות החתונה, הבשורה על הריון והרחבת המשפחה תמיד מלווה בקטנות, מלשון קטן. לא חוגגים ממש עד שהילד בחוץ בריא ושלם. חוגגים בשלבים, בבדיקה הביתית, בביקור הראשון אצל הרופא שמאשר שאכן יש הריון, בפעם הראשונה ששומעים את הדופק דוהר כמו עדר סוסי בר, בסוף השליש הראשון, אחרי כל תוצאה חיובית של בדיקה. ועדיין, אין מנוחה ללוחם, השמחה יכולה לבוא רק עם חוסר שעות שינה אחרי הלידה. כיף לי לראות את הדר סופרת בלי משים כמה פעמים ביום היא הרגישה תנועות ואיך שהיא לוקחת ויטמינים ומרימה רגליים על הדום בזמן שהיא עובדת. למען האמת, אני עוד לא מרגיש שום שינוי משמעותי ואולי זה מוקדם מדי לשינויים. מצד שני, ב"ה עוד ארבעה חודשים ואני אהיה אבא, וכבר הרבה נשמות טובות הציעו לי להתחיל לאגור שעות שינה.
אתמול צפינו בסרט "בתוך הרחם" שמתעד את תהליך ההריון על כל שלביו. המבט שלנו נע ממוקסם להלם מוחלט. כמובן, שנשימתנו נעתקה בזמן בצבוץ הראש של העולל שרק לפני תשעה חודשים היה משתתף לא רשום במירוץ של זרעונים.
בקיצור, שמחה גדולה המתנקזת לתוך שאלות רציונאליות של איך נעשה מה. איך מסתדרים עם הטיסות ואיך ממשיכים לטייל, ומי יבוא להיות איתנו בסין ועוד המון סימני שאלה. אני מניח שכמו כולם, נלמד הכל תוך כדי הליכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
