שחר אדום- סין

עוד יומיים אנחנו טסים לתאילנד לחופשת גיבוש מטעם העבודה. הדר יושבת בסלון וצובעת את ציפורני רגליה בלק פוקסייה זוהר, "לק תאילנד" כפי שהיא קוראת לו. יובב נרדם עלי ונושם בכבדות, הוא חולם על גשם של עצמות. העיניים עייפות מהימים האחרונים, מהשינה המקוצרת והפגישות הארוכות עם הלקוחות שלנו.

השבוע, התחלתי להתאמן בנוסף לחדר הכושר באומנות לחימה סינית שנקראת "סנדה", שזה כמו איגרוף תאילנדי אבל של סינים. המכון, שם ג'נרי למקומות שאני מתאמן בהם, ארוך וצר ומלא מראות, העין מתמלאת בכחול המזרון שנמתח מקיר לקיר. הלחות והחום בלתי נסבלים ומחייבים הסרת חולצה לאלתר. מרבית החברה שם צעירים ממני וצנומים ממני, בכל זאת, סינים. לשמחתי, המבנה המוצק שלי מרתיע ויוצר אצלם כבוד אוטומטי של כוח לכוח. שאריות של קורדינציה שנותרו בי מאימוני הקפואירה מספיקים כדי להוציא מהם נשיפת הפתעה בזמן שאני בועט בעיטה מסובבת כשגבי מקביל לרצפה.

בכלל, משטר האימונים האינטנסיבי מוציא ממני את הטוב שבי, אני אוהב את הלאות התמידית הזו של גוף עובד והחיוניות שיכולה להתפרץ בפקודה. אני עומד מול שק האגרוף ובועט בעיטות נמוכות שנבלעות בקול עמום בגופה העגולה הזו. האצבעות בכף רגלי הימנית שורפות מעט מההצלפות החוזרות ונשנות בשק. זה כיף ללמוד משהו חדש ולהפעיל את הגוף. אגרופים ביד חשופה מותירים סימני פרקים על הבד השחור ונעלמים אחרי שנייה, ושוב חוזר חלילה. חזרתי לבצע תרגילי גמישות שקורעים אותי תרתי משמע. בו בזמן, ילדים סינים מבצעים שפגט נועז על הקיר, זיעתי מטפטפת מהמאמץ והם בקלילות, שרק ילד סיני יכול להנפיק, נמתחים ומחייכים כאילו הם בהופעה.  

הדר שינתה פוזיציה והיא מתרוצצת בבית ורעשים של רוכסנים נפתחים ונסגרים, אני מניח שזו התחלה של אריזה. היא שאלה אותי כמה תחתונים אני צריך לחופשה, והתשובה הברורה שיצאה לי מהפה הייתה: "כמה שצריך" ועוד כמה מלמולים לא ברורים. זה הצחיק אותי, מה לי ולאריזה. אם זה היה תלוי בי, הייתי אורז בגד ים וכמה חולצות טי וזהו בערך. אני מבין את הצורך בשאר הדברים, רק לא מבין איך הסתדרתי כשהייתי רווק.

ביקשנו משתי ידידות סיניות שלנו לישון אצלנו בבית בזמן שלא נהייה כאן, כך שיהיה מי שיטפל ביובב, יאכיל את הדג וישקה את העץ. היום לקחתי את אחת הבנות לחזרה גנרלית והסברתי לה כיצד להפעיל את מכונת הכביסה, טלוויזיה ובעצם, איך לחיות אצלי בבית בלי לגרום נזק.

נחזור לחופשה, אני רוצה לצלול לפחות שתי צלילות בתאילנד. אני אוהב את השקט התת מימי וצליל הנשימות בחלל הראש. אני מתקשה לשבת בחוף חסר מעש, לכן אני מיד מחפש רשת כדור-עף או קיאק לחתור בו כדי שלא להשתעמם. מנגד, הדר סופגת בהנאה את קרני השמש המשזפות ומשנה זוית רק כדי להשחים עוד טפח. אני גם לא ממש אוהב את המסאגים התאילנדים, אני מבין את היתרון של המחיר הזול, אבל זה בדרך כלל גם מרגיש זול, על סף קיום יחסי מין. תמיד זה מתבצע בחדרים נסתרים שכל מה שמסתיר אותך זה חתיכת וילון ממורט או על החוף שגרגירי החול עושים לך פילינג בכפייה. בקיצור, עבורי תאילנד זה אחלה, רק בלי מסאז'ים הזויים.

אז מחר תסתיים הפגישה הארוכה, נערוך סידורים אחרונים ובאמצע הלילה ניסע לעיר שכנה כדי לתפוס מטוס. עכשיו, כשזה מתקרב, המילה "תאילנד" מתגלגלת על הלשון ועושה כיף בבטן. שבוע וחצי באמצע החיים של שייק פירות טרי, ים וקצת צלילות. אז בנימה מטושטשת זו ועייפות החומר, אומר: "לילה טוב". נשתמע בקרוב, אולי יהיו דיווחים מהשטח.

איזה מזל יש לי. לפני כמה ימים קראתי בבלוג של דאלי על בחורה בשם דנה אותה פגש בטיול שלו להודו, וכפי שניתן לדמיין, מכאן זה יכול היה רק להסתבך. בזמן שקראתי את הפוסט, זכרונות שטו מול עיניי. דמויות של נשים שהכרתי ואינן עוד, נגוזו בערפל של שכחה סמיכה ומשכרת, צמר גפן מתוק ומתעתע ששב ומופיע ללא הזמנה בעקבות שיר, ריח מסוים או במקרה זה, פוסט מעורר הזדהות שהופיע עבורי בתזמון טוב. הבטתי בהדר בזמן שהיא עברה לידי ושרה לעצמה, ואמרתי לה:

"את יודעת שיש לנו מזל גדול שנעצרנו אחד על השני, הרולטה הזו-המסתובבת, יכלה להעצר על מישהי אחרת, ואז הכל היה אחרת."

היא צחקה עם העיניים ואמרה: "כן, אנחנו ברי מזל שיש לנו אחד את השני."

לפני שטסתי לטיול הגדול בדרום אמריקה, פגשתי עלמת חן ויצאנו קבוע במשך כשלושה חודשים. למען הכנות והגילוי הנאות, ביום שהיה לי כרטיס טיסה יזמתי שיחה והודעתי לה חגיגית כי בדו-קרב בינה לבין היבשת הלטינית, היא הפסידה. היא קיבלה זאת בהבנה ואף נתנה לי טיפים לטיול (היא בדיוק חזרה ממנו). שעון החול התחיל לרוץ, שלושה חודשים ומטה, וכבר לא הייתה דרך חזרה. חרף הידיעה, כי לא אמור להתפתח איזה סיפור אהבה בלתי נתפס וחוצה עולמות, טבען של מערכות יחסים ששני בני הזוג רואים את סופן עוד בתחילתן, הוא קריסה טוטאלית והתאבדות מנטלית כאילו אין "מאניינה". שמנו הכול על קרן הצבי של האהבה. לפיכך, בצורה מפתיעה ועיקשת, הקשר התחזק ופרח.

אלו היו ימים לחוצים של התארגנויות אחרונות, חיסונים ונבירה בכל מקום שיכול להניב לי פיסת מידע על דרום אמריקה. ימים ספורים לפני הטיסה, שתינו קפה אצלה במטבח. הבחנתי כי משהו אינו כשורה ושאלתי אותה מה קרה. היא השירה מבטה אלי ואמרה בהיסוס בטוח (אם יש דבר כזה): 

"חשבתי שאולי אני אצטרף אליך לטיול. ככה, אני אהיה במקומות שלא הספקתי וגם כמובן, לא נצטרך להיפרד."

הייתי בשוק, וזה לא קורה לי הרבה. התחושה שהובילה אותי במהלך הקשר הייתה כי לא משנה כמה עמוק אני צולל לתוך מערכת היחסים, תמיד יהיה לי את מצוף הטיול להאחז בו. פתאום, היא בנונשלטיות דרך אגבית, קופצת על המצוף שלי! שלי הוא המצוף.

"תראי, לא חשבתי על זה ככה. זה הטיול שלי וככה תכננתי אותו. אני לא בטוח שאני רוצה "חברה" איתי בטיול. בואי נעשה הסכם, כשאני עוזב את שטח ישראל, אנחנו נפרדים. במידה ואחרי חודש חודשיים, אני רואה שבודד לי וזה לא אותו הדבר בלעדייך, תצטרפי אלי. זה נשמע לך בסדר?"

היא הביטה בי, חייכה חיוך דומע ואמרה: "כן, זה נשמע מצוין".

המשכנו ללגום את הקפה והמוח סער ורתח ממחשבות. היא ליוותה אותי לשדה התעופה ונפרדה ממני בבכי ובמשפט האלמותי: "אל תשכח לחזור.." בכי וניגוב האף מדמעות סוררות, "...אליי".

נסעתי לטיול וכמובן, כשהקול קורא לנדוד לנדוד, אתה לא אוחז היטב את מוט האוהל. החיים המשיכו, שק החוויות התמלא במהירות. בו בזמן, ההתקשרות שלנו שהתחילה בטונים מאוהבים וסכרינים הפכה להחלפת טקסטים אינפורמטיבים על מה עשיתי ואיפה הייתי. היא לא שאלה אותי אם פגשתי בחורות אחרות, אני חושב שהיא פחדה מהתשובה שלי. כך עברו להם חודשיים, עד שהיא ביקשה שאתקשר אליה.

ירדתי למטה והתקשרתי מטלפון ציבורי והמתנתי לצליל חיוג.

"הלו?"

"הי, זה אני."

שתיקה רמה

"מה שלומך? לא דיברנו הרבה זמן. אני נמצא עכשיו בארקיפה, פרו."

בצד השני של הקו שתיקה ונשימות כבדות.

לבסוף, היא אמרה לי: "נו, אז מה קורה? אני מצטרפת או לא? אני משתגעת בציפייה, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מאז שנסעת. אני מרגישה שאתה מתרחק ממני כל יום קצת יותר".

מאוד רציתי לומר לה שהיא צודקת ושאני באמת מתרחק, יותר נכון כבר התרחקתי מעבר לנקודת האל-חזור. רציתי לומר לה שהיה טוב וטוב שהיה, אבל אז שמעתי אותה מתייפחת בכי מרורים. לא ידעתי מה לומר, נדמה היה לי שכל דבר שאומר יסתובב בפי כמו חרב פיפיות.

"את עדיין פה?" שאלתי

"תדע לך שאתה בן-זונה, השארת אותי על אש קטנה, ועכשיו שיש לך מישהי חדשה אתה משחרר אותי."

זה המקום לומר שמעולם לא חשתי מחסור ביחס נשי ו/או חברותא נשית, זאת אומרת, הטיעון שלה בטל בשישים והיא ידעה זאת. היא פחדה מהדבר שהיא ידעה כמעט בוודאות שיקרה, בן אדם שמטייל אינו יכול לכבול את עצמו. מה גם, חודשים ספורים קודם לכן, היא חזרה מהטיול וידעה בדיוק למה אני נכנס.

"אין לי אף אחת, אבל טוב לי לבד. אני לא חושב שכדאי שתבואי לפה."

בכי ושוב בכי, איך אני שונא את זה. אני תמיד מרגיש חסר אונים מול בכי של בחורה. זה כאילו שמישהו שובר את הכלים, וצועק שהוא לא משחק יותר.

"אל תבכי, יהיה בסדר." באמת שלא היה לי מה לומר, חשתי רחמים עזים, כמו שניתן לחוש רחמים עבור מישהו שלא קולט במאת האחוזים את הסיטואציה אליה נקלע.

"אתה עוזב אותי?"

"אני לא רוצה שתבואי, תמשיכי בחיים שלך ונדבר עוד כמה זמן. טוב אני חייב ללכת, מחכים לי פה לנסיעה לראות את הקונדורים בקניון קולקה. ההסעה יוצאת בכל רגע."

הדמעות חנקו את גרוני וגוש של ליחה ועצב התיישב לי בתוך הוושט. אני לא זוכר מה היא ענתה לי או אם היא ענתה לי, אבל מאותו הרגע ואילך, חשתי הקלה.    

הימים נקפו והטיול שהתגלה כאחד הדברים המרגשים והמיוחדים שעשיתי בחיי, אוסף של חוויות אינטנסיביות שמילאו אותי. היא נשכחה לה וזכרונה נשמר בכספות זכרון הנמצאות בחלק האחורי של ראשי. מדי פעם, קיבלתי ממנה אי מייל והשבתי בנימוס המתבקש. נראה היה כאילו הכול הסתיים בשלווה יחסית.  

בשבעה חודשים, חציתי מדינות וגבולות, עליתי לגבהים וירדתי לעמקים, מתחתי את הגבולות הפיזיים והנפשיים שלי ובכלל, הרגשתי כמו מלך העולם. את הטיול סיימתי בברזיל בדיוק בתקופת הקרנבל, העברתי את שלהי הטיול בין אימוני הקפוארה לבין מי הים הצוננים של הבהאיה. בערבים הייתי שותה לשוכרה ורוקד לצלילי מוסיקת "האש'ה". כך, חיי נעו מקוקוס לקוקוס ובעיטות מסובבות, נשים יפות והתנהלות יומיומית, שאם תפתחו את המילון תמצאו תחת ההגדרה "חיים דבש".  

בשבוע האחרון לטיול שלי, רגע לפני החזרה לארץ, פגשתי את האישה ששינתה את חיי, את סדירות קצב פעימות ליבי, שצבעה את זוית הראיה שלי מחדש בצבעי פסטל, הדר אישתי המדהימה.

עכשיו, כשאני חושב על הנשים שהיו ונעלמו, וההחלטות הרבות שבדרך, לא נותר לי אלא לומר תודה. תודה על המזל ועל התזמון, ועל הבשלות שלי ושל הדר. תודה על הרגע הקסום שהעניק לנו סיפור לכל החיים. תודה על כך שלא "נתקעתי" במערכת יחסים שלא הייתה מתאימה לי ומייבשת אותי. תודה על האהבה והפרפרים, הריבים והאתגרים והיכולת שלך להצחיק אותי עד דמעות.

אני אחתום את הפוסט הארוך הזה במשפט שחברה של אימי אמרה לי ולהדר בפעם הראשונה שהיא ראתה אותנו יחד:

"יא, כל כך דומים ויפים ביחד. אתם יש לכם מזל, כי אתם זוג משמיים, זה נכתב עוד לפני שנולדתם."

הדרי, חג אהבה שמח.

אתם מכירים את הסרט "סיפורו של אביר" בכיכובו של הית' לדג'ר ז"ל? אז לטובת אלה שאינם זוכרים או שלא ראו את הסרט, אספר את תקציר העניינים: ויליאם, בנו של איכר פשוט, רוצה להיות אביר כשיגדל. אביו אמר לו יום אחד כי הוא יכול לשנות את הכוכבים. דהיינו, להיות אדון לגורלו ולשנות את מעמדו בחיים. האב שראה כי אינו יכול להעניק לבנו את שחפץ ליבו, שלח אותו לעבוד כשוליה לאביר המתחרה בקרבות רומח. ילדותו של ויליאם חולפת בכמה שוטים בודדים והנה בוקר אחד, אותו אביר לא קם עוד. ויליאם, שהפך לעלם בריא וחסון, מחליט להמשיך להתחרות תחת שם בדוי כדי לממן את ארוחת הצהרים שלו. הוא מנצח בקרב הראשון ורואה כי טוב. לבסוף, אחרי כשעה וחצי של קסם הוליוודי, הוא זוכה בכל הפרסים האפשרים, כולל אהבת אמת. כמובן, שהיו כמה פיתולים עלילתיים מתבקשים, אבל סוף טוב הכול טוב.

עכשיו השאלה היא האם אירוע כזה יכול לקרות במציאות? האם אותו נער עני יכול להפוך לאיש עסקים מצליח? האם באמת ניתן לשנות את הכוכבים? אני חושב שכן, אני יודע שכן. לעזאזל, אני חי את הכן. בכל אחד מאיתנו מסתתר אביר אמיתי שיכול להילחם ולהשיג את מטרותיו. כל מה שהוא צריך זה רעב בסיסי, סוס טוב ושיריון קשקשים. כן, גם קצת מזל מתקבל בברכה.

אני יודע שהיום זה מאוד מקובל להיות מבולבל, לא להיות בטוח, לפתח מודעות כוזבת שגורסת כי "זה בסדר להיות סתם", להיות בינוני ולהיטמע בזרם. לכולם יש היסוסים, לכולם יש פחדים, אך לא לכולם יש את האומץ להתמודד איתם. שמעתי את זה לפני הצבא, תוך כדי הצבא ואחריו. בטיול הגדול ובלימודים לתואר. אנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם. "מה יהיה כשאצא מ.......?" זה לא משנה איזה מוסד תכניסו לתוך המשפט הזה, זה תמיד ילווה בפחד.

זה מתבטא בתסמונת ה"פיטר-פן", אנשים מבוגרים שמסרבים לעזוב את תקופת הילדות שלהם, כי העתיד הוא מורכב יותר. היום תקופת הרווקות נמשכת זמן רב יותר. ובכלל, יש תחושה של דחיינות באויר. עקב כך, יש שטוענים כי הארבעים זה השלושים החדש, ושאנחנו דור שנולד לשפע ולכן אין לו אמביציה לעשייה. ויש עוד עשרות אמתלות שונות שאמורות לענות לשאלה: "למה אנחנו כאלה?"

דור שלם צועד בתחושת ילד הסנדוויץ בארץ. לא לכאן ולא לשם, לא חלוצים ולא מודרניים מדי, לא יפי בלורית ותואר וכבר לא "צברים" באמת. אנחנו כמו אמריקאים אבל לא, דומים קצת לערבים, אבל בטח שלא. אז מה קורה פה?

התשובה לשאלה הזו נחלקת לשני חלקים: הראשון, תמורות חברתיות שמשפיעות עלינו בצורה בלתי נמנעת, תוך שינוי סדרי עדיפויות כלל-ישראלי. בשישים שנה הספקנו לבצע מעבר ממדינה סוציאלית שהשלטון בה הוא אליטה אשכנזית למדינה שהכסף מדבר ומכתיב ערכים. מעבר מקולקטיבי לפרטי, מהגדול לקטן. ניתן לראות את זה בכל תחום, אפילו בשירה. אם פעם היו משוררים לאומים, היום כבר אין דבר כזה. כל אחד כותב על צרותיו הוא, הלאומי של היום הוא מה שאנחנו שומעים בגלגל"צ. ואם נחזור אלינו, דור הסנדוויץ, כבר אין לנו שאיפות לאומיות, המתי מועט שנותרו לנו מסתכמות במדליה אולימפית. בהתאם לכך, שירות מילואים נהפך לנחלת יחידים וכור היתוך נשמע רק בהקשר של איום איראני.

החלק השני הוא ה"אני הפנימי". הרי כל החששות שצויינו לעיל, היו קיימים בכל הדורות, אך לא היה להם מקום לביטוי. אנשים שחיו תחת צלה של מלחמת קיום, לא יכלו לעכל את המושג הגשמה-עצמית. יש אוכל, אוכלים. אין אוכלים, מהדקים את החגורה. ופתאום, החברה מקבלת של כל גווני העצמי שיש. זה מתחיל בלחפש עבודה שתרגיש בה שאתה מאתגר את עצמך, גם במחיר של תגמול זעום. פתאום, אישה בת 32 רק מתחילה את החיים שלה, ויש לה עוד המון זמן לקריירה ולהקים משפחה, וזה בסדר. (הכוונה היא לשני המינים) כיום, ה"חיפוש-העצמי" הפך למטרה עיקרית, וזאת בניגוד גמור למשמעות המילולית שלו, הרי אתה לא מחפש כדי לחפש, אתה מחפש במטרה למצוא משהו.

נכון לעכשיו, יש סוג של כאוס חברתי שבו אנשים מנסים למצוא את מעמדם וחשיבותם במערך הזה. פה אני חוזר לפתיחה על "סיפורו של אביר". הוא חי ב"ימי הביניים", אנו חיים בימים בינוניים. המטרה שלו הייתה להתקדם, גם אנו רוצים בזאת. הוא יכול היה לוותר על כל הסיפור מיד אחרי התחרות הראשונה ולומר כי זה קשה מדי, כי החיים קשים מדי, אבל הוא המשיך. גם אנחנו יכולים לומר שלהתקיים בכבוד בארץ זו לחימה מתמשכת, אך האם נפסיק להילחם ונרים ידיים? אז זהו, שלא.

לסיכומו של דבר, לכל אחד יש את האפשרות להיות אביר או להיות זה שמסתכל על האביר כשהוא חולף במהירות על פניך. אני בחרתי באפשרות הראשונה, מה איתך?

היום אני רוצה להכיר לכם את יובב, הכלב הכי שרמנטי בסין. שם הגזע הוא פומרניאן, כלב כיס (בארץ הוא לא לכל כיס, יכול להגיע לכמה אלפים טובים) המתהדר בפרווה נפוחה וגוף מוצק, זכר לאבותיו הקדמונים שנהגו לסחוב מגלשות שלג. שנים של השבחה וזיווג מדוייקים הובילו ליצירת כלב זעיר שכל מטרתו בחיים היא לנגוס בעצמות, להתפנק וכמובן, לרדוף אחרי יתושים וחתולים נעלמים. אתם צריכים לשמוע אותו מגרגר על בובת הקוף שלו, ממש קינג קונג.

אתמול, בזמן שצפיתי בגל יקותיאל מפסיד בקרב על מדליית הברונזה(זה נשמע יותר טוב מארד), יובב נרדם עלי. הוא הלך על גופי והתמקם באיזור חלציי, הסתובב במקום בקלילות, כאילו מדובר בקניון עזריאלי ולא בגופי, והתיישב כשפרצופו מביט על יקותיאל מפסיד באיפון מכאיב. חשבתי על זה, שמבחינתו של יקותיאל עדיף היה שיזרק על גבו בשניה של חוסר שימת לב, מאשר הריתוק שהדביק אותו לקרקע לעשרים שניות ארוכות.

אחרי ההפסד, ליבי דאב עלי. הרי לא כל יום רואים לוחם יהודי אמיץ מעוטר בתחבושת על פניו. האמת, שנדמה לי שראיתי את זה מתישהו. זה קשור למלחמה והאתוס של "הצבר" הלוחם, מעטים מול רבים. למען האמת, גם אריק זאבי עלה כך לאחד הקרבות שלו, ההבדל הוא שהוא ניצח. הלכתי להכין קפה שישי לאותו היום וביקשתי מיובב שיזוז במטותא ממנו. הוא הביע את מורת רוחו והלך להתיישב בתוך עציץ עץ הבונזאי שיש לנו בבית. אם היינו מגדילים את התמונה הזו נניח פי עשרים, זה היה נראה כאילו סוס או בעל חיים לא קטן נמצא מתחת לעץ רחב צמרת. היה משהו בתמונה הזו שממיס את הלב. היצור הפיצי הזה, יושב באלגנטיות של מינימום סוס ערבי מתחת לעץ שגובהו אינו עולה על מטר. הנחתי את ספל הקפה ליד עמדת המחשב והתיישבתי. בראותו אותי, הוא קפץ החוצה מהעציץ וניגש למרגלות הכיסא. יובב מתח את רגליו בניסיון כושל להגיע אלי. אני חייב לומר כי כפתורי העיניים שלו הם בלתי אפשריים לסירוב, העליתי אותו והשכבתי אותו עלי. האמת, שגם עכשיו ברגעים אלו ממש, הוא שוכב על ירכי וישן שנת ישרים.

הכלבלב המתוק הזה מוציא ממני ניצוצות של חיבה לא מרוסנת. אני מגלה שאני מתאהב בו מדי יום, וזאת למרות אהבתי המוצהרת לכלבים גדולים ומאסיבים וכמובן, לגלי כלבתי הכנענית האהובה שנמצאת בארץ. יובב מתקיף את העולם בליקוקים ונביחות דקיקות, הוא אוהב להתכרבל ומתאים את עצמו למשטח עליו הוא שוכב. הוא רץ במשך שניות ארוכות ומצליח להגיע רק לקצה החדר. כל היום, אני שומע טפיפות זעירות על רצפת העץ ואז גרירה של עצם או בובה או רשרוש נייר וניילון. הרעשים הללו, בצורה לא מוסברת, ממלאים אותי בחום אדיר. 

אגב, אם זה לא היה ברור מדבריי, יקותיאל נתן הופעה מצויינת שיכלה להסתיים אחרת. אני חושב שהישראלים עד כה נותנים את הנשמה וזה ניכר. יקותיאל חמישי, שטילוב בגמר, השחיינים ובראשם ברנע ושפירא עושים חיל במונחים ישראלים, ובכלל ממש כיף לראות את הישראלים שלנו באירועים גדולים. קראתי על זה מאמר מתישהו שמטביע את המונח "גלוקליזציה"- החיפוש של הלוקאלי באירועים גלובלים. זאת אומרת, שתמיד נחפש את הישראלים באירועים בין לאומיים.

מחר בבוקר יערכו מוקדמות הסייף והירי, וגם משחקי הטניס שנדחו מהיום. אני מחזיק אצבעות ומקווה שהגאווה שפוקדת אותי בכל פעם שאני רואה את הסימון של דגל ישראל, תתורגם גם למדליות. אקנח בתמונה של יובב השובב ועץ הבונזאי. 

אחד המשלים שאני אוהב במיוחד הוא: המשל על העקרב והצפרדע. אספר לכם אותו בקצרה:

"יום אחד, התקרב העקרב לגדת הנהר וראה כי אינו יכול לחצותו ללא עזרה. הוא הבחין בצפרדע בצד השני של הנהר וקרא לה בקול:

"צפרדע, תעשי טובה ובואי תעבירי אותי לצד השני"

הצפרדע שהייתה מנוסה וראתה דבר אחד או שניים בחייה אמרה: "לא רוצה. אתה עקרב ואתה תעקוץ אותי למוות בזמן שאשא אותך על גבי".

עקרב: "מה פתאום, אני מבטיח שישרור ביננו שלום. הרי אם אהרוג אותך, אמות בעצמי מטביעה בזרם החזק".

הצפרדע חשבה על זה מעט והשתכנעה. הטיעונים של העקרב נראו לה נכונים ורציונאלים. היא קיפצה לעברו ואמרה לו לעלות.

בזמן השחייה, הצפרדע חשה כאב בעורפה ועייפות עטפה אותה. היא הבינה כי העקרב עקץ אותה והם עומדים למות.

הצפרדע שאלה: "למה עשית את זה? כעת, נמות שנינו".

העקרב אמר "לא יכולתי להמנע מזה, זה באופי שלי".

אז למה אני מספר לכם את זה דווקא היום? מכיוון שהיום זה מתחיל. בשעה שמונה בערב יערך טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בסין. חשוב לומר, כי חלק מהמשחקים התחילו כבר ביום רביעי (כדורגל נשים), אך כאמור, היום זוהי הפתיחה החגיגית. אז יהיו הרבה זיקוקים ואו-אה, רקדנים מקפצים והמיטב ש-40 מיליארד דולר יכולים לקנות. מאחורי כל האירוע עומדים האנשים הפשוטים. אותו פועל שמשתכר בשכר זעום ומטפס על פיגומים עשויים מבמבוק, האישה שמוכרת מזכרות עם סמלים של האוליפיאדה, הילד שנולד בשנת האוליפיאדה והוריו יספרו לו על זה כל חייו. בפוסט הזה, אני מעוניין להתמקד באנשים הללו.

לגופו של עניין, העם הסיני הוא העם הסיני, לטוב ולרע. לעיתים, אני חושב שהם טיפשים מאוד וחסרי מעוף, ולעיתים אני נפעם מהיכולת שלהם להרים הפקות ענק, שלא היו מביישות אף מדינה אירופאית מתוקנת. ברשימת המכולת, שהם הכינו לעצמם לקראת האירוע הגדול, יש בנייני מפוארים ואיצטדיונים, ספורטאים רעבים להצלחה, חינוך מחדש, וכמובן, המחשבה איך להחזיר את ההשקעה הכלכלית העצומה.

אנשים מתרעמים חדשות לבקרים על פשעי המלחמה שסין עושה, כאילו סין זו ארץ קטנה ומלוכדת שיודעת מה היא עושה. סין הייתה מאז ומתמיד אוסף של חוות פיאודליות שכל ווסל התעסק אך ורק בגידולים שלו, בזמן שהאדון שלו עסק בפוליטיקה. כיום, לראשונה בהיסטוריה הסינית, הכסף מדבר. מדי יום צצים נובורישים חדשים הנוהגים על מיטב דגמי המכוניות: "מזארטי", "פורשה", "פרארי" ועוד. היום, אותו הווסל שאסף תרמילי אורז, מייצר תכשיטים בבית ועושה רווח של 200 אחוז על מוצר. השלטון הרקוב הסיני ממשיך להבאיש כי לאיש לא איכפת משום דבר שאינו קערת האורז שלו. הם יכולים לראות איש נופל ברחוב והם בוודאות, לא יושיטו לו יד. אני לא חושב שהם רעים, כמו שהם מפחדים להביע דעה. מי ייקח את האחריות לפעולה, למעשה? כל משפט שני שלהם הוא:“up to you" , האם אתם באמת חושבים שהם יודעים מה קורה בטיבט? הם לא יודעים מה קורה אצל השכן שלהם. הם רק יודעים לשנן כי היפנים הם הרוע בהתגלמותו, וכי טיבט וטיוואן שייכות לסין.  

מחוץ למשרדים שלנו יושבים ברגע זה ממש קבצנים שישנים על הרצפה ליד מסעדות פועלים, נשים מבוגרות סוחבות על כתפיהן הדקיקות סלים מלאי ענבים, שניים מכל צד ומחבר ביניהם מקל עץ, וילדים שרוצים לצחצח נעליים בעבור פרוטות. רכב יוקרה עולה על המדרכה וכמעט דורס קשיש שבא לבקש נדבה, הנהג צועק עליו בעגת המקום והוא מתקפל לאחור בחצי קידה. השלטון הפיאודלי ממשיך להתקיים בעוז, רק התפאורה השתנתה.

בשיחותיי עם מכרי הסינים, הם נשמעים מבולבלים כמו נער בגיל ההתבגרות. יש שינוי באויר, אבל הם לא יודעים מהו. הם לא מצליחים להסתגל ממש, אך הם מזהים ניצוצות של שינוי. כן, יש פה פשעים נוראים ולאיש מאזרחי סין, זה לא מדגדג בקצה הזרת. הם מורידים את הראש, כמו שהסבים שלהם הורידו בזמנו, וכמו שכל הדורות לפניהם עשו. כמה גיבורים סינים היו, וכמה מתו כדי להאדיר את שמם. סין אינה מדינה של יחידים, היא מדינה של מסה והמונים. כמו שידידה סינית שלי אמרה: "סין היא איזור התעשייה הגדול בעולם", חבל שאי אפשר לייצר להם קצת אופי.

לסיום סיומת, אתמול נחגג חג האהבה הסיני, הכבישים היו פקוקים וריח של פרחים הציף את האויר. לא ראיתי זוגות ברחובות, לא נשיקות ולא חיבוקים. כן ראיתי אנשים בוהים במסך הטלוויזיה ומעודדים שחקנים בחולצות אדומות.

מחר אלכס שטילוב, גל יקותיאל, גל נבו, אניה גוסטמלסקי ותום בארי ינסו את מזלם במשחקים האולימפיים. איש איש יאלץ להתמודד עם הרזומה שלו, הפחדים שלו וכמובן, המתחרים שלו. שיהיה לכולם בהצלחה.