שחר אדום- סין

נכתב במקור ב- 22/08/2004

אני אוהב לפעמים

כמו חמסין באביב

מכה של אושר

מפתיעה ימים רגילים

על חוף הכנרת

באוהל לוהט

הזיעה מדברת בינינו

קמט גיל מתקמר

מעל אפך

בתוכך אני צוחק

תזרום כמו ים

תשבר עלי כמו גל

תאהב, תאהב

עד קץ הזמנים.  

האם אתה חייב להוציא לאור ספר כדי להיחשב סופר? זו שאלה שמטרידה אותי לא מעט. רבים מהאנשים הקרובים אלי מתייחסים אלי כסופר, כיוצר ואיש של מילים, וכל זה מבלי שהוצאתי לאור אפילו ספר אחד. האם עובדה זו גורעת מהיותי סופר? האם צייר שמעולם לא מכר יצירה שלו, צריך להיחשב כצייר? או אדם הכותב שירים למגירה כל לילה – האם הוא משורר?

התהיות נמשכות גם בשלבים מאוחרים יותר. במידה ופרסמת ספר שנכשל כישלון חרוץ בחנויות. האם זה הופך אותך לפחות ראוי לתואר המחייב? אז מה בעצם הופך אותנו לבעל המקצוע. האם זה התגמול הכלכלי, הפניה של הבריות אליך, אולי היכולת להביט בראי ולומר לעצמך: "נעים מאוד, אני סופר".

עבורי, הכתיבה היא לשם הכתיבה. היא היכולת לבנות עולם שלם בלבני מילים. מן המסד ועד הטפחות. לשורר שיר אהבה להדר, לספר סיפור, לשזור זכרונות בבדייה ולגנוב נשימות מאנשים מתפעלים.

מדי יום, אני מדבר לאני הפנימי במונולוג קבוע. תכתוב כאילו האצבעות שלך רצות למרחקים קצרים, אל תשמור כוחות. תן הכל בפעם אחת, ספרינט למרחקי פוסט, או מסה, או רומן קצר. תכתוב מבעירה פנימית ואם אין בעירה שכזו, תמצא דרך להדליק אותה מחדש. כמו האדם הקדמון, תשפשף את העיפרון בסיבובים מהירים לתוך אגודה של זרדים ועלים יבשים. רק אל תפסיק לזוז.

יצר הכתיבה, כמו כל יצר, זקוק לאימון ולאילוף. "מרעיבו שבע, משביעו רעב". במקרה זה, אנו רוצים לגרום ליצר להמשיך לעבוד, דהיינו להשביעו. כל כך הרבה מחשבות והגיגים חולפים בראשו של אדם מדי יום ושעה. מעטים האנשים שעוצרים הכל ומעלים זאת על הכתב. מקצתם טוענים כי אלה דברים לא חשובים מספיק, או אולי, יסתפקו בטיעון שאם זה חשוב מספיק, הם יזכרו בזה אחר כך. העניין הוא שעצם הויתור על הכתיבה גורם לה להפוך במיידי לשנייה במעלה, או שלישית או רביעית. מספיק לכתוב משפט אחד על דף כדי להותיר את האש בוערת.

כדי להיות סופר, אתה ראשית כל צריך להחליט שאתה סופר. זאת אומרת, שאתה משקיע משאבים בכתיבה, בקריאה, בשינון, שיוף, למידה. צריך לדעת להעריך כתיבה טובה, להיות כשרוני במידה (עבודה קשה יכולה להפוך את הכתיבה לרהוטה יותר, אך לא בטוח שהיא תהיה טובה יותר). כשיוצאים מנקודת ההנחה הזו, אז המרחק בינך לבין הספר מתקצר פלאים.

לסיכום, אפשר להכביר מילים עד מחר, אבל או שיש את זה או שאין את זה. מרגישים את זה זורם בדם ומפעפע לכל מקום. אי אפשר להתחמק מזה. אחתום את דבריי במשפט שנוהג לפתוח מפגשים: "נעים מאוד, שמי קובי ואני סופר."

קשה לשכוח את הצבע האדום המלוכלך שכאילו נדבק ללחיים של הילדים בהודו ובדרום אמריקה. צבע של עוני. ילדים חשופי חזה רצים ברחובות אחרי זרים שיביאו להם כמה אגורות או סוכריה להמתיק. שם, מזוית המבט של מטייל, אתה מביט לתוך הלבן של העוני הבלתי מתפשר. העוני של האין ברירה. העוני של אכול בכל דרך או תמות מרעב. עוני של לחרבן על פסי הרכבת ולישון מתחת לגרמי מדרגות. עוני של אימהות המניקות את ילדיהם עד גיל שש רק כדי להתקיים. עוני שבועט בראש. 

ואז אני אומר לעצמי, איזה מזל שנולדנו במדינת ישראל. מזל גדול. תתארו לכם שהייתם נולדים בהודו כהודים לקסטה הנמוכה ביותר, או אולי כסיני קשה יום מאזור הספר של מערב סין. אולי כילד עשירי למשפחה של אינדיאנים מקבצי נדבות מפרו, או סתם בן לשבט אפריקאי אי שם במרכז היבשת השחורה.

אני אומר זאת במודעות מלאה לחסרונות שלנו; לטשטוש בין המדיני לבטחוני, לפיגועים, לפחד המתמיד מטרור או מטר של טילים. ישראל זו מדינה שתופעת בריחת מוחות רווחת בה, אבל לפחות יש בה חממה לפיתוח המוחות. יש שיצביעו על אחוזי הסטטיסטיקה וקו העוני. אבל ישראל זהו מקום שיש בו עוני בורגני – עוני בהשוואה לשכבות העשירות יותר באוכלוסיה – אבל לא באמת עוני מחריד ומדיר שינה כמו במדינות העולם השלישי.

אומרים עלינו שאנחנו מתנשאים ובוטים. שהישראלים הם הגירסא השרירית והפחות טובה ליהודי הגלותי. אומרים הרבה דברים. אז אומרים. בשורה הסופית, הישראלי היום הוא אדם רחב אופקים המטייל בעולם, מחפש הזדמנויות להצליח ולעשות לביתו. הישראלים בהכללה מונעים כדי להצליח. תמיד מכרסם בנו הרצון להמשיך ולהתקדם. ברור לי כי כשמקימים מדינה שמרבית תושביה עונים להגדרה, אז נוצרים חיכוכים. הרי כולם רוצים להגיע למעלה וידוע שבודד בפסגה.  

בניגוד לאוכלוסיות שלמות בעולם שנמצאות בתוך הבוץ וטוב להן, או שאין להן ברירה או יכולת לצאת משם. הישראלי הוא אדם חושב שאינו מסתפק בברור מאליו. ראיתי אנשים שחיים בתוך בתים מטיט ומאושרים עד הסכך, אנשים שכל שאיפות חייהם מסתכמות בדג שילכדו לארוחת הערב וכמות אגוזי הקוקוס שילקטו. מנגד, מדינות שהשלטון מכתיב לחלוטין את דרך החיים. קחו למשל את סין שהיא אומה מדוכאת שהקפיטליזם עושה בה שפטים, ואנחנו מכירים עוד כמה מדינות המסתתרות מאחורי בורקה וכיסוי ראש.

נכון שבישראל יש הרבה דברים שאפשר לשפר ולייעל. אבל הדבר הטוב ביותר שיש לתושבים הישראלים היא זכות הבחירה. הבחירה להאמין, הבחירה להישאר בארץ, הבחירה ללמוד, הבחירה להצליח. באמת מזל גדול שאנו ישראלים.     

תגידו שזה לא מדגדג לכם את בלוטות הדמע.  

יש כוכבים ברורים מאליהם כמו דיאנה ואוהד שרגאי, ויש את המפתיעים, המעקצצים בבטן וממשיכים להבהב גם כשאנחנו בטוחים שאורם לא יזהר עוד. בעונה השנייה, חרף הווקליות המרשימה של הראל סקעת, לא יכולתי להתנגד לסלסולים העדינים של מויאל. גם בעונה הנוכחית, יש מי שעושה לשאר המתחרים בית ספר ברגש. קוראים לו עידן עמדי. אין לי מושג אם הוא יגיע לגמר – יש את השלישיה הבטוחה של דיאנה, אבי בן אבו ואוהד שרגאי – אבל הדיסקים שלו ימכרו כמו מים, כמו שמגיע לנעים זמירות שכמוהו. תוסיפו לזה סיפור אישי וסינגל להיטי שכתב והלחין על כאב של לוחמים והרי לכם כוכב אמיתי בהתהוות.

יש את הבקרים הללו כשאנחנו קמים ללא כוח, עייפים ומרוטים, וכל שאנחנו רוצים זה לישון. מבקשים בתחינה שמישהו ירפד את גופנו בשמיכה קלה ויסגור היטב את הוילונות. העיניים טרוטות והמחשבות טרופות וכל שאנו רוצים, זה להתערסל לתוך חיבוק מנחם. השעון המעורר צלצל זו הפעם השלישית. הכלב לא מפסיק לנבוח, ועדיין כל מה שאנחנו רוצים זה שקט ארוך ומתמשך. אנחנו מתגלגלים למטבח ומרתיחים מים לקפה. קפאין שירפא. הרדיו פתוח ומנגן. פתאום צליל ועוד צליל חודרים מתחת לעור ומלטפים את הבפנים, ליטוף מזור. יפה המוזיקה ללב עצוב. המוזיקה המלנכולית מעבירה במינון מדויק ארס ודבש, עצב ושמחה, טרגדיה והשלמה. ישנם אף כמה שירים ששווה להיכנס בשבילם לדיכאון. קבלו חלק קטן מהרשימה הפרטית שלי:

דני ליטני - "גב למטרה". בכלל, ליטני בקולו הבלוזי אשף בתיאור מצב של חוסר תכלית. מדהים, חלוד וקורע לב.

"כן, אני צריך לקום, לצאת אל הרחוב,
אולי לפגוש חבר ועוד חבר
אולי נחליט שככה אי אפשר יותר לסחוב
נקרא לעוד חבר ועוד חבר ועוד חבר
ולפעמים הטלפון עוד מצלצל
מישהו נזכר בי, זה נפלא,
אך איני מרים כדי שלא להתנצל
הרמתי פעם, השפורפרת התנפלה".

זוהר ארגוב - "אמא טובה". לזוהר ארגוב רפרטואר שלם של שירי הרקדה ועצב. דווקא שיר זה בעיני מסמל את הקריסה הטוטאלית והקריאה לאמא.

"אמא טובה נאמנה
ליבי אגלה לך הביני נא
רחקתי בדרך מפתה
ביקשתי לשוב
עלי היא סגרה
אמא קשה לי הושיטי לי יד
אולי אשוב ולא אובד
אמא קשה אך לי נועד
כי עוד אשוב ולא אובד."

אם כבר עסקנו בנושא הקריאה לאימא, אז אי אפשר שלא להזכיר את השיר היווני "תפתחי, אמא" (אניקסה מנה) של סטליוס קזנג'ידיס.

"פתחי אמא, פתחי
לא זר הדופק בדלת
הבן שלך האובד דופק

פגעתי בך והכאבתי לך
והזדקנת בשבילי
אבל עכשיו תשכחי מזה

פתחי אמא, פתחי
לא זר הדופק בדלת
הבן שלך האובד דופק

הדלת נפתחת קצת
ומישהו קורא לי
אל תדפוק על הדלת
אין כאן אף אחד."

התרגום העברי נלקח מאתר העולם היווני.

יהודה פוליקר – "חלון לים התיכון". שיר מדהים ונוגע. פוליקר תמיד תופס אותי קצת לא מוכן.

"הבטחתי לכתוב כשנסעתי
ולא כתבתי מזמן
עכשיו את כל כך חסרה לי
חבל, חבל שאת לא כאן."

היהודים – "גניבה". זה כבר שיר לדיכאון סמי-אגרסיבי, כזה שאתה רוצה להכנס לתוך חדר ולצעוק את נשמתך החוצה.

"כבר כמה ימים אני במצב איום
אני כל הזמן נזכר
אני כל הזמן נזכר
שיש לך עתיד
יש לך עתיד איתו
הוא בטח מאושר
הוא בטח מאושר
שאין לי כלום כבר לא נשאר
אז איך אנ'לא נשבר
אני פותח שתי עיניים אל השמיים
אני לבד."

עכשיו תורכם לספר לי מהם השירים הפרטיים שלכם.