שחר אדום- סין

נחיתה רכה לתוך מסלול הגובל בים משני צדדיו. המטוס מקרקש מעט בזמן שהוא חוצה את ענני הערפל. ההתרגשות בעיצומה. טרמינל חדש מסעיר כמו מתנה בעטיפה, כמתאר גופה של אישה בשמלה הדוקה. מיד מתעוררת בי הסקרנות לגבי טיב המקום, האנשים והריח. לכל מקום יש את הריח שלו. לא סתם אומרים שריח זורק אותך חזרה למקומות בהם היית. למקאו יש ריח של שטרות חדשים ובשמים זולים של נשים יקרות. זה בדיוק המקום שרוצים להיות בו לחגוג מסיבת רווקים.

הרעיון עלה לפני כשבוע, כשאחד החברים הציע ללכת ולחגוג את מסיבת הרווקים המתממשת ובאה של ד' באי מקאו – לאס וגאס של אסיה. למזלנו, אנחנו ביחסי עבודה טובים עם בעל מפעל עשיר כקורח, שנוהג לפקוד את מקאו כמה פעמים בשנה ואפילו יש לו כמה אחוזים באחד מבתי הקזינו. הוא אמר שהוא יסגור לנו חדרים. רק תגיעו, אמר. קנינו כרטיסים ויצאנו לדרך.

נחתנו בלילה לתוך אורות הניאון המנצנצים של מלון הונציאן, שהוא גם מתהדר בתואר הקזינו הגדול בעולם. כבר בטרמינל הצלחנו להבין את הפערים בין המהמרים הגדולים לפשוטי העם. מונית ספיישל למלון שלנו עלתה 210 יורו, מונית רגילה כ-5 יורו ואוטובוס ממוזג עלה רק כשלושה שקלים. לאחר דיון זריז, עלינו על האוטובוס. לא הצלחנו להוריד את העיניים מהחלונות ואת החיוך מהשפתיים.

הגענו למלון, כבר בלובי הרגשנו כמו חבורה של נתמכי סעד. כמה עושר במקום אחד. התקשרנו לחבר והודענו לו שהגענו. הוא הגיע תוך שתי דקות והוביל אותנו לסוויטה מטורפת בקומה ה-19 שהשקיפה על כל האיזור. שלפנו מצלמות והתחלנו לצלם ולתעד. לא כל יום ישנים בכזה מקום. לכולנו זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו בכלל לרמות הגבוהות הללו של יוקרה. זה מתחיל במיטת העיסויים שנמצאת בחדר נפרד, ממשיך בבר הפרטי ומכונת האספרסו, מיטות ענק וסלון אירוח בגודל של דירת שלושה חדרים בתל אביב. אך יותר מהכל, זה הנוף. משקיף על הים ובתי המלון. היינו שיכורים בטרם שתינו אפילו כוסית אחת לנחמה.

כניסה לקזינו. עוברים דרך גלאי מתכות ושומר חמור סבר. עשרות שולחנות משחקים מפוזרים איים איים בכל מקום. נצנוצי מכונות המזל, סיבובי הרולטות בזוית העין, קריאות שמחה ואכזבה מתערבבים יחדיו. אני מתיישב על שולחן הבלק ג'ק. בד הלבד הירוק מזמין לנגיעה חטופה. מחיר כניסה הוא 20 יורו ליד. מעולם לא הימרתי. לא מאמין בזה. מצד שני, אנחנו במקאו, לא נפסיד כמה גרושים?

אם יש משהו שמפותח במקאו לפחות כמו ההימורים, זוהי בת הדודה הרחוקה שלו – הזנות. יש מכל הסוגים ומכל המינים. רוסיות, רומניות, ברזילאיות – בכל זאת, זו הייתה קולוניה פורטוגלית. צריך איזשהו חיבור למקום – אסיאתיות בכל הצבעים. רק תבחר ותשלם והיא שלך לדקות הבאות. זה מפותח ברמה כזו שאין באמת "סתם" בחורות באי. לכולן יש מחיר. זמן זה כסף. 

יש שם אנשים מפוצצים בכסף, בעיקר סינים, שזורקים ז'יטונים של 1000 יורו כאילו היו קליפות גרעינים. אפשר לזהות אותם מקילומטר. אנחנו קוראים להם קורבנות אופנה, כי כולם לובשים לואי ויטון מכף רגל ועד ראש. מבחינתם, הם לא באמת צריכים להיראות אופנתיים. הם רק רוצים להראות שהם לובשים בגדים שעולים כמו כמה משכורות חודשיות של אדם ממוצע. פגשתי שניים כאלה במעלית בזמן ששתי "זונות צמרת", כמו שפעם נהגו לומר, מלוות אותן. אחת מהן נראתה כמו ג'סיקה ראביט רק בגרסא האסייתית. חד פעמית. חזה שופע כלוא בתוך מחשוף נדיב. מאוד. מכנסון קצרצר וקעקוע שמתחיל בדיוק באזור שהג'ינס נפרם. שתיהן בחנו אותי ודיברו ביניהן. בהיתי באויר. זה נראה לי מנומס יותר מאשר לבהות לה ישר בחזה. לפתע, אני שומע אותה מדברת באנגלית.

"אתה יודע, היינו צריכות לעלות איתך לחדר." שתיהן מחייכות אלי. חייכתי ולא אמרתי כלום.

"אתה נמצא פה לבד?" המשיכה ושאלה.

"תודה. אני נשוי." אמרתי.

"שאלתי אותך אם אתה נמצא כאן לבד?" הטעימה. סקרתי לרגע את שתיהן. משהו משהו. באמת.

הרמתי את ידי ונקשתי באגודלי על הטבעת.

"נשוי..." אמרתי שוב.

"אה.." הן אמרו. זה לא שהן לא הבינו זאת קודם.

"אתה נוצרי?" שאלה אותי. כנראה שהיא ניסתה לבנות לעצמה איזו תמונה בראש.

"יהודי-ישראלי".

המעלית צפצפה והדלת נפתחה בקומה שלי.

יש הרבה קסם במקאו. בטח כשאתה נמצא בסוויטה בקומה ה-19 ומרבית ההוצאות על חשבון הברון. כדי להכניס גם קצת תרבות לסיפור, הלכתי להופעה "זאיה" של קרקס השמש, הנחשב לקרקס הטוב בעולם. יש להם מופעים קבועים בכמה מוקדים בעולם כשמופע הדגל שלהם הוא "או" בלאס וגאס. הגעתי כשעה לפני המופע והיו כמה כרטיסי קידום מכירות. ישבתי בגוש הקדמי, מרחק שורות בודדות מהבמה. המופע היה מדהים. סחט קריאות שמחה ועידוד מכל הקהל. מופעי טרפז, אקרובטיקה, אש וכל מה שאתם יכולים לדמיין ועוד. היה אפילו כדור פורח שטס באמצע האולם ורוכבי אופניים שרכבו כנגד כוח המשיכה.

איך אפשר לסכם חופשה שכזו? היה מיוחד ומעניין. הח'ברה לא השתגעו יותר מדי. הפסידו קצת כסף. הרי הבית תמיד מנצח. לשמחתי, יצאתי ברווח קטן של 200 דולר. שתינו קצת. רקדנו קצת. הספקתי להתאמן פעמיים בחדר הכושר של המלון שנראה טוב יותר מהרבה חדרי כושר "אמיתיים" שביקרתי בהם בעבר. טבלתי בבריכה מדי בוקר. טיילתי קצת בעיר שדומה מאוד להונג קונג. ראיתי הרבה בחורות יפות שרק גרמו לי להתגעגע לבטן ההריונית של אישתי. אכלתי את הסטייק היקר בחיי. יכולתי לקנות איתו לפחות עשרה אוהלי מחאה.

לסיכום, מקאו זה לא המקום שאתה רוצה לבוא "להתכלב". מקאו זה מקום של high rollers. אנשים שרוצים לבזבז את כספם ובענק. זוהי ממלכה של פיתויים במלונות שרק רואים בסרטים. כל שתבקש בהישג יד. כל עוד ותואיל לשלם את תג המחיר. לשמחתנו, הצלחנו לעלות על הגל ולדמות לכמה רגעים ספורים איך זה מרגיש באמת להיות חלק מהאלפיון העליון. היום, כמה ימים אחרי, חזרנו למציאות היומיומית שלנו בתחושה המזכירה מאוד את "שביזות יום א'" בצבא. חוזרים לשגרה כשעדיין בפה יש לנו את הטעם המתקתק של סוף השבוע.

שלשום התחיל קצת מקרטע. יום משעמם כשכאב ראש מהדהד לו בצד ראשי. חיכיתי לאימון של סוף היום. בתקופה האחרונה, אחרי מתיחה ארורה בשריר הירך האחורי כתוצאה מאימון בעיטות אגרסיבי וחימום לא מספיק, הורדתי מינון של האימונים האירובים. תוסיפו לכך את החום פה שמשבית גם את הרצון החזק ביותר. ההליכה לאימון מלווה בהזעה מהלחות והזעת יתר רק מהמחשבה על ריצה על המסוע במיזוג המצ'וקמק של המכון. 

התחלתי את האימון במתיחות וקצת גמישות. תליתי פד איגרוף על אחד העמודים של "הגלדיאטור"(מכשיר אימון משולב) והתחלתי לזוז בצעדי ג'ינג'ה, כשמדי פעם שולח בעיטה לכפפה. זה די מצחיק לראות את התגובה של הסינים לקפוארה. אין להם מושג איך לאכול את זה. בזמן ההפסקות, חלק מהסינים מנסים לבעוט גם כן. חלק יודעים מה הם עושים וחלק פחות. בכל אופן, זה משעשע את העין. אני מעלה את מהירות הבעיטות והאגרופים והשילובים ביניהם. ממשיך את המתיחות, עד שאני מרגיש הקלה משמעותית בשריר, הרגל כבר עולה בקלות לגובה ראש ועוד קצת. בין לבין עולה על מכשיר המתח. עליות נקיות, איטיות ורחבות. באים לעבוד, לא לשחק. עשר עליות בשבעה סטים. הגוף כבר חם וחתולי. איני מבחין כבר בזיעה שמטפטפת כממטרים של גשם קיץ. אני מרגיש חזק היום. אנדורפינים ואדרנלין כבר מתחרים בתופסת אצלי בדם. ישנתי טוב אתמול וגם אכלתי היטב.

נשכב על ספסל הדחיקה ומעלה משקל חימום 60 קילו. מסיים ויורד לקצת שכיבות שמיכה. מוודא שאין מגבלה בתנועה או עקצוץ התחלה של כאב. סנטר נוגע ברצפה וגוף מתוח כמו קפיץ.

כדי להקל עליכם את הקריאה, אסדר את הסטים בטבלה.

סט ראשון/חימום – 60 קילו חמש עשרה חזרות.

סט שני – 84 קילו. עשר חזרות קלילות

מרגיש שעוד לא התחלתי לחמם את הגזרה. אין בעיה. מעלה עוד כמה פלטות על המוט.

סט שלישי – 102 קילו שמונה חזרות בקלות יחסית.

בשלב זה כבר מתאספים סביבי רב המדריכים והסינים באימון ומתחילים לספור לי את הפלטות. אני מבקש מאחד מהם לשמור עלי בזמן הדחיקה. עד עכשיו זה היה יחסית משקלים ברמת סיכון נמוכה. כעת חייבים עוד זוג עיניים וידיים. המדריך מסתכל עלי ושואל כמה חזרות. עניתי שאין לי מושג. אני מקווה שארבע מלאות. הוא מחייך אלי ואומר לי שאת המשקל הזה הוא לא יכול להרים.

סט רביעי – 106 קילו. שש חזרות. ארבע הרמות נקיות, שתי האחרונות עם תמיכה קלה של המדריך.

לרב בשלב הזה, אימון הדחיקה שלי מסתיים, אך הפעם הרגשתי שיש לי עוד הרבה יותר. הוספתי עוד פלטה בכל צד.

סט חמישי – 115 קילו בפעם האחרונה שהרמתי משקל כזה, גרנו באשקלון. בלי משים, חלפו להן חמש שנים. אני לוקח כמה נשימות עמוקות. מחמם היטב שוב את המפרקים. בשלב זה כל הסינים במכון החליפו תפקיד ממתאמנים לצופים.

יאללה, זו הישורת האחרונה. תן את כל הכוח. אני אומר לעצמי.

אחת, שתיים, שלוש ו... משקל באויר. לא כבד מדי. מצליח לסיים ארבע חזרות מלאות עם מעט תמיכה. אני מוריד את המשקל בצעקה. הדם טס בורידים, מזרים חמצן. לא בטוח שהייתי יכול לדקלם את כל לוח הכפל באותו הרגע.

אני מתרומם ומבצע מתיחות. מזיז את הידיים מצד לצד. נשען על הקיר עם היד ומסובב את הגוף כדי למתוח את החזה. אני מריח הזדמנות לשבור שיא. יש לי עוד קצת כוח. שום דבר לא כואב לי. שרירי החזה מפוצצים כמעט עד הסוף. אך יש עוד קצת מקום. אני הולך ומביא פלטה נוספת.

סט אחרון וסופי בהחלט – 125 קילו – פוטנציאל לשבירת שיא אישי.

נשימה עמוקה ועוד אחת. לעיתים אני מוחא כפיים לעצמי לפני אקט של מאמץ. מכניס את הראש למצב של עבודה.

אחת, שתיים ושלוש. המשקל באויר. חזרה ראשונה עברה בשלום, כך גם השניה. שלישית. אוקי, רביעית ואחרונה. צעקת אלוהים בזמן ההרמה האחרונה. שברתי שיא! איזה כיף. מי בכלל זוכר שהיה לי יום משעמם עכשיו?

המשכתי להתאמן עוד כמה תרגילי חזה, יד קדמית ובטן. הראש שלי כבר לא היה באימון. התאמנתי על טייס אוטומטי. בראש דקלמתי לעצמי: שברתי שיא, שברתי שיא, שברתי שיא.

זה קצת מצחיק וקצת ילדותי, אבל תחושה כיפית מאין כמוה.

אני מצרף טבלה מקצועית של דחיקת משקלים. לא ידעתי שיש דבר כזה עד שניסיתי להעריך כמה טוב המשקל שהרמתי יחסית למשקל שלי.

משקלי בפאונד הוא 175(79 קילו). שזה בערך משקל האמצע שבין המשקלים המסומנים בצהוב. דחקתי משקל שווה ערך ל-275 פאונד. מה שאומר שהצלחתי לדחוק עשר פאונד יותר ממתאמן מתקדם. היפ היפ הוריי.

בחולצת טורקיז או משהו כזה, אל תתעקשי איתי על צבעים, הרי בזה את מבינה, את ממסגרת בטן ועינים.

גופך משתנה מדי יום. מוסיף לעצמו חיים. הידעת שאפשר להוסיף חיים לחיים. את מתייפה עד מאוד. הידעת שאפשר להוסיף יופי ליופי.

בזמן האחרון, בין סבך הכריות שמקלות על הלילה, אני מוצא גם אותך, מתמתחת כמו חתול. אני מושיט יד לפיסת עור חשופה. מגשש בידי את השביל לבטנך. מנסה לחוש אתכן. מה שם קורה. מזהה בחיוך כמה בעיטות חלושות, כמו מתוך נמנום, עד שאני עצמי נרדם לתוך שיר הערש של טפיפות רגליה.

"הבריות מזהים את עצמם בסחורות ובמוצרים שלהם: הם מוצאים את 'הנשמה היתרה' שלהם במכוניתם, במערכת הסטריאופונית שלהם, בקוטג' הדו-מפלסי שלהם, בציוד-המטבח החדיש שלהם".

מרקוזה, הרברט, "האדם החד מימדי".

הרבה שאלות עולות בי כשאני קורא על גלי המחאה המציפים את ארצנו. לאן המחאה הזו מכוונת? מאיפה יבוא עוד כסף? האם אנחנו טקסט פוליטי? אנשים ישנים באוהלים ומדברים על זה. מרגיש כמו הפנינג מתמשך. סוג של אטרקציה בחופש הגדול. אולי אפילו יש אפליקציה באייפון על ריכוזי אוהלים בת"א שאפשר לבוא ולהתארח. מחאה שאין בה קושי אמיתי, משמע שהיא אינה מחאה.  

מי זוכר שפעם, עוד בטרם הייתי בש"ש, היו חבורה שקראו לה הפנתרים השחורים שגולדה חשבה שהם לא נחמדים. הם יצאו להפגנות, נלחמו על כבוד וכן, גם על פרנסה. באחת המחרוזות של זוהר ארגוב הוא שר "הלכתי ללשכת העבודה, שאלו אותי מאיפה אתה, אמרתי להם ממרוקו, אמרו אתה תלך מפה". זה לא שאני פותח דיון על הקיפוח העדתי. בזמנו היה מגזר שנפגע וניסה להלחם על זכויותיו. היום נראה שכולם מסכימים שיש פגיעה בכולם. עכשיו, אני שואל את עצמי במידה והיו מעלים לכל המפגינים את השכר הנטו בעשרות אחוזים, האם הם עדיין היו יוצאים למחאה? כנראה שלא. זו לא מחאה כי הגענו לצוק העיתים, זה מחאה על כך שאנחנו בתוך הכרם ואוטוטו נגמרים לנו כל הענבים.

העניין הוא שהיום אנשים מתלוננים שהם לא גומרים את החודש עם משכורות נטו לאדם של מעל 10 בחודש. זה קצת תמוה. אם תבקשו ממני ממש יפה, אני בטוח שאני יכול גם להוציא 50 אלף נקי לחודש. האנשים מדברים רק על ההוצאות ועל חוסר היכולת לקנות בית. האם קניית בית היא אבן דרך בהגדרתך כישראלי, כאיש ממוצע, כאיש אמיד? האם כל תושב ישראל זכאי וצריך לקנות בית?

השכירות גבוהה מאוד. נכון! השכירות גבוהה מאוד בדיזנגוף ובצפון הישן. לא כל תושבי ישראלים הינם תל אביבים ומי שכן, לא חייב לגור על החוף של "מציצים". כל מטרופולין, אם אפשר לקרוא לתל אביב כך, נחשב כמרכז האיזור ועל כן המחירים בשמיים. קחו לדוגמא את ניו יורק, הונג קונג, פריז, האם אתם חושבים שכל אזרח מחזיק בדירה או באפשרות לרכוש אחת?

אמא שלי גידלה ארבעה ילדים כאם חד הורית. אמנם בקשיים רבים, אבל היא הצליחה, ויש יאמרו שאפילו בהצלחה. היום כולם מוחים. על מה? על זה שהתפיסה הקפיטליסטית שכה נשאבנו לתוכה הכניסה אותנו לסחרור ובדיוק עכשיו גילינו שאנחנו לא בראש הפירמידה?

אני מסכים שיש התייקרות במשק ושחיקה בשכר. העניין הוא שהכסף שכולם מבקשים שצריך לבוא מאיפשהו. המדינה אינה גוף יצרני. היא צריכה להטיל מיסוי גבוה יותר על מנת להכניס כסף לקופת המדינה. כמובן שהכסף הנוסף לא יבוא מהמגזרים החלשים, קרי המיעוטים והדתיים, שחלק גדול מהתקציבים מופנה אליהם, ובצדק, יש להם הרבה יותר פיות להאכיל. במידה ומישהו כן ינסה לבטל את הסטטוס קוו מול הדתיים והערבים, אזי צפויה לנו תקופה של טלטלות רציניות יותר. אז תנחשו מי יסבול את נטל המיסוי?

אני שמח שישנה התעוררות. השאלה היא האם המניעים שלה ברורים ולאן היא תוביל. צריך להקים מרכזי מסחר ועבודה בפריפריות, לתת אפשרות לאנשים שרוצים לצאת מגוש דן והסביבה. הייתי שמח לו היו מקצצים בתקציב הבטחון ומעבירים את חלקו לתקציב בתי החולים ומוסדות סוציאליים. יש שאלות דמוגרפיות שיש לתת עליהן את הדין. יש לפרק את הריכוזיות במשק. כעשרים משפחות שמחזיקות כשמונים אחוז מהמשק. אולי כדאי להפנות אליהם את המס. יש להם מספיק שומן לחתוך ממנו. להגביל את ההשתלטות של משקיעים על שוק הנדל"ן. אני בטוח שיש לכם עוד הרבה הצעות ייעול.

לב העניין הוא שאין באמת עוני  בארץ. יש עוני בורגני. לא ערכתי סקר בנושא, אבל אני מעריך של-99 אחוז מהאוכלוסיה יש קורת גג, כזו או אחרת, ומספיק בכדי להתקיים. המחאה הזו היא לא על קיום. המחאה הזו היא על איכות חיים. זו לא בושה לומר את זה. כן, מחירי הפעוטונים מופקעים, עלות המחייה הכללית מרקיעה שחקים ובכלל, מאוד קשה לחיות בארץ. אבל, ויש אבל גדול, ישראל ממוקמת בחמשת המדינות עם הכי הרבה סלולריים ביחס לאוכלוסיה. מעל 300 אלף מכוניות חדשות עלו השנה על הכביש. אין מישהו בלי כבלים ואינטרנט בבית. כל יום נחתמות עסקאות נדל"ן במיליוני ש"ח. חברים, זו לא צעקה ללחם. זו צעקה לשמנת. בתוך כל השעטנז הזה של מחאות וקריאות. רופאים ואימהות, נהגי מוניות ונדל"ן, יש משהו אמיתי מאוד. האמת הפשוטה היא שכולם רוצים עוד.

עריכה מאוחרת -

ידידה טובה שלי שלחה לי אימייל תגובה על הפוסט, שהוא בעצם המשך ישיר של דיון שלנו מאתמול. אני חושב שהיא מתמצתת היטב את רוח המחאה.

"אני רואה שהדיון שלנו מאתמול בבוקר עבר כמו שהוא לתוך הבלוג :)
אבל תסתכל במראה: נסעתם שניכם עד סין לכמה שנים בשביל, וזה לא בושה להגיד את זה, לא רק ההזדמנות המקצועית, אלה בשביל לחזור לכאן ולהצליח להתחיל (!!!!) לחיות בכבוד..
אולי זה ויכוח על איכות חיים, אבל מעבר לזה, זו זעקה על מתן הזדמנויות. אני , בגיל 29, יכולה לצאת ללמוד תואר שני רק כי בגיל 23 הייתי חכמה דיה לעבוד 12 שעות ביום ובלילה (7 ימים בשבוע) בשכר מינימום ולחסוך את הכסף הזה כל השנים.. האם אני מפונקת כי אני רוצה חופשה פעם בשנה? מגיע לי אחרי שאני עובדת כל כך קשה באמצע השבוע וזאת כדי לממן לא מעט דברים שאני לא בטוחה שמגיע להם... אתם בעצמכם אומרים שפה לא הייתם יכולים לחיות כמו שאתם חיים היום.. הזעקה הזו היא על חינוך ובריאות וכבוד לאנשים זקנים שמקבלים קצבה מגוחכת, היא זעקה על ערכים שנשכחו, על חייל שיושב בשבי כבר יותר מדי שנים, כי "האיום הבטחוני הוא כה גדול", כי מרב שהאיום הזה כל כך גדול כבר שנים שאין פה סדר יום חברתי, ונמאס לנו!לא אמרנו שצה"ל זה הצבא הכי חזק בעולם? אז אולי נסמוך עליו קצת ונתעסק במי שעליו הוא אמור להגן?
או שאולי כולנו נעבור לסין.. מה זה כבר 7 מיליון בתוך מיליארד?

"מה זה?" אני שואל ומחייך.

עיניי עדיין חצי סגורות. הקפה מריר. מבעד למסך הריסים, אני רואה שמלה סגולה צמודה מאוד.

יובב מסתובב סביב רגליי. הוא יודע שזה הזמן לצאת החוצה לטיול בוקר.  

"מה זה?" אני שואל שוב והחיוך לא מש משפתיי.

"מה? זה לא יפה?" הדר שואלת.

"יפה לאללה. סקסי מאוד. רק חבל שאין לזה עוד חמש סנטימטר לכיוון הברך."
היא נראית מעולה. הבטן יצאה והתמתחה. כאילו הקטנה פושטת את ידיה קדימה בכל הכוח. כמו גיטרה עם בטן. ככה האישה שלי מרגישה לי.

"נו, אני לא יכולה שאתה מסתכל עלי ככה. זה מביך אותי."

"ממה יש לך להיות נבוכה?" אני שואל ומושך את השמלה בשתי אצבעות ומיד עוזב. הבד חוזר לגופה כמו מרוגטקה.

"נו, די. זה לא שאני אתלבש ככה כל יום...." היא ממלמלת.

"לי אין שום בעיה. בכלל לא. רק אם תוכלי היום להכין קפה בכיפוף מה, אני אודה לך מאוד."

חייב לומר שצחקתי כל הדרך לעבודה.