שחר אדום- סין

במקרה הזה, אני בוחר שלא להוסיף מילים.

אני מאחל לכולם שנה טובה ומתוקה, וכמו שיובב מצא את הפרטנר המתאים לכרבול אוהב, כך גם אתם.  

זוהי תקופה שאני מרגיש בה לבן, נקי וזך. מתרחק מהגשמי ומתרכז פנימה כדי לעשות סדר פנימי.

אם בחג הפסח אנו מבערים חמץ ומשקיעים שעות רבות בניקוי הבית, אזי ראש השנה ויום כיפור נועדו לקשור קצוות לא סגורים בתוך האישיות הנפתלת שלנו. השאלות החשובות באמת נשאלות בימי התשובה, ולא כי אנו מצפים מאלוהים שיענה, אלא כי בנו טמונה התשובה (זה מזכיר לי מסה תיאולוגית שקראתי המצביעה על קיומו של חלקיק אלוהי בכל אחד מאיתנו. אהבתי את הטקסט וציינתי לעצמי כי זוהי הינה תפיסה יפה של מושג האלוהות). זה הזמן בו אני "בא חשבון", אני בודק מה עשיתי טוב ומה פחות, וככלל, האם אני מרוצה ממקומי השנה.

באותו הקשר, חגגתי, לפני ימים ספורים, 28 שנות קיום. למי שאינו בקיא בלוח השנה היהודי אומר כי את הנשימות הראשונות שלי נשמתי בעיצומו של יום הכיפורים. התואר "ילד של יום כיפור" הצליח לגעת בי במקום מסוים, ונטע בי בצורה אינטואטיבית את המחשבה כי לסדר הנפשי יש חשיבות אסטרטגית להמשך השנה. הקדוש וההגיוני חברו לאחד וצרבו בי סימן, כמו כתם הלידה שיש לי על זרוע שמאל, אותו אחד שאימי מתעקשת שהוא בצורת אשכול ענבים.

לא כל אחד מאמין בקיומו של האל, אבל כל אחד מאמין. יש את אלו שמאמינים בעצמם, יש את אלו שמאמינים באהבה ויש את אלו שמאמינים בלא להאמין. אני מאמין שיש משהו שלא ניתן להניח עליו את האצבע שמסתובב ביננו. אנשים רבים טוענים כי האדם ברא את האלוהים ולכן במובן מסוים זוהי פיקציה. אני אומר שכל רעיון או עצם שתעניקו לו כוח עליון יהפוך בשלב מסוים לבעל השפעה.

אני איש לא דתי בעליל, אך יחד עם זאת, התפיסה שלי את מוסד הנישואים קדושה עד מאוד. המעמד בו הדר ואני עמדנו מתחת לחופה, היה סוג של מעמד הר סיני עבורי. רגע עילאי וקדוש שבו אתה מבין שלא משנה כמה תתנגד לרעיון, יש משהו באויר.

ונחזור לחשבון הנפש, החיים מלמדים אותך להסתגל. מי שאינו מוכן להסתגל יורקים אותו החוצה. מי שאינו מוכן להשתנות ולצמוח, מתייבש ונופל. מאז ומתמיד, הייתי שמח בחלקי ויודע כי מה שיש לי זהו עולם ומלואו. אני תמיד חי כמו אדם שיש לו הכל, וזאת מהסיבה ש"הכל" זה דבר יחסי. יש לי את עצמי ויש לי הדר, זה מספיק. אין בי פחד מאיבוד דברים אחרים, כי בסופו של יום, זה מה שנשאר, אתה והיא.

יש מונח בפסיכולוגיה שנקרא "פרידה מרווחים קודמים". זה השלב שאנשים נתקעים בו כי הם מפחדים להפסיד את מה שצברו עד כה. יש תרחישים קיצונים של אנשים שחיים תחת לחץ מתמיד, סבל נפשי ופיזי, רק כדי לא לאבד את מה שצברו. יש דוגמאות לרוב, למשל כל סוגי ההתמכרויות נובעות מחוסר היכולת של האדם להימנע מדבר שעושה לו "טוב" בטווח הקצר, אך פוגע בו לטווח הארוך.

אני באתי מלמטה, טיפסתי כל הדרך וזאת כדי להישאר למעלה. אם הייתי יכול לקחת איתי רק דבר אחד לאי בודד, הייתי לוקח רק את הדר (ומגניב גם את גלי ויובב מבלי שאיש ישים לב) כי כל השאר, אלו דברים שבאים והולכים.

איזה רכב שלא תנהג עליו או מפלצת ארכיטקטונית שתבנה לעצמך לא יספקו אותך כפי שחיוך אחד מהאדם שאתה אוהב יכול. זו הסיבה שאני מרגיש שיש לי את כל מה שאני צריך. זה לא נאמר מנאיביות או ילדותיות. בחיי ראיתי וחוויתי מספיק חוויות, טובות ורעות כאחד, כדי להבדיל בין העיקר לטפל. היום אני נצמד לעיקר ולא מבזבז זמן במשחקי אגו ומירוץ עכברים אחרי תארים. לא סתם אומרים, "אישה בבית-אור בבית".  

שיהיה לכם סוף שבוע נעים וקל וחג שמח. שתהיו לראש ולא לזנב.

קראתי את הפוסט של לולי ונעתקו לי המילים כשהודיעה (גם) וירטואלית על גירושיה מבעלה. זה הציף אותי במחשבות ותהיות רבות בנוסח של: מה גורם לאנשים "לפרק את החבילה"? מה הוא גורם ה-X שמשנה את התמהיל בקשר? ולמה לעזאזל אחוז הגירושים בישראל עומד על כמעט 50%?

כידוע, אני אוהב את אישתי ומאמין בנו כזוג וכיחידים. עצם המחשבה שיום אחד לא נדבר באותה השפה או לחילופין, לא אוהב אותה יותר, גורמת לי למלנכוליה קשה. אז כן, אני יודע שהעולם מתפתח ונהפך לכפר גלובלי והפיתויים אורבים בכל פינה, אבל הפיתוי הגדול הוא ההתמודדות עם עצמך. אתה זה שמשתנה, אתה זה ש"חוטף סיבוב". היום משבר גיל הארבעים מתחיל בתחילת שנות השלושים ובכלל, אנחנו ממצים מהר.

ברם, כל התירוצים והאמתלות הללו שמספקים תשובה חלקית ל"למה כן נפרדים", אינם מתייחסים לגורם היחס האישי והעבודה הקשה. אם אישה או גבר היו תקליט או ספר, אז אני יכול להבין מיצוי ושעמום. אני יכול להבין שיש צורך לקנות ספר חדש או להאזין ללהקה אנונימית כדי לגוון.

ביננו, האמירה הטחונה עד דק של "איך אתה יכול להיות עם אותו האדם כל חייך?" היא אמירה של פחדנים. רק מוגי לב ינסו להסביר על ידי משפט עבש זה בגידה עתידית או דעיכה בקשר. מה קרה ל"הרי את מקודשת לי", לכתובה המחייבת, ללחישות באוזן בהן הבטחת שתמיד תאהבו?

זה לא שאני פוסל מכל אפשרות של גירושים, לעיתים אנשים באמת משתנים עד כדי חוסר יכולת להכיל או להיות מוכלים על ידי בן זוגם, אבל אני פוסל את הקלות בה אנשים מרשים לעצמם לעזוב הכל.

קשר זה אימון, כמו כל אימון. אם אתה לא מתאמן כמה שבועות, אל תתפלא אם יש ירידה בהיקפים. לא השקעת באישתך-לא ליטפת בדרך למטבח, אל תתפלא שמחשבותיה יתחילו לנדוד. אני באופן אישי מאמין כי יש לעבוד כל יום, כל היום על הזוגיות. מערכת יחסים זה לא דבר מושלם ומונוליטי אלא תצרף של מיליוני פיסות רגש ואירועים, שתזוזה הכי קטנה יכולה לערער את המערכת כולה.

הדר אישה חזקה וזקוקה לגיבוי והעצמה כדי להיות טובה כמו שהיא ולהשתפר, ואותו הכנ"ל לגבי. אני מחשיב את עצמי כאדם חזק, אך זה בטל בשישים לעומת הכוח של זוג מאוגד ומאוחד. התחושה הזו של "מי יכול עלינו" היא משכרת, אך זהו סם ממכר שיש לעבוד קשה מאוד עבורו. לא ניתן לקבל אותו חינם או ללא השקעה.

לאהוב זה משהו שעושים עם כל הלב, כמו באגדות שאומרות שרק טהורי הלב יוכלו לעבור בשביל הזה. אני שונא טיעונים רציונאלים ורואי שחורות של אנשים שטוענים שאין דבר כזה עולם מושלם. ברור שאין עולם מושלם, אבל יש עולם שבו התרכובת של האישיות שלך יחד עם התרכובת של בת הזוג שלך יוצרים עולם מושלם עבורך.

אחתום את דברי במשפטו האלמותי של אלתרמן שלדעתי מסכם את הכל היטב: "יש יפות ממנה, אין יפה כמוה."

יש לנו עוזרת, אימו של הנהג של החברה, היא מגיעה פעמים בשבוע ומנקה או יותר נכון, מרטיבה. יש לסינים קטע כזה שהם מעבירים סמרטוט מלוכלך ממקום למקום והם בטוחים שהמקום מצוחצח. היא לא מנקה מתחת לספות, את השירותים היא מנקה כמו הצרות שלי אבל מה, היא שוטפת יופי כלים. היא מה שנקרא למראית עין, וגם זה חשוב, בעיקר כשאני מגיע אחרי יום עבודה ואימון והבית נראה נקי.

חרף מגרעותיה, אנו משאירים אותה על תקן התרומה שלנו לקהילה, ממש כמו ש"ארומה" מעסיקה ילדים בעלי נכויות כפיקולו.

אתמול היא הגיעה מוקדם מהצפוי ובעודה משקשקת ומקרקשת במנעול הדלת, רצתי להתלבש. הכנתי לעצמי קפה והתעוררתי באיטיות מבוקרת. היא יצאה לסלון כשבידיה סיר אורז שהכנתי אתמול ושאלה אותי בסינית:

"מה לעשות עם זה? לזרוק או להשאיר?"

השבתי לה בג'יבריש סיני שאני אסדר את זה כשאחזור. מיד אחר כך, היא שאלה אם היא יכולה להשליך קרטון ריק החוצה. אמרתי שאין בעיה ויצאתי לעבודה.

בערב חזרתי הביתה וראיתי שהבית מנוקד בטיפות מים, סימן מוסכם לניקיון סיני. הסיר ניצב על מעמד הכלים נקי ומנצנץ, הקרטון נשאר במקומו והאורז אין. הנחתי כי היא החליפה בין התשובות שלי וזרקה את האורז והשאירה את הקרטון. המשכתי בענייני ועמלתי על הכנת ארוחת הערב. הוצאתי דג שבבוקר עוד שחה עם חבריו בבריכת השוק, שטפתי את הבוץ מהבטטות וחתכתי בצל לרצועות. הכנתי את התבלינים שאני צריך בשליפה מהירה והתחלתי לתקתק עניינים. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר, השעון של התנור צלצל והלכתי לבדוק את חתוצאה הסופית, שהביטה בי במבט קיקלופי מהמגש מכוסה האלומיניום, דג אפוי בתוספת בטטה ובצל בתנור. התחלתי לערוך את השולחן. הנחתי את כיסוי השולחן מפלסטיק (פליסמנט בלעז), הוצאתי סכו"ם ואז התכוונתי להוציא צלחת, אך מה רבה הייתה תדהמתי כשמצאתי את האורז בתוך אחת הצלחות שתוך הארון. חמש צלחות ערומות אחת על השנייה והאחרונה שבינהן ניצבת כמו פרס ניצחון על איזה קרב לא ידוע, מלאת אורז.

"האורז בתוך ארון הכלים", זה נשמע כמו בדיחה רעה, אז התחלתי לצחוק. מה אפשר לומר על דבר כזה. זוהי לוגיקה שמעולם לא נתקלתי בה. הצלחת חייבת להיות עם הצלחות האחרות, לא משנה שיש אוכל והוא צריך להיות בקירור. באותה מידה, ניתן לתלות אנשים על אחד ממדפי "המשביר לצרכן" כי הם לובשים תחתונים שהם רכשו שם.

והיום בבוקר, החלקתי ביציאה מהמשרד כי איזו מנקה אחרת החליטה להרטיב את הרצפה בסחבה המטונפת. נפלתי קדימה על הברך. רציתי לחבוט לה בראש עם הדחליל ההפוך הזה שהיא שוטפת איתו את הרצפות. נשמתי עמוק והבטתי בה ואמרתי לעצמי שהיא בערך בת 50 ועובדת כמנקה של בניין משרדים, וכמובן, אזרחית סינית. זאת אומרת, שהחיים לא האירו לה פנים. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שאיזה זר יצעק עליה בשפה שיש בה המון "ח" ו "ע". היא בכלל תשמע רק צלילי מגרגרים שעולים ויורדים שמאוד מזכירים לה את צלילי החריקה העייפים של מעלית הבניין ולא תבין כלום, ורק תחייך בנימוס שמעלה את הסעיף.

כמובן, שדברים טובים מגיעים בשלשות ורביעיות וכן הלאה, אז גם ניתקו לי את החשמל פעם שנייה השנה. למה? כי אני לא קורא הודעות בסינית שהם תולים שלושה בלוקים משם, אצל המשרד המקומי לחשמל. זה לא שניתקו לי את הזרם, הם חתכו את הכבל עם קטר. מעניין מה השלב הבא? סקילה באבנים או קבר אחים. אמנם הסחר פה חופשי, אבל הראש מנוון קשות. אז אחרי שניבלתי את פי במשך דקות ארוכות, הלכתי לישון בחושך כמו פולני טוב. למחרת, שילמתי את החשבון והתקשרתי לבחור מחברת החשמל שיחבר אותי היום ולא ימתין 24 שעות, ואכן שלוש שעות אחר כך, זכיתי לומר ו"יהי אור". אני לא מגדיר את עצמי כמכור למחשבים או להתעסקויות דיגיטליות, אבל אחרי שבישלתי לי ארוחת ערב לאור נר ואכלתי לי ארוחה שקטה ומהירה למול ירח, הבנתי עד כמה אנחנו תלוים בחשמל, אש התמיד שמסתתרת מאחורי תיבת הנתיכים. פעולה פשוטה כמו להפעיל נגן מוזיקה שינגן לי בזמן רתיחת המים לקפה, רעשים קטנים שממלאים אותי.

חוץ מזה, יש בעיות אינטרנט קשות ווירוס תקף את השרת של העבודה והמחשב שלי מושבת טוטאלית. כמו כן, לא הצלחתי להיכנס לישרא יותר משבוע. בימים כאלו, אני מודה על חדר הכושר, מועדון האגרוף הסיני ואהבתי לכושר. תנסו לדמיין כמה אנרגיה ניתן לתעל לתוך אגרוף שניתך לתוך שק ובעיטות נמוכות שמרעישות כמו בס קדמון. אני מניח שאם היו רותמים אותי השבוע לטורבינה, הייתי יכול להפיק מספיק חשמל לכל הבלוק לשבוע.

מה יש לי לומר על השבוע הזה? "עברנו את פרעה ונעבור גם את מאו צה-טונג."
 

אתמול, לראשונה, ראיתי דב פנדה ועפתי בכדור פורח, וגם הלמתי בפטיש 5 קילו על סדן אלקטרוני שמציג את עוצמת המכה, ראיתי כלבי ים ממרחק של מטר ונשאבתי לעולם קסום של מדוזות זוהרות, מצפים תת מימים ודרקוני מים. כל הדברים הללו התרחשו בפארק השעשועים "אושן פארק" בהונג קונג. ככלל, אני אוהב פארקי שעשועים ובעיקר את היכולת לומר: "עשיתי זאת לראשונה". יש משהו מדהים בתמימות חסרת הגיל שטמונה בכל אחד מאיתנו ומניצה כל פעם מחדש כשאנו נתקלים בדבר חדש ומרגש.

לראשוניות הזו יש יתרון גם במערכת זוגית. למשל כשאתה מגיע יחד עם בת זוגך לנקודה הזו, נקודת ההתחדשות, התחושה מתעצמת עשרות מונים. באופן מובהק, אני שמח יותר לחלוק דברים כאלה עם הדר מאשר לעשות אותם לבדי. מן הסתם, יש תחומי עניין שהם רק שלי וכאלה שהם שלה, אבל בסך הכל, אם אין לך עם מי לחלוק את החוויה, זה יפגום במעט בחוויה עצמה.

אמנם, זו הפעם השנייה שלי בתאילנד, אך ההתרגשות רק גאתה. החופשה הייתה רגועה ומרגיעה. הרבה שינה, אוכל ואהבה. בין לבין, פיזזנו בין השתכשכויות במים החמימים, כדורעף חופים מול קבוצת ליידי בוייז {כולל שנ(ת)יים שהחליטו לשחק ללא חלק עליון אחרי ניתוח חזה מוצלח. השילוב של חזה מושלם וניתור של גבר יוצר דיססוננס קוגניטיבי מהקשים שחוויתי}, וחתירה בקייאק לאורך השונית.

חיינו חיי שגרה מפנקת במלון מעולה, הטוב ביותר ששהיתי בו עד היום, שכל יום הסדרנית השאירה נרות בצורת פרחים משני צדי המיטה. לוח הזמנים כלל התעוררות על בסיס קימה טבעית והתגלגלות לארוחת הבוקר. מיד לאחר מכן, התחרדנות מלאה מול השמש, שלא התביישה והראתה לנו את מלוא חומה. העברנו את ימינו בבטלה ואת לילותינו בבטלה מהולה באלכוהול. כדי לשחרר את שרירנו העייפים ממנוחה מרובה, את הצהרים המאוחרים בילינו על מיטת העיסויים מול שקיעה צבעונית ולראשונה, חוויתי מסג' טוב בתאילנד.

בערב השני, הלכנו לאכול במסעדה ברזילאית. בזמן שהורידו לי נתח של בשר כריש לצלחת הבחנתי בצליל הבירנבאו, כלי הנגינה המסורתי של הקפואירה. הבטתי למעלה וראיתי שני לוחמים נלחמים ביניהם על במה מוגבהת. לאחר דקות ספורות, הם עברו לרצפה ליד מזנון הסלטים. לא יכלתי לעצור את עצמי וביקשתי להצטרף. נתתי סולו של דקה וירדתי עם היחלשות המוזיקה. המדריך שעונה לשם מונקי (כן, קוף) שאל אותי איפה אני מתאמן ושהוא ישמח אם אבוא מחר להתאמן איתו. כך מצאתי את עצמי למחרת בחוף לה-מאי, הרחוק מרחק 30 דקות נסיעה בדרכי לאימון. ירדתי מהמונית ושתי בחורות ברזילאיות על קטנועים באו לאסוף אותי, רק זה היה שווה את כל המאמץ. האימון היה קשה והרצפה חלקה מדי. השרירים שלי הסכימו לעשות את שמוחי ביקש, אך התנקמו בהתכווצויות קטנות שהגיעו יום אחרי (הסירו דאגה מליבכם, זה נפתר מהר מאוד לאחר עיסוי רקמות עמוק ומתיחות).

גילוי נאות, לא אכלתי בננה לוטי, סתם כי לא התחשק לי להתמלא מפנקייק. לא צללתי, אבל אני מבטיח לפצות בחופשת האביב שתבוא עלינו לטובה.

חזרתי לשגרה והדר המשיכה ישירות לאירופה לפגישות נוספות ותחזור בשבוע הבא. המחשב המרצד מול עיני מדמה אדוות רכות וכוס הקפה את מיץ המנגו הקר. מתאילנד לסין, מאיגרה רמה לבירא עמיקתא, ויחד עם זאת, אין כמו הבית. יובב השובב קפץ עלי בלי הפסקה, כאילו לא הלכתי מעולם והסינים קיבלו את פני בחום. אני מרגיש כמו גבר בסדרות הטלוויזיה שנכנס הביתה בערב, מניח את כובעו על מתלה המעילים וצועק לאויר: "מותק, אני בבית."