שחר אדום- סין

שלום. מילה חזקה ועוצמתית ובעיקר מילה כללית עד מאוד. כולם מתרעמים על ליברמן שהעז להסתייג מתהליך "השלום". אפילו שר החוץ של מצרים, מי ידע שיש לה כזה, החליט להגיב לדבריו של ליברמן. טוב, אז אולי מדיניות החוץ שלנו לא בדיוק מבריקה, אבל היא אמיתית. לי אין בעיה לומר שאני חושש מאוד מהערבים כשכנים, אני לא רואה בהם אחים, אני מתקשה להאמין שנגיע יום אחד להסכם חוזי על מה מותר ומה אסור. אני אפילו לא רוצה להעלות על שפתיי את המילה שלום.

בתוך המילה שלום מסתתרת המילה שלם. מה שהוליד בזמנו את הסלוגן: "דור שלם רוצה שלום". הדור של היום רוצה שלם, ואין שלם בהסכם עם החמאס או הפתח. לא עוד מילים מעורפלות על שלום תמורת שטחים, או ויתורים תמורת שלום. מי באמת צריך את ההכרה של האומה הערבית במדינת היהודית? מבחינתי, שיקראו לנו "הרפובליקה של ציוני העולם". למי איכפת? אנחנו מחזיקים בשוט ובגזר ועדיין מתייחסים לערב רב הזה של פליטים כפיגורה פוליטית שיש להתכופף בפניה.

במידה והפלסטינים, עוד מכבסת מילים, רוצים לדון, אז שיבואו לדון בלי תנאים מקדימים. הם גם באים בעמדת נחיתות וגם מנסים ללחוץ אותנו לקיר. ללא ספק, תפיסה ערבית כוחנית טיפוסית. לא פלא שהתפרסמה כתבה ב"טיים" הטוענת שהישראלים אינם רוצים שלום, כי הם עסוקים בחיים הטובים. זה נכון. יש לנו חיים טובים גם בלי הגיבנת הפלסטינאית. יתרה מכך, הנשק היחיד של הפליטים הוא איום בפגיעה בשפע הזה על ידי פיגועים. תפיסה כוחנית כבר אמרנו?

אם נסתכל על המצב הדמוגרפי בארץ, מצבנו לא טוב. אחוז הילודה במגזר הערבי, הערבי-ישראלי והפלסטיני, גבוה מהילודה במגזר היהודי. זו אולי הסיבה העיקרית בגללה יש לחתור לחתימת הסכם. לא מאהבת מרדכי, אלא בדיוק ההפך. המטרה היא ליצור הפרדה. גבול בר-הגנה שיאפשר לצבא לשמור על הריבונות, ומצד שני, שחיילנו לא יהפכו, כפי שקורה לא פעם, לשוטרים בחאקי בשטחים הכבושים.

תוסיפו לזה את הנאמנות המוטלת בספק של הערבים הישראלים שנהנים מחסותה של מדינה דמוקרטית, אבל בליבם שומרים זיקה לאחיהם הפליטים. מי שחושב שאני מגזים, אני מזמין אותו לעבור בכביש ואדי ערה בזמן אינתיפאדה, או בשכונות ביפו. מה גם שאני לא יכול לשוטט להנאתי בכפרים ערבים בלי חשש אמיתי וקיים לחיי, אך אם תבואו לכפר סבא, תראו הרבה מתושבי המשולש חוגגים בימי שישי בקניון. שוב עולה המשוואה הברורה, לנו יש מה להציע להם, והם בתמורה מציעים רק בריונות.     

אפשר לקרוא לי גזען או בשמות אחרים, אבל בשורה התחתונה, לא מפריע לי שאין לי חברים ערבים, אני לא רואה את עצמי מתחבר אליהם ברמה בה אני אתחבר לישראלים צברים, ובטח ובטח שלא ארצה קשר דם איתם. יכול להיות שעוד כמה עשורים, אחרי שהתסכול והכעס ההדדי ישככו מעט, נוכל לשבת ולדבר באמת. אולי. 

יצאנו לטיול יומי בעיר האנגז'ו, סין. אני מזמין אתכם לדמיין את עצמכם פוסעים עימי, שכם לצד כתף, בסיור דרך תמונות באחת הערים הציוריות במדינה האדומה.

ערב יום הכיפורים. צום לגוף, מזון לנפש. נקיון מערכות ואתחול מחדש לקראת השנה שתבוא אלינו לטובה. סליחה, מחילה, תחינה, מילים שלרוב לא נכנסות בדלת הראשית לאוצר המילים שלנו, מקבלות את אור הזרקורים ליממה. אני חושב שהסליחה היא פניה אישית מאוד, ולרוב ממוענת פנימה – ד.נ לב וכליות. עוד ארבעה ימים אחגוג את יום הולדתי ה-30. השילוב של שני התאריכים מחייב בדק בית ושאלת "פנינו לאן".

במבט לאחור וראיית ההווה, אני שמח מאוד בחלקי. החלטות שלקחתי התבררו כנכונות, והיכן שטעיתי, ידעתי לתקן במהירות. אך מעל הכל, יש את אספקט המזל. לאחרונה, בזמן שהבטתי בהדר הבנתי, שוב, כמה ממוזל אני בזיווג הזה. יש נשים יפות, יש נשים חכמות, יש חבילות שלמות ויש את אלו, הנדירות עד מאוד, שנותנות לך את המכלול השלם בתוספת קורט של מזל. יותר מזה, במבט פנימה, אני יודע שהדר גורמת לי להיות אדם טוב יותר ושלם יותר.  

תמיד ליוותה אותי התובנה שכל מעשינו משולים לבניין קלפים. כל מעשה הוא הנחת קלף נוסף שיכול להגביה אותך או להפיל את כל המבנה. הפחד הטמיר, שצועד בחזה מורם לצידי, הוא תזכורת קיימת למה עלול לקרות, אם לא נתחזק את הקיים ונוקיר אותו. עלינו לעשות כל מה שניתן על מנת לחיות היטב ולהתפלל שהדברים שאין לנו שליטה עליהם יתקיימו על הצד הטוב ביותר.

אני מאחל לכולם צום קל וחתימה טובה, בריאות, אושר ושמחת חיים.   

"כל הבית מלוכלך! איך אפשר לחיות כך?" היא שואלת אותי ברוגז.

"העניין הוא שגם אם ננקה עכשיו הכל, מחר יבואו השיפוצניקים וילכלכו שוב..." ניסיתי לנחם. לכו תנסו לתקן נזילה בשירותים, ועוד בסין. עבר כבר שבוע וחצי והיד נטויה. כל הבית אפוף אבק רב שכבתי כתוצאה מניסור, ניפוץ ושיוף האריחים.

"אני עצבנית.." הדר רטנה בקול.

"באמת?!" שאלתי בקריצה והרמתי את גבותי אל על, "פשוט קשה מאוד לשים לב לפרצופים הבלתי מורגשים שלך ולמורת הרוח שלך. את בטוחה שאת עצבנית..?"

"טוב, עכשיו אתה צוחק עלי." אמרה תוך כדי ניגוב השולחן בצורה שיטתית מאוד – מימין לשמאל בתנועת חצי ירח. "כמה אבק יכול להיות במקום אחד.." הרהרה בקול.

"זה לא שאני צוחק עליך. אני רק מציין עובדות."

"זה לא עוזר לי. תנקה משהו."

עקביה נקשו על הרצפה בזמן שזזה מצד לצד ומכנסוניה בצבע השמנת – תואמים לנעליה – עברו מולי כמו סדין המטאדור. יופי של מחזה לעיניים. אם הייתם שואלים איפה אני רוצה לגור באותו הרגע, התשובה המיידית הייתה בחלקת הירך הפנימית, סמוך לשול המכנס.

"אני חושב שהפולניות מחמיאה לך. את מאוד יפה עכשיו."

"יופי.." צחקוק כבוש בוקע מגרונה. עדיין ממיסה כעסים במטליות לחות.  

"יופי באמת.." אני משיב בצחוק מלוא הגרון.

"אתה בלתי נסבל..."

"תודה. אמרתי לך שאני חולה לך על הישבן". היא עוצרת את המירוץ ונזכרת שבעצם כבר חג.  

"חג שמח.." אומרת בשקט.

"שנה טובה ומתוקה. תביאי לי רגע את השפתיים הללו בדבש. שנרבה זרענו כרימון."