שחר אדום- סין

רשימת חיסול:

50 שניצלים

סיר חריימה

פסטה ברוטב עגבניות

פסטה ברוטב פטריות

תפו"א בתנור

בטטה בתנור

מרק ירקות מהביל

לא זוכר כמה בקבוקי יין

שני בקבוקי ויסקי

עוגה בטעם טעים מאוד. נראה לי שקרמל. חברה שלנו השקיעה והכינה.  

מתנות: תיק מצלמה מקצועי מפנק ופילטרים.

שתי חולצות מדליקות, אחת של נייקי ושניה של אדידס.

מארז פולי קפה למכונה במשרד.

היה שמח. נמשיך את החגיגות היום.  

תודה לכל המברכים,

קובי

יש את אלה האומרים שגיל 30 הוא גיל מעבר. הגיל בו יש תנועה ממשית מתקופת הילדות לבגרות או יש לומר לגברות. הם אומרים שזו שנה של טלטלה רגשית או כמו שחברי המלומד לעבודה ציין "חתיכת כאפה לפנים". תקופה שאתה מגלה שכבר לא תגיע לירח, שלצבעי השחור-לבן יש נטייה להתערבב וליצור אפור על כל גווניו. דברים שהיית בטוח בהם עד כה, הופכים נזילים כמו המים באגן הכיור. רציתי להיות מאלה שיגידו שזה שטויות במיץ ואין דבר כזה "משבר גיל 30", אבל מרחק פסע מגיל 31, אני ממלא פי מים. חברים, גיל 30, זה לא גיל כמותי, זו משוואה מתמטית. מה עשיתי עד כה + חישוב יעדים + כישלונות = גיל 30.

מבחינה מנטלית, אני חושב שזו אחת השנים הקשות שהיו לי. בלי קשר לאירועים שחלפו בשנה. כאילו בחלקים מסויימים של השנה, יצאתי מגופי והשקפתי מלמעלה. תחושה של "לא עם ולא בלי". ככה-ככה. היו אירועים חריגים שניקבו את הבועה בה שהיתי. טיולים למקומות חדשים, צלילות מרגשות עם מנטות וכרישי לוויתן, לתפוס את הדר מחייכת בכנות דוקרת שכזו שאי אפשר להישאר אדיש, הבשורה הכה משמחת שהדר בהריון. אני חושב שהמשבר הזה התחיל בשלב בו כבר הבנתי סופית שישנם שלבים בחיים שחולפים ולא חוזרים לעולם, לפחות לא באותה המתכונת. גם אם נטייל שנית בדרום אמריקה, זה יהיה טיול בעל אופי אחר. המשבר היה באופיו סוג של תרופה למכה. קצת כמו באימון קרב מגע כשהגוף מתכווץ מעצמו ומחזק את שריריו לנוכח איום של מכה מתקרבת. ידעתי שהשנה נהיה הורים. זה בער בי. מעבר למילים היפות של הורות ופרי אהבה, יש פה מעבר קשה מאוד מילדות להורות. בצורה כמעט לא מודעת נסגרתי לשנה וביכיתי את כל מה שיש לבכות עליו. יש לי תחושה שהדר עשתה זאת גם. היא צחקה ואמרה שהיא במשבר גיל 30 גם כן. עניתי לה שהיא רק בת 28. כן, היא ענתה, אבל אני במשבר גיל 30 שלך.

אני אדם מאוד רומנטי. הדר היא מאוד פרקטית. אני תמיד מושך לגוונים הקסומים של הקשת. הדרי בוחרת את הצבעים הזמינים. אני רוצה טנדר ומשק חי. ארבעה ילדים ושלושה כלבים. הדרי רוצה רכב שנוסע ובית שיהיה לה נוח. כלבים היא מוכנה שניים בכל זמן נתון. ילדים, גם היא רוצה ארבעה, אבל מסייגת ב"נתחיל עם זו ונראה כמה שנים עוד יש לנו". השילוב שלנו כזוג הוא איזון נהדר בין הרצוי למצוי. אי אפשר אפילו לומר שזו פשרה כי בסופו של דבר, אנחנו מרוצים. אפילו שהחלטנו שניסע לנפאל דרך הודו ואיכשהו נתקענו בהודו ומשם לסין, זה לא הפריע לי כלל. אנחנו יחד.

המחשבה שנפש נוספת תכנס לתוך הזוגיות המאוזנת הזו מסעירה אותי כל הזמן. איך היא תהיי? למי היא תהיה דומה? האם היא תהיה ילדה של אבא או של אמא? בשנים האחרונות, הבחנתי שמתמעטות הפרות הקדושות שלנו. כמעט כולן נשלחו לאחר כבוד לשחיטה. אנחנו הרבה יותר פוליטיקאים ממה שהיינו רוצים לחשוב. משתדלים לשמר את המצב הקיים, על הסטטוס קוו. אחד הדברים שאני חושש מהם בהבאת ילד לעולם הוא שינוי במרקם העדין הזה שבין הדר לביני. האם במשולש הזה שבין אבאמא תינוקת יש מקום לזוגיות. האם כל הרצונות שלנו כפי שאנו מכירים אותם היום כבר באמת לא יהיו רלוונטים שניה אחרי הלידה?

אם כבר אנחנו עוסקים במשוואות, אני מגיע לשלב הזה בשלמות מסוימת. קיבלתי מהדר שבע שנים של זוגיות שיכולות להספיק לחיי נצח. יש לי תחושה שגם אם דברים ישתנו, תמיד אוכל לשלוף איזה זיכרון מתקתק שלנו רצים יחפים על חוף בתולי. איך תמיד אנחנו נראים אחרים בתמונות. כמו התמונה של הדר בבאנג'י שאני כה אוהב. התמונה מצליחה למסגר חיוניות. אולי באמת, כמו שהאינדיאנים האמינו, המצלמה גונבת לנו משהו מהנפש עם כל צילום.

אני שמח לדלג מעל השנה הזו. מנגד, לא הייתי מוותר עליה לעולם. זו שנה שמקבילה לריצה בדופק גבוה. שנה שמשפרת את הכושר שלך כאדם. מגדילה את טווח הראיה ומחזקת את הליבה. בדומה למה שמדריך הקפוארה שלי אמר לי בגיל 16: "אתה לוחם קפואירה מעולה, אבל עד שלא תדע ליפול על התחת, לא תהיה קפואריסט מושלם". 

אתמול רצתי 10,000 מטרים רק כדי לבדוק ששריר הירך שלי חזר למצבו הטבעי. הדו-ראשי ירכי שלי סבל ממתיחה די אכזרית כתוצאה מאימון קרב מגע. כבר כמה חודשים שכל כיפוף לכיוון ברך ימין גורר דמעות כאב. אז כן, מרחתי משחות סיניות, עשיתי מתיחות וחימום טוב לפני כל אימון, ועדיין השריר בשלו. אז החלטתי שמספיק עם הפינוקים הללו. מה שמתיחות לא עשו, ריצה ארוכה בטוח תצליח. שבוע שעבר התחלתי סרגל מאמץ מזורז. בריצה הראשונה רצתי 3 קילומטר שהרגישו לי כמו 30. יומיים לאחר מכן, רצתי כבר 4.5 די בקלות. אימון שלישי, כבר רצתי 6 קילומטר. אתמול החלטתי שזה הזמן לריצת 10. המצחיק הוא שהחלטתי שאני ארוץ את המרחק הזה בבוקר ומבחינתי כבר רצתי אותו בטרם הגעתי למכון. כל שעלי היה לעשות, זה רק לסיים את הפעולה בפועל. בלי מוזיקה, בלי הסחות דעת, רק אני, השריר ובקבוק מים של ליטר וחצי. לכל אחד יש טריקים משלו איך לקצר ריצה. שיטת ספירה מוזרה כזו או אחרת שגורמת לך לחוש שהזמן נע לטובתך. למשל, כשאני רץ 10 קילומטר, אז הקילומטרים הראשונים הם חימום עבורי. השלב הקשה מגיע בקילומטר ה-6. ברגע שאני רואה שהספרות מתחלפות לקילומטר השביעי, אני אומר לעצמי שזהו, זה כבר הסוף. מצחיק, אבל עובד. אחד הדברים הכי מציקים ביום אחרי ריצה ארוכה זה לעלות מדרגות. אפשר לשמוע את חריקת הברכיים עד הבניין הסמוך. פרט לכאבי ברכיים טיפוסיים בברך שמאל, הריצה עברה בקלות יחסית. מדי פעם שפכתי על עצמי מים מהבקבוק לצנן את המערכת. שרירי התאומים עדיין מתוחים ומכווצים מעט. כאב נעים שכזה. טוב להרגיש שהגוף חוזר לעצמו. זו תחושה מדהימה של התגברות.  

יש מקומות שמגיעים אליהם דרך שבילי מילים. מקומות בהם הלב מתפתל כדי ליצור מקום. שביב של רעיון שנהפך למילים המתאגדות לפסקה. שם אני מרגיש בלי לומר. בכתיבה אני מביא קצת, רק קצה קרחון של רגש. המהות גדולה מדי מלהכיל או להיות מוכלת. אם אכתוב מה אני מרגיש כשהבטן של הדר זזה עם כל בעיטה, האם תבינו? את ההתרגשות הזו שרצה בורידים כמו סם משכר ומשחררת תקווה במתינות. טלאים, טלאים, אנחנו תופרים את החלומות שלנו. כלום לא מושלם והרי אמא אמרה לי שאני מושלם וכבר קצת שיבה מעטרת את זיפיי. תחושה של חילופי משמרות באה עלי. אין זמן להתאבל על נעורים. כל עשור הוא הנעורים של העשור שבא אחריו. הסתכלתי היום על עגלות למכירה. מעניין אם יש עגלות לאחסון של אגו. לשים את עצמי. מצד שני, אין יותר אגו מילד. מביט על הדר ויודע שעשינו זאת – הפחנו חיים.