מיליארד טועים

נסיך קטן.

נסיך שלהם.

נסיך של אמא מקווה, נסיך של אהובה מחכה.

נסיך מאותה פלוגה ב'.

נסיך קטן. רך ותמים,

נסיך צעיר בשנים.

שהמלחמה קטעה את חייו.

והיום הזה.

כמו כל שנה, וכל שנה חזק יותר.

ומה אני אגיד? ובאיזו זכות?

הרי אני אחגוג עוד כמה שעות את יום העצמאות,

וישארו אותן משפחות שיבכו ויתאבלו.

והם מבקשים, עזבו אותנו, הניחו לנו לבכות.

את היקר לנו נתנו לכם, ועכשיו, הניחו לנו להמשיך את החיים האומללים שנכפו עלינו.

בלי אותו נסיך אהוב.

והם ימשיכו לחיות באותה אשליה, שהנה, הכל חלום.

והם חיים אותו, חיים את המוות שלו.

מפקיחת העיניים, עד סגירתן בעייפה אחרי הבכי הטקסי, כל לילה.

והם יזכרו אותו.

עם התמונה הצוחקת שלו מעל הפסנתר, ועם הבגדים הלא מכובסים מאותו קרב ארור.

והסמלים, והצל"ש שלא זכה לראות בחייו.

והיא תגיש אוכל, ותזכור איך סיפר שלא אכל כבר שבועות בצלחת.

והיא תצחצח את שינייה, עם המברשת שלו. להרגיש אותו.

וכל בוקר תנסה להמשיך, עם העיניים העייפות, וזה כבר לא יהיה זה.

והיא תקלל כל יום, את אותה אדמה מקוללת, שבה הוא נפל.

מדינה רעה. מדינה אהובה. מדינה שלנו.

כ"כ קטנה, כ"כ צעירה.

והחללים כה רבים.

חללים איכותיים, טובים, רכים.

של ילד מלוכלך, שרוצה הביתה.

ואלוהים, ידוע כבר, את הטובים הוא לוקח.

רוצה אותם בקרבו.

ואלוהים, למה אתה לא יכול להמתין קצת?

והיא עדיין, זוכרת.

בערבוב האוכל בסיר, ובדפיקה בדלת, וברעש עמום בחוץ.

ושהרדיו מנגן את השיר שלו. השיר שלעולם לא ישמע עוד.

והיא זוכרת, את אותן עיניים צוחקות. וכתפיים רחבות.

והדיבור המתלהב, והסיפורים על הצבא.

והבכי והאבל, על החברים שאיבד.

והיא שומעת, והיא יודעת.

ואז פתאום הפכה חלק מזה.

חלק ממשפחת השכול, שאף משפחה לא רוצה חלק בה.

והטקסים נוגעים לא נוגעים.

53 חללים לבי"ס שקיים 40 שנה.

וכבר אין מקום על הלוח, אז הוסיפו את שמותיהם בצד.

והקראת שמותיהם כה מתישה, וארוכה.

וכל שם, חיים.

כל שם, סיפור.

ומי ישמע וידע את אותו סיפור חוץ מהמשפחה?

ולחשוב שלפני כמה שנים הם עמדו צוחקים מול אותו לוח.

ועכשיו גם הם שם.

והכל כ"כ סמלי.

הטקסטים מצמררים, אבל רק לרגע.

ושירת התקווה, תחושת גאווה, וזה גם עובר.

ואני אשמה, אשמה שלא אבין ולא אכאב כמוהם.

ואשמה שאני מתכננת את הבילוי לערב, שהמשפחות משתטחות על הקבר.

שמות פרח.

והפרחים, השמחים האלה, הרומנטיים, הצבעוניים, הרכים.

הכנו זרים, נגענו באותם פרחים.

התפעלנו מיופיים.

ושמנו פרח בשיער, ושמחנו וצחקנו.

עד שהזר נזרק על הקבר.

על הקבר של אותו ילד רך.

שעשבים שוטים מעטרים את קברו.

כסמל, על הזמן שעבר.

ועל הזמן שיעמוד לנצח דום.

והוא, אותו ילד צוחק, ישאר לנצח ילד.

בן 20, בן 21, בן 38.

נסיך קטן.

"הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה מעולם לא נשמע
בגלל החול הרך"

במותם ציוו לנו את החיים.

על חייהם ויתרו.

ישארו לנצח, גיבורים וצעירים.

הלוואי.

הלוואי והיה לי מה לבקש.

הלוואי וידעתי מה אני רוצה.

הלוואי והזמנים לא היו כאלה חסרי טעם.

לקום בבוקר, וללכת לישון.

ולהעביר ימים. ככה, סתם.

והלוואי והיה לי על מה להתלונן.

הלוואי והיה משהו שימלא, שישכיח.

לא לימודים ולא שבט.

משהו גדול.

ולמה אני סתם מזמינה צרות?

הלוואי והיה כיוון.

וטעם. ועניין.

ולמה מה שאני באמת רוצה זה סוד?

למה הכל חבוי?

כי ככה זה.

וצריך להתרגל.

וצריך לחיות כמו שההורים והמורים חיו,

ולהצליח, וללמוד ולטחון ת'שכל בלי שום הנאה.

אני יכולה באמת לכתוב פה שעות, וזה לא יביא לשום מקום.

מה אני רוצה?

למה אני מחכה?

למי?

למה עד שמשהו קורה, אני חייבת לזלזל?

עד שאני מרגישה משהו, זה הופך לכזה קטן.

ואפילו כבר כל הצחוקים, הפכו לדבר מעליב.

ואני מרגישה שאני הורסת את עצמי.

ומשניאה את עצמי על אחרים.

ויש כל כך הרבה בעיות, ואין כח ואין חשק.

ואני בסדר. בערך.

יהיה בסדר.

תמיד בסדר בסוף.

כשנגיע לאותו סוף, הוי, הלוואי.

הלוואי, הלוואי והייתי יודעת מה אני רוצה.

רוצה פרפרים בבטן.

לא יקרה, אה?

תמונה מזמנים טובים.

כמה שמחה הייתה כאן.

מתגעגעת.