אם אתה קורא את זה זו אשמתך ואני יודעת מה אתה חושב, אבל אני לא מעדכנת פתאום כי אני יודעת שאתה נכנס לפה
לחצתי על "עריכת הבלוג" ובחלל עברה תחושה שאני מכירה אבל לא זוכרת מאיפה.
זה עצוב שאני משוטטת בהיסטוריה של המחשבות שלי כדי להזכיר לעצמי שפעם הן היו חכמות יותר, יפות יותר, נכונות יותר
(לעצמי, ולכל אלה שאני נורא שונאת ונורא רוצה שיאהבו אותי)
תמיד הייתי כישלון?
שאלת מחקר.
אף אחד מהאנשים הפזורים במסלול חיי לא יגיד שכן, אבל אולי אף אחד מהם לא הסתכל מקרוב
אני מרגישה את המוח שלי נרדם. מאחל ליל מנוחה ומתכרבל בתוך עצמו
ולא מכוון שעון מעורר
ואני מפחדת כל כך שהלילה הזה יימשך לנצח
מפחדת כל כך, באמת
איך אפשר בכלל לאהוב את מה שאני היום?
אני צריכה שתסבירו
את הכל אני כבר מכירה אבל זו הפעם הראשונה שאני מאבדת את הטעם.
הלוואי שמישהו חשוב יקרא את זה ויכריז שאני הגדולה בדורי. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
