לבד על חלקת חול משלי במדבר, בין זרים מאושרים, הבנתי-

אני לא רוצה יותר את החיים שלי כמו שהם.

על השיש המטונף בשירותים הכל כך ציבוריים התפוררה ילדה צנומה, מקיאה לתפארת מול יותר מדי זוגות עיניים. בחור אחד תמך בגופה וליטף לה את השיער. אחרי כמה דקות הוא שאל- "חמודה, איך קוראים לך?"

פתאום כמו נעלמה חרדת ההקאה שלי ורציתי להשאיר על הרצפה הבוצית את כל הגעגועים שלי.

במשך שבועות של ציפיה, בתוכי ידעתי מה יקרה. כי גם אם אני כבר לא מכירה בי הרבה דברים אני זוכרת את קדושת הסמלים והטקסים שלי, והנגב היה יותר מדי הפעם. זו תהיה קלישאה בלתי נסבלת להצטער שלא התפרקתי לגרגירי חול זעירים שיישארו שם וזהו?

הבנתי.

הגוף נמשך עכשיו למסדרונות מצוחצחים,

מחוטאים

למיטה קשה,

לעשרות מבקרים-

לאנשים אחרים

שיקיזו את הדם.