ויש גם שמונה

זה נהיה ביזארי מרגע לרגע.

בקיצור נמרץ, חטפתי בומבה רצינית. אבל מה זה רצינית, מרוב שזה רציני אני מרגישה כאילו אין לי תחושה באיזור בכלל. קצת כמו אחרי זריקת הרדמה, אבל בלי הזריקה. בחיי שאני נראית עכשיו כמו אחרי טיפול שיניים רציני.

והמקוריות! איך אפשר לשכוח את המקוריות! אנשים חוטפים שפה נפוחה ממכות, מעמודים, אבל אני? לא, אני חייבת לחשוב על הדרך הכי מקורית, שאף אחד לא חשב עליה קודם.

נפתח עליי המחסום של השער רכב.

הייתי כל כך בשוק כשזה קרה, שפשוט הלכתי איזה כמה מטרים לפני שהתחלתי לבדוק את הנזקים. האף מעט טיפטף נוזל אדום כהה, השיניים היו מעט רגישות אם-כי שלמות, והשפה... השפה הרגישה כאילו היא לא קיימת יותר, ותפסה מקום פי שתיים מבד"כ.

וככה נסעתי הביתה, יד אחת על האופניים, והיד השניה משמשת כקוביית קרח זמנית על האיזור הפגוע (-ידעתי שאצבעות קפואות מקור יכולות להביא תועלת). ניסיתי להסתכל על עצמי במראה של מכונית חונה, אבל לא העזתי ממש להתכופף עד הסוף ולהסתכל- מישהו מהצד היה יכול לחשוב שאני רוצה לגנוב את האוטו. ניסיתי להימנע ממעט האנשים שהיו בחוץ, ולנסוע כמה שיותר מהר. זה היה דיי קשה למען האמת, כי כשאני נוסעת עם יד אחת אני עושה זיגזגים, וממש לא התחשק לי להיכנס בעמוד תאורה בנוסף לכל.

הגעתי הביתה, וראיתי שהשפה נפוחה כמו שחשבתי, ושמעליה יש לי פתח קטן ואדום. לא משהו מספיק רציני בשביל ללכת למיון, אבל אין ספק שנוספה לי עוד צלקת (קטנה) לאוסף.

בטח מחר כל האיזור יהיה כחול-סגול ונפוח. אכן, גם בדברים האלה צריך כישרון.